תבואות השדה חלק ד נב

ברשב"ם בד"ה ומשני במכיר ועי' בתומים ס"ק י"ד ודו"ק וא"ש דמדייק הר"מ "והוא יודע באמת שהן שלו כלומר דאז נסתלק נמי מחשש דתרעומת וזה ברור בלשון הרמב"ם ודו"ק:

(י) ומעתה נראה האיך נוטה דעת הרי"ף אי ס"ל נמי דבעי דווקא שיכיר שהי' בת חמורו או לא והנה הכ"מ פט"ז מהלכות עדות הלכה ד' כתב מדנקט הרי"ף ורב זביד פליג אר' פפא והלכתא כוותיה ומאי אתא הרי"ף לאשמעינן דפליג אר"פ אלא וודאי דס"ל להרי"ף דרב זביד לא פליג רק על הך דנמצאת שאינו שלו חוזר ע"ז פליג אבל על אקומתא דבעינן מכיר שהי' שלו לא פליג וא"כ ס"ל להכ"מ בדעת הרי"ף דמחשש תרעומת נמי לא יעיד דאלא"ה אמאי אינו מעיד כיון דס"ל דאינו חוזר והנה בש"כ ס"ק כ"ה האריך לחלק בין שדה למטלטלין דדווקא בשדה אינו חוזר משום דעבד אינש דזבן ארעא ליומא אבל במטלטלים מודה רב זביד נמי דחוזר ועי' בתומים שהאריך בס"ק י"ד והעלה דע"כ מיירי במכיר שהוא שלו דבאמת קשה קושית הרמב"ן דהא המערער יצטרך לשלם ללוקח משום תקנת השוק ואח"כ יחזור המערער על המוכר וע"כ דמיירי שהלוקח מכיר שהוא שלו ויהי' להמוכר עד אחד שלו עם הלוקח ויהי' לו שני עדים שלא גזלה ולא יצטרך לשלם למוכר וממילא מוכח דמכיר הלוקח שהי' שלו אמנם אכתי קשה דא"כ מה ס"ד הגמרא כלל להקשות מר"פ והא נמצא שאינו שלו חוזר עליו כיון דבלא"ה מיירי במכיר דאל"כ הו"ל נוגע בעדות שהמערער יחזור על המזל ועוד קשה קושית הש"כ בס"ק כ"ב אי נימא דמשום תרעומת ג"כ לא יעיד א"כ מאי אצטריך ליה להקשות מר"פ דנמצא שאינו שלו הא מצי להקשות בפשיטות כיון דלא ידע עדיין דמיירי במכיר איך יעיד לו והא אכא נגיעה דחשש תרעומת ועוד קשה על שמואל גופא דאמר מוכר שדה שלא באחריות אין מעיד מפני שמעמידה בפני בע"ח תיפוק ליה בלא"ה אינו מעיד משום חשש תרעומת כקושית התוס' בדף מ"ג אשר ע"ב נראה לי מכל הנהו ראיות הוכיח הרי"ף וש"ע דלא בעינן מכיר ולא חיישינן תרעומת ואדרבה הרי"ף ג"כ ס"ל כדעת הרא"ש דמעיד אפילו אינו מכיר וכמ"ש הטור בדעת הרא"ש דלא בעינן מכיר ומ"ש הכ"מ מדכתב הרי"ף ורב זביד פליג אר"פ משמע דלא פליג על האקמותא דמיירי במכיר האמנם שאיני כדאי מ"מ אומר אני דאדרבא מלשון הרי"ף משמע דאתי לאשמעינן דרב זביד לגמרי פליג כמה שנבאר בס"ד:

(יא) וז"ל הרי"ף ופרקינן הבמ"ע במכיר בה לוקח בההוא חמור שהוא בת חמורו דכיון דידע דדיליה הי' אע"ג דאתי סהדי דלאו דידיה הוא ליכא לאהדורי עליה דמוכר דהודאת בע"ד כמאה עדים הלכך מעיד לו עליה דלאו נוגע בעדותו הי' ורב זביד אומר אפילו נמצאת שדה שאינו שלו אינו חוזר ורב זביד פליג אר"פ והלכתא כוותי' עכ"ל עי"ש והנה כל המדקדק בלשון הרי"ף יראה שהוא לכאורא דברי מותר חוץ ממה שכתב דרב זביד פליג ג"כ יל"ד במה שהאריך דידע דדיליה הי' וגם הודאת בע"ד כמאה עדים הלא בחד סגיא, דהודאת בע"ד כמאה עדים וגם מה שמסיים דלאו נוגע בעדות הוא נראה ג"כ כשפת יתר אשר אין ליחס זה לאדונינו הרי"ף ז"ל אמנם עפ"י ההנחה שכתבנו לעיל באות ט' דלעניין מכיר בה בעינן תרי גוונא האחד לסלק חשש נגיעת ממון סגיא ליה בהודאת הלוקח גרידא דמכיון שפטרו להמוכר מאחריות הרי אין לו שוב נגיעה ולא קשה קושי' הנמ"י דלמא רק משו"ה מודה לו כדי שיוכל להעיד לו כיון דאנן באמת לא חשדינן ליה למשקר רק כל זמן שהוא נוגע לא יוכל להיות עד וא"כ ממילא כיון שהעיד לו שהי' שלו תו ליכא נגיעה ושפיר מעיד אמנם מ"מ החשש תרעומת לא נסתלק עדין ולזה בעינן דווקא שיעיד כן קודם הערעור כמ"ש הנמ"י ואז מוכח דהוא ידע כך באמת שהי' שלו וממילא נסתלק חשש תרעומות ג"כ והיה קשה לו להרי"ף כיון דכל הקושי' היה איך יוכל להעיד הא הו"ל נגיעה וא"כ אמאי משני הגמרא במכיר בה וכו' הו"ל לתרץ כגון שהעיד הלוקח שהי' שלו וממילא נסתלקה החשש נגיעה ועי' בט"ז שהשיג ג"כ על הנמ"י למה בעינן דווקא שיעיד קודם ערעור וע"כ מדנקט הגמרא דווקא במכיר משמע ליה להרי"ף דס"ל נמי דמלבד החשש נגיעת ממון אכא נמי חשש תרעומת ומשו"ה נקט ''במכיר'' כלומר שיודע שהאמת הי' כך והיינו שמעיד קודם ערעור וממילא ליכא חשש נגיעה נמי ולכך האריך הרי"ף ג"כ במ"ש דידע דדיליה הי' כלומר שיודע שהאמת הי' כך ומסיים דלאו נוגע בעדותו הי' כלומר דמכיון שיודע שהאמת הי' כך ליכא שום חשש נגיעה אפילו חשש תרעומת ג"כ ליכא והנה מדקאמר הגמרא ורב זביד אמר ורב זביד משמע ליה להרי"ף דס"ל לגמרא דאליבא דרב זביד לא צריכין לאקומתא דמכיר והנה לכאורא היה מקום לומר כיון דלא מצינו להדיא דלרב זביד לא חיישינן לתרעומת א"כ לא פליג על ר"פ רק בהא דס"ל דאינו חוזר וליכא חשש נגיעה אבל מ"מ משום חשש תרעומת לרב זביד נמי בעינן מכיר משו"ה כתב הרי"ף ורב זביד פליג אר"פ כלומר לגמרי פליג דרב זביד לא חייש כלל לתרעומת והוכיח כך מדנקט הגמרא ורב זביד בוא"ו משמע דקאי על הך אקומתא דמכיר דלרב זביד לא בעינן מכיר ועוד מדנקט כאן כלל הך דינא דרב זביד דאין נ"מ כלל לבריתא דידן אמנם אי אמרינן דלרב זביד לא בעינן מכיר שפיר הוצרך לאתויי כאן כדי שנדע דבפרה וטלית מעיד אפילו אינו מכיר כיון שאינו חוזר עליו ולא חיישינן לתרעומת והוכיח הרי"ף דהלכה כרב זביד מכח קושית הש"כ בס"ק כ"א מדלא פריך רק ממה דחוזר עליו וכן שמואל נמי נקט הטעם מפני שמעמידה בפני בע"ח משמע הא משום חשש תרעומת היה יכול להעיד כתירץ הראשון בתוס' הנ"ל דף מ"ג ומ"ש התומים בס"ק י"ד דהא ע"כ איירי במכיר מכח קושית הרמב"ן דהמערער יחזור על המוכר וע"כ דמיירי במכיר הלוקח ויפטר המוכר שיהי' לו שני עדים הלוקח ועד שלו י"ל דלא קשה ליה כלל הך קושי' משום דע"כ בלא"ה לא מיירי שמערער שהוא עצמו גזלה דא"כ קשה קושית האורים בס"ק ל"א דבלא"ה נפסל לעדות כיון שיש שני עדים שהוא גזלן וע"כ דמערער שקנה מגזלן דאז לא יוכל המערער לחזור על ראובן כמ"ש בשמ"ע ס"ק מ"ד וכמ"ש הרמב"ן גופא עי"ש עכ"פ יש לנו ראיות ברורות דלא חיישינן לתרעומת כמ"ש ועדיף טפי לפרש בדברי הרי"ף ממה שהוסיף דרב זביד פליג על ר"פ שהי' כמ"ש דלגמרי פליג ממה שנימא דהרי"ף אתא לאפוקי דלא פלוג לגמרי כנ"ל ברור ונכון בס"ד הגם דהנמ"י לא פירוש כך בדברי הרי"ף מ"מ אפשר שבש"ע הוא עצמו חזר בו וס"ל דלא חיישינן כלל לתרעומת שהרי בסעיף ט"ז לא חלק כלל בין מכיר לאינו מכיר וכמ"ש הש"כ בס"ק כ"ה ודו"ק:

(יב) אמנם הרמב"ם וודאי ס"ל דמשום חשש תרעומת נמי לא יעיד כמ"ש לעיל באות י"ט מדהאריך לומר "והוא יודע שבאמת הן שלו'' וא"כ צריכים לתרץ על הר"מ כל הנהו קושיות ודקדוקים שהבאתי לעיל באות י' ובפרט קושית הש"כ בס"ק כ"א מדלא הקשה בפשיטות אמאי מעיד הא אכא חשש תרעומת כל כמה דלא ידע הגמרא מאוקמתא דמיירי במכיר ונ"ל לתרץ דעת הרמב"ם כך דהנה הרמב"ן הקשה מאי פריך הגמרא סוף סוף לגבי לוקח נמי לוה רשע ולא ישלם כלומר וא"כ לא הו"ל נוגע כיון דב"כ וב"כ יהי' לוה רשע ואמאי לא נחוש אפכא דלמא אין לו בע"ח אחר ורוצה להעיד באמת משו"ה שלא יהי' לוה רשע