תבואות השדה חלק ד נד

ח"ב סימן י"ג מה שמחלק ג"כ בין נוגע בגוף עניין העדות רק לעניין נגיעה מצד אחר ונבאר עוד בס"ד ועי' עוד בשואל ומשיב שם בסימן קכ"ח ויבואר בס"ד:

(יז) בגמרא רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי עי' בש"כ סימן ל"ז ס"ק כ"ח שהביא בזה ב' שיטות אי מיירי שידעינן בוודאי שגזלה משמעון דרק אז הו"ל נוגע או אי מיירי אפילו שרק שמענו ששמעון התרעם עליו ג"כ הו"ל נוגע ובשטמ"ק הביא ג"כ אלו שני הדעות ואח"כ הביא בשם הרשב"א וז"ל רישא משכחת לה בראובן שגזל שדה משמעון כלומר ששמעון הוציא קול שראובן גזלה ממנו שאפי' עפ"י עצמו נעשה נוגע וחוששים עכ"ל ולכאורא נראה מדברי הרשב"א דמוקי לה דווקא בכה"ג שמיירי שרק עפ"י דבורו של שמעון הוא נוגע וי"ל דס"ל דאם יהודה מערער ג"כ בטענה שלקחה מראובן קודם ללוי וא"כ מצי שמעון באמת להוציא מיהודא ג"כ כקושי' הגמרא ובההוא זכיתא דמפיק מלוי לפקה מיהודה רק משום שהשני נח לו רוצה יותר שתשאר ביד לוי א"כ למה נפסל אותו ולא נציל עשוק מעשקו אם יודעים בבירור עפ"י עדים שהאמת אתו וודאי אם ערעורו של יהודה הי' מכח עידי אבותיו דאז אפילו אם ראובן גזל משמעון נוכל לומר שהי' מ"ע של יהודה ולשמעון ג"כ בא השדה לידו שלא כדין שפיר אמרינן דשמעון פסול לעדות משא"כ אם ערעור של יהודה הי' ג"כ רק מכח ראובן ויש עדים שראובן גזל משמעון א"כ בוודאי היה ראוי להחזיק ביד שמעון ומשו"ה כתב הרשב"א דבאמת אין אנו יודעים שנגזלה משמעון רק שמעון התרעם כך וא"כ, ממילא לא נוכל לקבל עדותו של שמעון דדלמא האמת עם יהודה ושמעון נתן עינו באותו השדה ורוצה שתשאר ביד לוי כדי שיוכל להוציא מלוי בקל יותר וא"כ הך דינא אי הוי נוגע עפ"י עצמו תליא בהא דאי מפרשינן שערעור של יהודה הי' רק ג"כ מכח ראובן וע"כ דליכא לשמעון עדים שגזלה ראובן כמ"ש וא"כ מוכח שפיר דהו"ל נוגע עפ"י עצמו ג"כ משא"כ אי מפרשינן שיהודה מערער מכחו א"כ שפיר י"ל שיש לשמעון עדים שראובן גזלה ממנו וא"כ י"ל באמת דאינו נעשה נוגע עפ"י עצמו ועפי''ז יש לפרש מ"ט הקשה הגמרא מקודם הך קושי' וכיון דאסהיד לה דלוי הי' היכא מצי מפיק מיני' ואח"כ הקושי' בההוא זכותא דמפיק לה מלוי וכו' דהנה לכאור' יל"ד מאי פריך הגמרא וכיון דאסהיד לה דלוי היכא מצי מפיק לה מיני' דלמא יש לו לשמעון בע"ח ורוצה להעמידו לפנינו ולכך מודה שהי' של לוי ולגבי הבע"ח יודע שלא מהני הודאתו לחוב לבע"ח ומשו"ה רוצה שתשאר ביד לוי וצ"ל דגם לבע"ח אין נ"מ לו אפילו אם יזכה יהודה דהא הבע"ח כמו דמפיק מלוי יוכל להוציא מיהודה אם ערעור של יהודה הי' ג"כ רק מכח ראובן ועד ראובן יש לו עדים שגמלה הימינו ולגבי בע"ח וודאי אין נ"מ בשני נח לו או קשה כמ"ש התומים בס"ק י"ח משא"כ אם היה ערעור של יהודה מכח עצמו לא היה קשה קושית הגמרא וכיון דאסהיד דלוי הי' דהא אפשר שרוצה להעמידו לפני בע"ח וא"כ תיכף לא הוי מצי הגמרא להקשות ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי משום דמצי לתרץ לו בפשיטות כמה שמתרץ באמת לבסוף דיהודה אינו בא לערער מכח ראובן אמנם לאחר שמסיק דמסהיד דלאו דיהודה ולא מתרץ דאפילו מסהיד דלוי הו"ל נוגע משום שרוצה להעמידו לפני בע"ח דלגביה לא מהני הודאתו וע"כ דמיירי שיהודה ג"כ מערער מכח ראובן ולא הו"ל נוגע משום בע"ח דהא גם מיהודה מצי הבע"ח להוציא וכיון דיהודא ג"כ מכח ראובן מערער פריך שפיר אח"כ ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודא ודו"ק ובאמת יש לעיין בדברי הרמ"א סימן ל"ז סעיף י"ז שכתב וז"ל וכל זה ששמעון לא בא להעיד רק שהשדה אינו של יהודה אבל אם בא להעיד שהוא של ראובן בכל עניין יכול להעיד שכיון שהודה שהוא שלו שוב אינו יכול לערער עליו ולומר שהוא שלו ואינו נוגע בעדות עכ"ל והא אכתי קשה דלמא רוצה להעמידו לפני בע"ח דלגבי' לא מהני הודאתו וע"כ דמיירי בגוונא שהמערער ג"כ בא מכח המוכר וא"כ הבע"ח יוכל להוציא גם מן המערער ולגבי בע"ח בוודאי לא שייך השני נח לי וא"כ לא הו"ל לרמ"א לסתום אלא לפרש דאם המערער אינו בא מכח המוכר אין יוכל להעיד אפילו בכה"ג שהיו של לוי משום דרוצה להעידו לפני בע"ח ועי' מ"ש לקמן באות כ"ב בס"ד:

(חי) הרשב"ם כתב ששמעון בא לפסול עמדי יהודה בגזלנותא או דמכחיש לטענותיו בשום עניין בעולם כגון שאומר שבפני הודה לו וא"כ כוונתו דלא מיירי ששמעון בא להכחיש העדות כמו בכל ב' כתות המכחישי' דא"כ יהי' הדין של יהודה עם לוי אי אמרינ' תרי ותרי ספיקא דאוריתא ולא מוקמינ' אחזקה יהי' הדין כל דאלים גבר ומשום כל דאלים גבר אפשר דס"ל לרשב"ם דלא מחשב נוגע משום הכי כיון דעכ"פ אין ברור לו שלוי יגבר נגד יהודה אמנם בשטמ"ק כתב על הא דאמרינן בסמוך ואמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום כתב וז"ל ויש לי לומר דלאלומי לנגיעתו נקטה להאי טעמא כלומר אפילו כי הדר דינא לכל דאלים גבר אכא למיחש ואע"ג דשמא איהו גבר (כלומר יהוד') כ"ש דאמר רבנן דהיכי דקיימי ארעא תיקום עכ"ל הרי להדיא דאפילו משום אלים גבר נמי הו"ל נוגע ולכאור' יל"ד על הרשב"ם מנ"ל לפרש דרק כשפוסל עירי יהודה בגזלנותא הו"ל נוגע דלמא אפילו בהכחשה אפילו אי לא נימא היכא דקיימי ארעא תיקום הו"ל נוגע משום דאלים גבר והנה י"ל דאי הו"ל נוגע משום דאלים גבר או לא תליא בהא אי מיירי שיש עדים לשמעון שראובן גזלה ממנו דאי מיירי ביש לו עדים דאז וודאי הו"ל נוגע שפיר אמרינן מכיון דידעינן עכ"פ בבירור שהי' נוגע חשבינן ליה לנוגע אפילו משום דאלים גבר נמי אמנם עכשיו אכתי מיירי שיהודה ג"כ רק מערער מכח ראובן וא"כ אי הו"ל לשמעון עדים שראובן גזלה ממנו לא היינו דוחים אותו ואדרבא היינו מחזיקים בידו כמ"ש לעיל בכוונת הרשב"א וע"כ הא דשמעון הו"ל נוגע הי' רק עפ"י עצמו ולא הו"ל נוגע בבירור ולכך אין מקבלים עדותו דדלמא יש לו תחבולה במרמה להוציא מלוי ומיהודה לא יכול להוציא וא"כ כיון שעכ"פ לא' ידעינן בבירור שהי' נוגע רק עפ"י עצמו שפיר אמרינ' דלא חשוב נוגע רק אם יהי' עכ"פ כעדותו שיתנו השדה ללוי משא"כ אם אפילו יקבלו עדותו ג"כ יהי' הדין רק כל דאלים גבר לא חשוב נוגע כיון שאינו נוגע בבירור וא"כ למסקנא דמיירי שיהודה מערער מכח עצמו וא"כ מצי מיירי אפילו יש לשמעון עדים שראובן גזלה אין מקבלים עדותו ואז כיון דהו"ל נוגע בבירור ע"י עדים גם הרשב"ם מודה באמת דאפילו אם יהיה הדין רק כל דאלים גבר ג"כ הו"ל נוגע כיון דהוי נוגע בבירור עפ"י עדים ודו"ק:

(יט) וא"כ י"ל דהני תרי תירוצי בגמרא פליגי בהא דלשנוייא קמא ס"ל דערעור של יהודה היא ג"כ מכח ראובן ולא ניחא ליה כתירוץ בתרא דיהודה אינו מערער מכח ראובן רק בעידי אבותיו כמ"ש הרשב"ם. ד"ה ואי בעית אימא כגון דאית ליה סהדי לשמעון שהשדה שלו ואית ליה ליהודה סהדי שמכחישים לאלו משמע דלשמיא קמא הוי ס"ל דעידי של שמעון לא היו מכחשים כלל מעידי יהודה ולא ניחא ליה כשנויא בתרא דערעור של יהודה אינו מכח ראובן דהוי קשה ליה למה לבריתא למנקט כלל טעמא משום אחריות דמזל על הקרקע ולא קאמר בפשיטות דאינו מעיד משום שמעמידה בפני בע"ח ומיהודה לא מצי מפיק הבע"ח דיהודה יש לו עדים ששלו היה מעולם ומשו"ה ס"ל דע"כ מייירי דיהודה מערער מכח ראובן ולכך לא נקט הטעם