תבואות השדה חלק ד מז

תו לא מצי המשלח לטעון סבור הייתי שלא תשמע לי שהרי אין לו לשלם כפי מה שהוא עכשיו ולא יפסוד כלים ובוודאי ישמע לו כך היה סברת המקשן ולכך פריך מאשה ועבד שיהי' המשלח חייב, אמנם התרצן השיב לו דסברת דברי הרב וכו' לפטור המשלח אינו מכח טענת המשלח רק דאנן אמרינן דבדבר עבירה אין לך לעשות משום דברי הרב וכו' כמ"ש רש"י בד"ה בר חיובא ולא היה לו לעשות וא"כ אפילו באשה ועבד כיון דבני חיובא נינהו אע"ג שאין להם לשלם אמרינן לא היה לו לעשות:

(כג) בגמרא אב"ע כהן שאמר לישראל צא קדש לי אשה גרושה הנה בתוס' ד"ה דאמר כתבו דכהן דווקא דאע"ג דאינו מוזהר שלא לקדש גרושה לכהן אחר מ"מ מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב ועי' בשטמ"ק, אמנם הריטב"א כתב דלאו דווקא לישראל דהה"ד לכהן נמי לא מקרי בר חיובא וא"כ פלוגי התוס' והריטב"א דתוס' ס"ל כל שהוא מוזהר על דבר זה אם היה עושה לדעתו נמי מקרי בר חיובא, אמנם הריטב"א ס"ל דלא מקרי בר חיובא רק אם מוזהר על מעשה הזאת משא"כ אם על המעשה הזאת אינו מוזהר דכהן אינו מוזהר שלא לקדש גרושה לכהן חבירו לא מקרי בר חיובא, ועיין מל"מ פ"ה מהלכות מלוה לעניין רבית ע"י שליח ועי' חתס"ו לאה"ע סימן ק"נ ח"א שהביא לחלק בין כהן לישראל דבאמת כל קדושין ע"י שליח הו"ל לומר דלא מהני דהוי תופס לבע"ח רק מכח מגו דזכי לנפשי' וא"כ דווקא כשישראל הוא השליח שפיר מהני הקידושין מכח מגו דזכי לנפשי' אבל גבי כהן שאסור לקדשה לעצמו לא מהני הקידושין מטעם תופס לבע"ח ועי"ש שדחה זה דלא שייך לענין קידושין תופס לבע"ח כיון שהכל תלוי ברצונה עכ"פ מכל הראשונים נראה דאע"ג דשליח עובר על לפני עור לא מקרי משו"ה בר חיובא ועי' בנוב"י סי' ע"ח ובשו"ת גבעת פנחס סימן כ"ט ויבואר עוד בס"ד:

(כד) הנה בהא דדברי הרב י"ל ב' דרכים, דרך האחד שהמשלח כסבור שלא ישמע לו וא"כ אפילו אם השליח עובר רק על לפני עור נמי יכול המשלח לומר סבור הייתי שלא ירצה לעבור על לפני עור, ואפשר שזהו באמת טומא של רב סמא דאמר כל היכא דאי בעי לא עבד אשלד"ע אע"ג שאינו בר חיובא כיון שמ"מ עובר על לפני עור, אמנם רבינא ס"ל דהא דדברי הרב וכו' היא משום שכל שיש עבירה לשליח ג"כ אמרינן שמעשה האיסור הזאת אין בכחו לעשות לדעת המשלח והוי כאילו עושה לדעתו ולכך כל שאין איסור לשליח שפיר אמרינן שהמשלח עובר, ויש לפרש בזה החילוק בין כהן שאמר לכהן ובין אמר לישראל, דהנה גבי קידושי גרושה לכהן יש ב' עניינים, האחד עניין קיום המעשה הב' העבירה לפי מה דקיימינן השתא דגוף הקידושין הוי ג"כ עבירה כמ"ש רש"י ד"ה וקר לי, ולכך אמרינן היכא שקדש ע"י שליח אע"ג דקיום המעשה היא מתיחס להמשלח כיון שלדעת המשלח קדשה מ"מ האיסור שיש באותו מעשה אינו חל על המשלח דלעניין האיסור שיש באותו מעשה חזינן כאילו עשה לדעת עצמו, ואע"ג דגם כהן אינו מוזהר שלא לקדש גרושה לכהן חבירו מ"מ כיון שהוא שייך באותו איסור עכ"פ אם מקדשה לעצמו אמרינן שפיר דהאיסור שיש באותו מעשה חל על השליח, והיינו דאמרינן אשלד"ע ולא אמרינן אין שליחות בעבירה דאי הו"א אין שליחות בעבירה הי"א דאין השליחות חל כלל ולא חלו הקידושין כלל, אמנם לרבינא באמת חלים הקידושין ואפילו הנוב"י בסי' ע"ה דס"ל דהשליחות בטל לגמרי הוא רק לרב סמא אבל לרבינא כיון דאיתא בגמרא בהדיא לרבינא הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מחייב שולחן ע"כ דהקידושין חלים לכ"ע אליבא דרבינא דאם לא חלים ליכא חיוב לגבי המשלח ודו"ק והלכך אמרינן הכי היכא דהשליח הי' כהן דשייך החיוב לגבי השליח נמי, אמרינ' אשלד"ע כלומר דקיום המעשה בוודאי יכול לעשות לדעת המשלח. אמנם העבירה חל על השליח כיון שהי' בר חיובא אם מקדשה לעצמו, רק אם השליח היא ישראל דאז אפילו אי הוי חזינן כאילו קדשה לעצמו ג"כ ליכא חיובא גבי, וגוף השליח שהי' ישראל ע"כ ל"ל שיהי' כמשלח הכהן שיחול עליו החיוב ולכך בישראל חייב המשלח משא"כ בשליח כהן אמרינן דלעניין עבירה שיש בהך מעשה לא נעשה לדעת המשלח והוי כאילו קדשה לעצמו ושפיר חייב השליח וזה כוונת התוס' במ"ש דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב וכו' כלומר אמרינן דלעניין העבירה שיש בהך מעשה חל העבירה על השליח משא"כ בשליח ישראל דאי אפשר בשום אופן שיחול עליו הך איסור שפיר חייב המשלח דאין הטעם דדברי הרב שהיה סבור שלא ישמע לו רק הטעם דכל שהי' עבירה להשליח לא מצי עבד לדעת המשלח והוי כעושה לעצמו רק אם הוא ישראל שאז ל"ל דעשה העבירה לדעת עצמו שפיר חייב המשלח וא"ש החילוק בין כהן לישראל לדעת התוס' דלא ס"ל כהריטב"א דהה"ד כהן נמי לא מקרי בר חיובא וזה כוונת התוס' במ"ש דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב כלומר עכשיו נמי חזינן הדבר עבירה שיש בשליחות הזאת כאילו עשה בעבור עצמו ודו"ק היטב:

