תבואות השדה חלק ד נג

לגבי הלוקח ומאי פריך הגמרא אמנם הנמ"י פירוש פירוש אחר בגמרא דקושי' הגמרא הכי כיון דמשום לוה רשע ג"כ הו"ל נוגע א"כ אמאי קאמר שמואל דאינו מעיד משום שמעמידה בפני בע"ח תיפוק ליה דבלא"ה אינו מעיד וז"ל ואמאי נקט רבין בר שמואל טעמא מפני שמעמידה בפני בע"ח עי"ש ומסיק דלגבי לוקח כיון דזבנה ליה להדיא שלא באחריות לא הו"ל לוה רשע וא"כ לפי פירוש הנמ"י בדברי הגמרא י"ל דס"ד דגמרא והמסקנא פליגי בהך סברא אי לא הו"ל נוגע רק משום נגיעת ממון ממש או דנימא דמשום איזה חשש אחר אפילו אינו נגיעת ממון ממש נמי הו"ל נוגע ולכך פריך הגמרא על הך טעמא דמעמידה בפני בע"ח מאי נ"מ אי אית ליה ארעא אחריתא וכו' דהוי ס"ל דלא הוי נוגע רק משום חשש ממון ממש דהמקשן ג"כ ידע דשייך לוה רשע רק דלא ס"ל דמשו"ה יהי' מופסל לעדות ומשני לי' התרצן דמשום לוה רשע נמי הו"ל נוגע, ופריך בתר הכי שפיר א"כ למ"ל כלל טעמא מפני שמעמידה כפירוש הנמ"י והנה י"ל דהא אי בעינן דווקא חשש נגיעת ממון ממש או דאפילו משום נגיעה בעלמא נמי מפסל י"ל דתליא בהא דהנה יש ב' טעמים בהא דנוגע פסול או משום משקר או משום קורבה (ועי' בקצה"ח סימן ל"ד ס"ק ד' וסימן ל"ז ס''ק ה') והנה י"ל דוודאי אי רק חששא דמשקר אבל מ"מ בגדר עדות מיהו הוי וא"כ כאן כיון שיש באמת עוד אחד שמעיד כדבריו ובאחד נמי חשש רחוק שמשקר שהרי באיסורי' ע"א נאמן רק בממון בעינן שנים מגזה"כ עי' בקצה"ח סימן רמ"א שהאריך וא"כ כאן כיון שהוא ג"כ בגדר עד עכ"פ ורק דלמא משקר מחמת נגיעתו אינו נאמן א"כ י"ל היינו דוקא כשהי' נוגע ממש בממון משא"כ מחששא בעלמא כיון דהוא רחוק שיהי' משקר משום חשש נגיעה כל דהוא וגם יש עוד אחד שמעיד כדבריו דמסתמא ג"כ אינו משקר לא חיישינן משא"כ אי אמרינן דנוגע הו"ל קרוב וא"כ אינו בגדר עדות כלל שפיר אמרינן דאפילו בנגיעה כל דהוא כיון דלא מטעם משקר מפסל רק משום קורבא וא"כ לא הו"ל בגדר עד כלל ומפסל בנגיעה כל דהוא נמי ודו"ק היטב בהך סברא:

(יג) והנה אי מפסל משום חשש תרעומת נמי תליא בהא דאי נוגע פסול משום משקר דווקא א"כ בנגיעה כל דהוא לא חשדינן למשקר משא"כ אי משום קורבא מפסל א"כ כל שיש חשש נגיעה אפילו כל דהוא הו"ל צד קורבא ואינו בגדר עד ועי' בשמ"ק שהקשה נמי בשם הראב"ד כיון שיש עוד אחד עמו אמאי נחשוד אותו למשקר הא שנים לא חשידי אלמא דכל שאין לחשוד אותו רק למשקר שפיר י"ל מכיון שיש עוד אחד עמו והוא נמי אינו נוגע ממש לא חשוד משא"כ אי הו"ל פסול מחמת קורבא א"כ לא הו"ל בגדר עד כלל כל שיש איזה צד נגיעה אפילו כל דהוא ושפיר מפסל וא"כ מתורץ שפיר דעת הרמב"ם דוודאי בס"ד כל כמה דלא ידע הגמרא דמשום לוה רשע נמי מפסל והוי ס"ל דבעינן חשש נגיעת ממון ממש א"כ פשיטא ליה דמשום חשש תרעומת אינו נפסל ומשו"ה לא קשיא ליה כלל משום תרעומת רק דהוי נוגע ממש כיון שחוזר עליו על המוכר אמנם לבתר דאסיק דמשום לוה רשע נמי מפסל שפיר י"ל דמשום תרעומת נמי פסול רק גבי לוקח כיון דזבן ליה להדיא שלא באחריות דבהכי מיירי ליכא אפילו חשש תרעומת נמי אבל באמת היכא דאכא חשש תרעומת גרידא נמי פסול דכך לי שלא יהי' עליו תרעומת כמו לוה רשע דהא בלוה רשע נמי כבר הקשה הר"י מיגש היאך יעוד עדות שקר ולעבור על לאו דעדות שקר משום לוה רשע ותירץ דאיהו אינו רוצה להיות לוה רשע בפני הבריות וכן כתב בשמ"ק אע"ג דהו' חשש רחיק וא"כ חיישינן משום תרעומת ג"כ ואע"ג דלא שכיח להעיד עדות שקר מ"מ כיון שיש לו נגיעה עכ"פ אפילו כל דהוא הו"ל צד קורבא ואינו בגדר עד וא"ש דעת הרמב"ם למסקנת הגמרא ודו"ק היטב:

