תבואות השדה חלק ד מו

אז אמרינן דזה נהנה וזה מחויב לא אמרינ' משא"כ במעילה דגלתה התורה להדיא דישלד"ע שפיר אמרינן אפילו זה נהנה וזה מחייב וא"ש ספיקי של הר"י ומתורץ נמי קושי' שהצגנו לעיל בסי' ט"ז אות ד' ה' ועי' באור חדש בתוס' ד"ה שלא מצינו כתב נמי דהו"א דבמעילה אפילו זה נהנה וכו' אמרינן ועיין היטב במקנה ודו"ק:

(יט) והנה י"ל א אמרינן הא דבמעילה ישלד"ע הוא מגז"ש דחטא חטא א"כ בכל גוונא אמרינן יש שליח אפילו היכא שעשאו שליח על ההנאה, אמנם אי אמרינ' דבאמת מסברא לא הו"א בשום מקום ישלד"ע דגוף השליחות לא הוי סברא רק במעילה איכא נמי קצת סברא דיש שליח שהרי המשלח התחיל עכ"פ בחטא מה שנותן לשליח חפץ של הקדש והיינו כמ"ש הר"מ בפירוש המשנה למס' מעילה פ"ו ואשמה הנפש ההוא רומז אל מי ששגג תחלה וציוה להטפל בו עי"ש בפירוש המשנה א"כ שפיר י"ל דהמשלח לא מקרי שגג תחלה רק אם עשאו שליח לקנות בהגבהה כמ"ש התוס' משא"כ כשעשאו שליח על ההנאה ולהנאה אין שום שייכות להמשלח לא מקרי הוא שגג תחלה כיון שהוא לא נהנה כלל א"כ גם במעילה לא אמרינ' זה נהנה וזה חייב ודו"ק היטב בהך סברא, וא"כ א"ש דעת הר"מ דוודאי בס"ד דגמרא דהו"א מכיון דאמרינ' שלוחו של אדם כמותו דגוף השליח נחשב כמשלח והיינו כמ"ש רש"י דהגמ' היה ס"ד שלא יתחייב השליח כלל ורק משו"ה לא אמרינ' ישלד"ע משום דברי הרב ובמעילה דלא שייך כ"כ סברת דברי הרב כיון דהוי שוגג וכמ"ש התוס' ד"ה אמאי מעל וגלתה התורה להדיא דילפינן חטא חטא דגבי מעילה ישלד"ע שפיר הו"א דגבי מעילה גם זה נהנה וכו' אמרי' דבמעילה היכא דלא שייך סברת דברי הרב דאז המשלח מסכים בדעה גמורה להיות שליחו (ואע"ג שהוא שוגג בדבר לא אמרינן דהוי שליחות בטעות דהא התורה חייבתו בשוגג כמ"ש התוס' רי"ד עי"ש) וא"כ הוי גוף השליח כגוף המשלח, אמנם לבתר דמסיק רבא שלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מחייב ס"ל להר"מ דגם במעילה לא אמרינן זה נהנה וכו' והיינו משום דאי הוי גוף השליח כגוף המשלח היה מחייב אפילו ע"י הנאת השליח רק כיון דגוף השליח לא הוי כגוף המשלח שפיר אמרינ' דלא מחייב על הנאת השליח דאפילו אי אמרינ' דעשיית השליח הוי כעשיית המשלח והוי כאילו המשלח בעל או אכל חלב מ"מ הרי לא נהנה עכ"פ ולא גרע ממשמש מת בעריות דפטור דרבא גופא ס"ל הכי (במס' שבועות י"ח ע"א) וכן באכילת חלב בלא הנאה אפילו אי הוי כמו שהמשלח אכל מ"מ הו"ל כמו אם אכל שלא כדרך אכילה עי' בספר ארי' דבי עלאי בתוס' ד"ה שלא מצינו ודו"ק, א"כ שפיר אמרינן דגם במעילה דגלתה התורה דישלד"ע היינו רק היכא שלא עשאו שליח על ההנאה רק על הגבהה דלעניין זה גם המשלח התחיל בשגגה תחלה כמ"ש הר"מ משא"כ היכא שעשאו שליח על ההנאה דלעניין זה לא שייך לומר שהמשלח התחיל בשגגה תחלה דאיזה שייכות יש להמשלח עם הנאת השליח אז גם במעילה אמרינן אשלד"ע ופשיט לי' להר"מ ספיקו של הר"י בתוס' וס"ל דגם במעילה זה נהנה וכו' לא אמרינ' ומוכח לי' מואשמה הנפש ההוא דגם במעילה ליכא חיוב על המשלח רק היכא ששגג תחלה משא"כ בהנאה ליכא חיוב על המשלח וזה מוכח לי' משקלא וטריא דרבא דעכ"פ גוף השליח לא חשוב כמשלח וממילא גם במעילה לא אמרינן זה נהנה וכו' וא"ש מה שהביא פסוק דואשמה הנפש ההוא ומתורץ קושי' התויו"ט בס"ד ומתורצים כל הקושיות ודו"ק היטב:

(כ) הר"מ פי"ג מהלכות עכו"ם הלכה ט' כתב וז"ל העושה עכו"ם לעצמו אעפ"י שלא עבדה ולא עשאה בידו לוקה, והקשה שם הלח"מ הא הוי לאו שאין בו מעשה, ותירץ כיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאה הוא ולוקה, ובספר החינוך להרא"ה כתב חיב ותמה אני על הר"מ שכתב שאין הפרש בין יעשה בידו או יצוה לעשותם שהרי מצוה המשלח הוא וקייל"ן משלח פטור כלומר משום דאשלד"ע עי"ש סי' כ"ז ובמנחת חינוך שם כתב דהלוי גופא הוי עבירה ולאו מטעם שליחות, וע"כ, צ"ל הכי דא"כ הו"ל להר"מ לחלק בין אם מצוה לישראל דאינו חייב משום דברי הרב ובין אם מצוה לעכו"ם דוודאי עבד ועוד דאם מצוה לעכו"ם היה ג"כ צריך לפטור דעכו"ם לאו בר שליחות הוא, ועי' בתוס' רע"ק פ"ב מס' ר"ה משנה ה' אות י"א שם שכתב דבעכו"ם טפי חייב דהוי כמו אינו בר חיובא שאינו מצוה שלא לעשות עכו"ם, ועי' בספר דברי ירמי' על הר"מ שם שכתב דהכא לא שייך אשלד"ע שהוא גופא הוי עבירה מה שמצוה לעשות הוי בכלל כיבוד ע"א והיא ממש כסברת המנ"ח הנ"ל, עכ"פ היכא שי"ל שזהו עצמו מה שמצוה לאחרים הוי עבירה אין חילוק בין אם הי' בר שליחות או לא דסוף סוף עשה עבירה תיכף ולא שייך אשלד"ע דהוי כמו מסית עיי' במס' סנהדרין כ"ט ע"א בתוס' ד"ה דברי הרב והבן:

(כא) במס' ב"מ דף י' ע"ב אמרינן בגמרא ואי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שליח לד"ע וכו' נראה פירוש הלשון א"כ מצינו שלד"ע היא כך עפ"י מ"ש הפנ"י במס' קידושין דאפילו במקום דלא שייך דברי רב וכו' נמי אמרינן אשלד"ע אע"ג דבכה"ג ליכא סברא לומר אשלד"ע היכא דלא שייך לומר דברי רב מ"מ כיון דבמקום דכתבה התורה שליחות לא הוי דבר עבירה א"כ היכא דהוי דבר עבירה כיון דכה"ג לא מצינו שליחות לא מהני (דהיינו אי אמרינן דעיקר שליחות לא מהני מסברא אי לאו דגלתה התורה להדיא) וא"כ י"ל הכי דהגמרא וודאי ידע שפיר דגבי חצר לא שייך דברי הרב רק הכי קא קשיא לי' אי נימא דחצר הוי נמי בתורת שליחות א"כ הרי מצינו עכ"פ שליחות בד"ע נמי כגון גבי גניבה בחצר, וקייל"ן אשלד"ע כלומר אפילו היכא דליכא דברי הרב וזהו כוונת התוס' ג"כ בד"ה אשלד"ע בפרק האיש מקדש איכא דילוף משחוטי חוץ ואיכא דילוף משני כתובים ממעילה וטביחה כלומר הגם דהגמ' ידע שפיר דגבי חצר לא שייך כלל דברי הרב, אמנם ע"כ לא אמרינן דהיכא דלא שייך דברי הרב אמרינ' ישלד"ע רק אי הו"א דרק מסברא אמרינן דאשלד"ע הלכך היכא דליכא סברא דדברי הרב שפיר אמרינ' דישלד"ע אולם אי הא דאשלד"ע היא מגזה"כ או מש"ח או משום שני כתובים הבכ"א א"כ בכל גוונא אמרינן אשלד"ע עיי' בנוב"י מהד"ק לאה"ע סי' ע"ח ולכך פריך הגמ' גבי חצר מני נימא אשלד"ע וד ודו"ק היטב כי זהו כוונת התוס':

(כב) בגמרא רבינא אמר כי אמרינן אשלד"ע היכא דשליח בר חיובא, ופירש"י בד"ה בר חיובא דאמרינן לי' דברי הרב וכו' ולא היה לו לעשות, נראה מדברי רש"י דאין הכוונה במה דאמרינן דברי הרב שהמשלח כסבור שלא ישמע לו רק אנן אמרינ' לשליח שלא היה לו לשמע למשלח, והנה בגמרא פריך אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו וכו' ומשני התם בני חיובא נינהו והשתא מיהו לית להו לשלומי נראה דהמקשן סבר דטעם דברי הרב הוא שהמשלח היה סבור שבוודאי לא ישמע לו שהרי יתחייב לשלם דע"כ אפילו אם המשלח חייב מ"מ יוכל הנגזל לתבע מן השליח ג"כ עי' בתוס' רי"ד במס' קידושין בריש הסוגיא וא"כ ממילא יכול לטעון המשלח מה שצויתי לך להזיק או לגנוב היה רק פטומי מילי בעלמא שהרי הייתי סובר שלא תשמע לי דמי ירצה להכניס עצמו לידי כך שיוכל הנגנב לתבוע אותו ולכך פטור המשלח וא"כ ממילא היכא שהשליח לאו בר תשלומין היא אע"ג שהוא בר חיובא מ"מ