תבואות השדה חלק ד נה

משום שמעמידה בפני בע"ח דהא מיהודה מצי הבע"ח מפיק כמו מלוי והשני נח לי לא שייך לגבי בע"ח ולכך מתרץ דחיישינן דלמא הוא עצמו רוצה שתחזור לו ורוצה שתשאר ביד לוי משום השני נח לי אמנם בשנויא בתרא לא הוי קשה לוי על הבריתא מ"ט לא קאמר הטעם משום שמעמידה כמה שנפרש בדברינו בס"ד וא"כ שפיר משני דמיירי שיהודה אינו מערער מכח ראובן והנה כבר כתבנו דאי אמרינן דיהודה מערער מכח ראובן ג"כ ל"ל שבאמת יש עדים לשמעון שראובן גזלה דא"כ אמאי נדחה את שמעון מלהעיד דליכא שום חשש שקר וע"כ כמ"ש השטמ"ק בשם הרשב"א דמיירי רק ששמעון התרעם מעיקרא שראובן גזלה וחשיב נוגע עפ"י עצמו נמי אמנם בתירוץ השני ס"ל לגמרא דעפ"י עצמו לא חשוב נוגע וא"כ מיירי ששמעון יש לו עדים שראובן גזלה וא"כ תו ל"ל דיהודה ג"כ מערער רק מכח ראובן דאז לא היינו מדחים את שמעון כיון שהאמת אתו בין נגד לוי בין נגד יהודה דשניהם אינם באים רק מכח ראובן ואיהו יש לו עדים שראובן גזלה ממנו וע"כ צ"ל דיהודה מערער בכח עדים שאפילו יבאו עדי שמעון יהי' מוכחשים מעדי יהודה ומשו"ה רוצה שמעון לפסול עדי יהודה כדי שיוכל להוציא מלוי ע"י עדיו שיש לו והו"ל שפיר נוגע אמנם עפ"י עצמו לא חשיב ליה נוגע רק לשנויא קמא דמיירי דאין לשמעון עדים כמ"ש וע"כ דס"ל דגם עפ"י עצמו חשוב ליה נוגע העולה מדברינו אלו דתירוץ קמא ס"ל דאפילו בחשש כל דהוא חשיב ליה נוגע דע"כ מיירי שאין לשמעון עדים דאם היה לו עדים לא היינו דוחים אותו כיון שהאמת אתו גם נגד יהודה המערער ותירוץ בתרא ס"ל דבחשש כל דהוא לא חשוב ליה נוגע ומיירי ששמעון יש לו עדים וע"כ דיהודה מערער בטענה דעדי שמעון מוכחשים מעדי יהודה ומה מאוד נמלץ בזה לשון הרשב"ם דבסוף אקומתא דתירוץ הראשון מסיים ואין לנו להכשיר אלא עד דפשיטא לן דאינו נוגע בעדות כלל ומה בעי בזה אלא וודאי משום דאי מיירי שיהודה מערער ג"כ מכח ראובן א"כ אין לשמעון עדים כמ"ש וא"כ במאי ידעינן שהוא נוגע וע"כ דמפי עצמו שהתרעם פ"א בב"ד חשוב ליה נמי נוגע וז"ש דאין להכשיר אלא עד דפשיטא לן שאינו נוגע כלל כלומר דבחששא כל דהוא נמי הו"ל נוגע לשנויא קמא דגמרא ודו"ק היטב בכל זה:

(כ) ועפי"ז יש לתרץ קושית התוס' ד"ה כגון דאית ליה סהדי שהקשו מאי כגון דמעיקרא נמי ידעינן דאית ליה לשמעון סהדי דדידיה הוא ועפ"י הנ"ל מתורץ דהנה י"ל דהא דלא ניחא ליה בתירוץ בתרא לתרץ משום השני נח לי דהנה הרמב"ן עמד בזה אי בעינן דווקא שנדע בבירור שלוי נוח לו או אפילו דמסתמא נמי חיישינן והיה בזה מקום לתרץ קושי' הלח"מ על הר"מ פט"ז מהלכות עדות שהקשה למה בגזלן גופא נקט הטעם דשמא אותו עדות שיש לראובן לא יוכל להוציא מיד המערער ואח"כ בגזל ומכר נקט משום שיש לו נחת רוח טפי להוציא מלוי עי"ש הלכה א' ולהנ"ל א"ש דהר"ם ס"ל באמת דלגבי גזלן גופא וודאי לא שייך לומר שזהו נח לו כיון שהי' גזלן ומשו"ה נקט הטעם דאותו עדות שיש לו נגד הגזלן לא יועילו לו לגבי המערער אמנם בגזל ומכר שזהו שמעיד לו לא הוי גזלן רק לקח מגזלן שפיר י"ל השני נוח לי ולזה עוררני בני הב' המופלג מו"ה משה שי' עמ"ש וכמדומה לי שראיתי ג"כ באתה ספר] אמנם הרמב"ן תירץ דבחששא בעלמא נמי חיישינן והנה לפימ"ש דלתי לון השני לא ס"ל דהוי נוגע רק כשיש עדות לשמעון שראובן גזלה ממנו דעפ"י עצמו לא חשוב ליה נוגע מה"ט לא ניחא ליה לתרץ משום השני נח לו דבאמת הי' חשש רחוק שעד עתה יושב ומחזיק בשדה שלו ושתק ועתה עולה על דעתו שלאחר שיפסול עדי יהודה יוציא את שלו ויגבר עליו ואע"ג דלפעמים אפשר כך דאפשר שיש לו איזה דבר סתר עליו מה שעי"כ יוציא עכשיו בקל יותר ממנו כמ"ש בתומים סימן ל"ז ס"ק ח"י מ"מ הי' דבר רחוק ומחשש רחוק לא חשוב ליה נוגע לתירוץ בתרא ומשו"ה מתרץ לה באופן אחר עכ"פ לתירוץ קמא דמוקי לה לבריתא שערעור של יהודה הי' רק מכח ראובן וא"כ אין לשמעון ע"כ עדות שראובן גזלה ממנו דא"כ לא היינו דוחין אותו רק לתירוץ בתרא ס"ל דבקול בעלמא לא חשוב ליה נוגע וצ"ל באמת דלשמעון אית ליה סהדי נמי וערעור של יהודה היו בכח שאפילו עדי שמעון לא יועילו בעדו וא"כ שפיר קאמר כגון דאית ליה סהדי לשמעון דעד השתא לא הוי ידעינן באמת שיש לשמעון עדים כלל כיון דהוי ס"ל דיהודה מערער רק מכח ראובן כמ"ש התוס' בסוף הדבור ואילו היה עדות לשמעון לא היינו דוחים אותו רק בתירוץ השני ס"ל דבקול בעלמא לא חשוב נוגע וא"כ שפיר מיירו שיש עדים לשמעון רק נגד יהודה לא מהני עדים שלו וא"ש הלשון כגון דאית ליה סהדי כלומר דס"ל דשמעון לא חשוב נוגע מפי עצמו ולא כהרשב"א שהובא בשטמ"ק ודו"ק:

(כא) אמנם לפי"ז יתעורר קושי' חדשה לתירוץ בתרא דיהודה מערער בטענה אחרת ולא מכח ראובן א"כ אמאי לא נקט הבריתא גופא טעמא מפני שמעמידה בפני בע"ח דהוא טעם פשוט יותר ובמטלטלים מעיד כבסמוך דבע"ח אינו גובה ממטלטלי כמסקנת הגמרא דבשלמא לתירוץ הראשון דמיירי דערעורו של יהודה הי' ג"כ רק מכח ראובן ל"ש שמעמידה בפני בע"ח דהא גם מיהודה מצי מפיק לה והשני נות לי לא שייך לגבי בע"ח דלא אכפת ליה בכך כמ"ש בתומים ס"ק י"ח משא"כ אי אמרינן כתירוץ השני דערעורו של יהודה היה כל כך גם ששמעון לא יוכל להוציא ממנו א"כ הו"ל שפיר נוגע משום שמעמידה בפני בע"ח אמנם לאחר העיון קצת לא קשה דהנה כבר הבאתי לעיל באות ו' להקשות למה נחוש לבע"ח ולא נימא מסתמא לא שעבדם לבע''ח והחזקה מה שביד אדם הוא שלו והנה ראיתי בספר צרור החיים שכתב דמשו"ה חיישינן לה משום כיון דחזינן שמכר שלא באחריות מסתמא יש לו בע"ח דאלא"ה לא הוי אכפת ליה למכור שלא באחריות דווקא וא"כ היינו רק במוכר שלא באחריות משא"כ הכא בנגזל מסתמא לא חיישינן לבע"ח דהא אין לנו שום סברא לנחות לבית הספק רק לשנויא קמא דס"ל דבכל דהוא נמי חשוב ליה נוגע שפיר ס"ל דיש לחוש לבע"ח נמי ולכך הוכיח דמיירי ע"כ שערעור של יהודה הי' ג"כ מכח ראובן ולא חיישינן למעמידה בפני בע"ח משא"כ לתירוץ השני דס"ל דלא חיישינן לנגיעה רק כשיודעים בבירור שהי' נוגע עכ"פ ממילא לא חיישינן כלל לבע"ח דנגזל דמכח ספק לא חשבינן ליה לנוגע ומוקי שפיר דמיירי שערעור של יהודה אינו מכח ראובן ודו"ק:

(כב) ועפי"ז יש לתרץ נמי קושית הש"כ בסימן שנ"ג ס"ק ה' בחו"מ שהקשה לדעת הסמ"ע שם ס"ק ז' דאפילו בגנב שאינו מפורס' צריך הלוקח להחזיר דמים להנגזל המותר מדמי שויה אם לקח בזול א"כ מאי אמרינן הכא בגמרא בפרה וטלית מעיד כיון דהו"ל יאוש וש"ר והא עכ"פ הו"ל נוגע להעמידה ביד הלוקח שיגבה ממנו המותר וממערער אין יכול לגבות כלום ומסיים שם ודוחק לומר דמיירי שידוע שלא קנה רק כפי מה ששוה עכשיו עי"ש והנה ראיתי בשעה"מ פ"ה מהלכות גניבה שהביא בשם הב"ח באמת לתרץ הכי דמיירי שלא קנה רק בשויה ולהנ"ל א"ש די"ל דקושית הגמרא ולוקמא בגזלן קאי רק לתירוץ בתרא דלתירוץ הראשון משום דשני נוח לי היה יוכל לתרץ דמשו"ה לא מוקי בגזלן גופא דלגבי גזלן גופא לא שייך השני נוח לי כמ"ש לעיל בדברי הרמב"ם (ואפילו אי לא יהי' כך לפי מסקנא מ"מ היה יוכל לתרץ לו כך ולא מצי להקשות וע"כ דלא קאי קושי' הגמרא רק לתירוץ השני)