(יד) ועפ"י מ"ש נמי יש ליישב על סידור לשון הרמב"ם שקודם הביא הא דבעינן שיכיר ואח"כ הביא הא דבעינן עדים שלא היה לו קרקע מעולם ובגמרא נקנו מעיקרא הא דבעינן עדים שלא היה לו קרקע וכבר עמד בזה הכ"מ עי"ש אמנם לפי דברינו א"ש דבאמת אי כל חשש נגיעה הי' רק משום משקר אבל מ"מ הי' בגדר עדות א"כ בנגיעה כל דהו' בעלמא דחשש רחוק שישקר ובפרט דאכא עוד אחד ג"כ עמו שפיר לא חיישינן משא"כ אי הוי משום קרוב א"כ אינו בגדר עד כלל מכיון שאכא אפילו נגיעה כל דהוא וכמ"ש הר"י מיגש דאע"ג שזהו רחוק שיעיד עדות שקר משום לוה רשע מ"מ כיון דאינו מפסל משום משקר רק משום קרוב א"כ כל שניחא ליה יותר בכך כלומר שלא להיות לוה רשע וא"כ טפי ניחא ליה שישאר ביד הלוקח הו"ל קרוב לאותו דבר ופסול אע"ג דאינו משקר וז"ל השטמ"ק א"כ יש להשיב דהא דלא מקבלינן סהדותא לאו משום דחיישינן ליה בעדות שקר אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע דאשתכח דקא מטיא הנאה מסהדיתי' הו"ל כמאן דאסהיד לנפשי' ולא מקבלין מיניה ולא משום דחשדינן ליה למשקר בהאי סהדותא אלא משום דלא מקרי עד כלל עכ"ל דו"ק היטב ותמצא שהסברא הי' כך דאע"ג דפשיטא שלא יעיד שקר בשביל לוה רשע מ"מ כיון שנוח לו יותר שישאר ביד הלוקח הו"ל קרוב ואינו בגדר עד כלל:

(טו) והנה הך סברא דבנגיעה כל דהוא מפסל אפילו משום חשש רחוק יש להוכיח משקלא וטריא דגמרא דחיישינן לכל הני חששות דלמא אקנו לי' מטלטלי אגב קרקע ודלמא כתב ליה דאקני שהוא חשש רחוק דלא שכיח כל כך ואי הוי טעמא רק משום משקר לא הוי חיישינן כולי האי ובפרט כיון שיש עוד ע"א שמעיד ג"כ כדבריו וע"כ דהטעם משום קרוב פסול ואז לא הוי בגדר עד כלל וכל שיש חשש דלמא אינו בגדר עד כלל ולא משום משקר יש לחוש יותר וא"כ א"ש סידור לשון הרמב"ם שלאחר שהביא דבעינן נמי שידע שבאמת הן שלו וכמ"ש לעיל באות ט' בביאור דבריו דמשום חשש תרעומת נמי מפסל אע"ג דליכא חשש נגיעת ממון ומשו"ה הביא אח"כ הך דינא דבעינן שיעידו עדים שלא היה לו קרקע מעולם והיינו משום דאע"ג דאכא סברא דאינו משקר מ"מ חיישינן לכל צד נגיעה משום דדלמא אינו בגדר עד כלל ומשו"ה מסיים נמי אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זה אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הר"ז לא יעיד ואי הוי החשש משום משקר וודאי לא היה צריך לכל אלו החששות כל שיש סברא וראיה שאינו משקר אלא וודאי משום דמכיון שיש לו נגיעה הו"ל קרוב ובכל דהוא שיש לו נגיעה בעדות זה אפילו על צד רחוק הו"ל בגדר קרוב ואינו בגדר עד כלל:

(נז) וראיה לסברתינו שהרי בנוטל שכר להעיד אע"ג דהוי נוגע מ"מ אינו פסול רק מדרבנן ובנוגע פסול מדאוריתא ועי' בקצה"ח סימן ל"ד ס"ק ד' וע"כ דהעניין הי' כך דבנוטל שכר שאין לו שום נגיעה לגוף העדות ולא הוי בגדר קרוב וליכא חששא רק משום משקר ומשו"ה כיון דהוא רחוק לומר שיעיד בשקר בשביל הנאת ממון אינו פסול מה"ת משא"כ היכא שיש לו נגיעה בגוף העדות כמו הכא דניחא ליה יותר שישאר ביד הלוקח יהי' מאיזה טעם שיהי' הו"ל בגדר קרוב ואינו עד כלל ולכך נקט הרמב"ם צד הנאה ''בעדות'' זו כלומר בגוף העדות וה"ל קרוב ממש ואינו בגדר עד כלל ועי' היטב בשו"ת השיב משה סימן ס"ה באות מ"ח מ"ש בדברי הרמב"ם אלו ודו"ק היטב ועי' עוד בשו"ת נו"ב מהד"ק לאה"ע סימן כ"ז בעניין נוגע לעדות אשה ובשו"ת שואל ומשיב מהדירא תליתאה