(כה) אמנם רב סמא ס"ל לדעת התוס' דהא דדבר הרב הי' משום שמשלח סבר שלא ישמע לו ולא יעשה השליחות כלל א"כ אפילו אם הי' ישראל כיון שמ"מ יעבור על לפני עור שפיר מצי אומר המשלח כסבור שלא ישמע לי וא"כ ממילא לרב סמא באמת השליחות בטל כמ"ש הנוב"י סי' ע"ה דכל היכא דאשלד"ע השליחות בטל לגמרי ובזה א"ש שיטת התוס' דכל היכא שאין השליח יודע שיש איסור בדבר וא"כ גם לפני עור ליכא גבי השליח ולא מצי המשלח לומר כסבור הייתי שלא ישמע לי בכה"ג גם לרב סמא ישל"ע ולכך ס"ל להתוס' כאן בד"ה אי בעי וכן במס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה נתנו דכל שאין יודע שיש איסור הוי כחצר דבע"כ מותיב בה כלומר ולא שייך סבור הייתי שלא ישמע לי ולכך לכ"ע ישלד"ע, והמ"י שחולק במס' ב"ק שם על שיטת התוס' וס"ל דלרב סמא בכל גוונא אשלד"ע רק גבי חצר וכן הרא"ש במס' ב"מ דס"ל הכי היינו דאינהו ס"ל דאשלד"ע היינו שאין יוכל להיות שליח לחובתו של חבירו כלל ולכך אפילו אם אינו יודע אם יש איסור בדבר ג"כ אשלד"ע רק גבי חצר כיון דבע"כ מותיב בה נגמר הענין מכח המשלח ולא מכח השליח ולא שייך אשלד"ע ודו"ק, ועיין מ"ש לעיל באות ו' בס"ד, ונתגלה לנו ב"ה טעמן של הראשונים דתוס' ס"ל דרבינא ורב סמא פליגי דרבינא ס"ל דדברי הרב היא שכל שיש איסור בשליחות הזאת אין לו כח לעשות איסור לדעת המשלח ולכך כל שאין איסור לשליח כגון כהן שאמר לישראל קדש לי גרושה ישלד"ע ורב סמא ס"ל דכל שהמשלח מצי אומר כסבור שלא ישמע לי לא חל השליחות ולכך אפילו בישראל כיון דאיכא לפני עור מצי המשלח לומר כסבור שלא ישמע לי לעבור על לפני עור אמרינן נמי אשלד"ע ולכך כשאין השליח יודע שיש איסור בדבר דלא שייך כסבור שלא ישמע לי לכ"ע ישלד"ע לדעת התוס', אמנם הנמ"י והרא"ש ס"ל לרב סמא אשלד"ע משום שאין בכחו להיות שליח לחובתו של חבירו ולכך בכל גוונא אשלד"ע אפילו אם השליח אינו יודע שיש איסור בדבר זולת בחצר דהעניין נגמר לגמרי מצד המשלח כיון דבע"כ מותיב בה לכ"ע לא שייך אשלד"ע וב"ה שנתגלה לנו פלוגתתן של הראשונים וסברתם בס"ד ודו"ק:

(כו) ועפ"י מ"ש מדויק לשון התוס' ד''ה דאמר וז"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה