תבואות השדה חלק ד מה

הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנבי' שולחיו חייב וקשה מ"ט לא נקט שמאי הוא פטור וע"כ דשמאי ס"ל ג"כ דגם השליח חייב רק דס"ל דגם המשלח חייב, ואע"ג דהפנ"י כתב בתוס' ד"ה שלא מצינו דשני חיובים בעניין אחד לא אשכחן היינו רק גבי מעילה דשם עיקר החיוב הוא תשלומין ואין לחייב שניהם משא"כ בשאר דבר עבירה שפיר י"ל דשניהם חייבים ומ"מ צריך טעמא למה ס"ל לשמאי שניהם חייבים, (ב) יל"ד בגמרא אמר רבא את"ל סבר שמאי ב"כ הבכ"א מלמדים והוא ההוא לא דריש וכו' למ"ל כל האריכות הו"ל לומר את"ל ס"ל לשמאי ישלד"ע מ"מ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכן מדקדק בספר המקנה (ג) למאי נ"מ קאמר רבא הך דינא דלא נ"מ כלל לדידן רק לשמאי דלית הלכתא כוותי' ומשכוני נפשי' אדשמאי למ"ל עי' בנוב"י סי' ע"ה שעמד בזה (ד) התוס' ד"ה שלא מצינו מסופק הר"י באמר לשליח הושט ידך לכד של שמן דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח וקשה דאם נימא דכה"ג חייב המשלח א"כ מאי קאמר רבא שלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב הרי מצינו כן גבי מעילה, עי' בס' ארי' דבי עלאי על מס' קדושין שהקשה כן, (ה) קשה אמאי לא נקט רבי דינא דזה נהנה וזה מתחייב ל"א לדידן נמי גבי מעילה דאע"ג דשילד"ע מ"מ זה כהנה וזה מתחייב ל"א ולכך היכא שלא עשאו שליח רק מן ההנאה לא נתחייב המשלח וקושי' זו הובא ג"כ בספר הנ"ל ובספר אור חדש, (ו) יל"ד הר"מ בפירוש המשנה ריש פ"ו מס' מעילה כתב דמשו"ה במעילה ישלד"ע משום דכתיב ואשמה הנפש ההוא מי ששגג תחלה דהיינו המשלח והקשה התויו''ט שם הא בגמ' ילפינ' חטא חטא מתרומה עי"ש, ועי' בהגהת אמרי ברוך לספר טורי אבן מס' חגיגה י' ע"ב:

(ז) ונראה דהנה בהא דשמאי ס"ל ישלד"ע י"ל על ב' דרכים, דרך האחד דמסברא חיצונה מהני שליחות בכ"מ דגוף השליח הוי כגוף המשלח וא"כ גם שלד"ע הוי מסברא רק בשחוטי חוץ גלי רחמנא חידוש דאשלד"ע דאע"ג דלא דריש הוא ההוא מ"מ כיון דשני פעמים כתיב ההוא ואצטריך אחד למעוטי אנוס שוגג ומוטעה ואחד היא ולא שליחו (דלמעוטי ב' אוחזין לא אצטריך כקושי' הריטב"א) והיינו רק בשחוטי חוץ אבל בכה"ת יש שלד"ע והא דאצטריך קרא גבי טביחה דישלד"ע היינו דלא נילף משחוטי חוץ דאשלד"ע דקרא דמעילה אינו מיותר דגז"ש חטא חטוא איצטריך לכמה דברים, וא"כ אי ס"ל לשמאי דמסברא אמרינ' גם שלד"ע שפיר אנא למימר דגוף השליח הו כגוף המשלח נמי כיון שמוסר כחו ודעתו לשליח, וא"כ אי הוי ס"ל לשמאי דגוף השליח הוי כמשלח הוי אמרינן באומר צא והרוג את הנפש דהשליח פטור, ואז אפילו אמר צא בעול ערוה ואכול החלב ג"כ היה השליח פטור ולא הוי אמרינן כלל דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דמכיון דאמרינן דגוף השליח הוי כגוף המשלח זה נהנה וזה חייב ג"כ אמרינן, דרך השני דגם לשמאי מסברא חיצונה אמרינן אשלד"ע דגוף השליחות לא הוי ג"כ מסברא וא"כ ממילא בעבירה וודאי הו"א דא"ש רק כיון דס"ל ב"כ הבאין כאחד א"מ לכך יליף ממעילה וטביחה דישלד"ע ומשו"ה איצטריך גבי שחוטי חוץ דאשלד"ע ומ"מ בכה"ת ס"ל ישלד"ע דכיון דס"ל ב"כ הבב"ע ניחא לן טפי למילף דישלד"ע כיון דגלה הכתוב בשני מקומות דישלד"ע (עיין ביבין שמועה כלל קנ"ז) והנה אי אמרינן דמסברא חיצונה עכ"פ גם שמאי מודה דאשלד"ע והיינו משום דעיקר השליחות ג"כ לא הוי מסברא (עיין היטב בחתס"ו לאו"ח סי' ר"א) א"כ אע"ג דישלד"ע נמי מ''מ היינו רק שעשיית השליח נחשב כעשיית המשלח מ"מ גוף השליח לא הוי כגוף המשלח וא"כ אע"ג דישלד''ע וחייב המשלח מ"מ השליח נמי חייב, דגוף השליח עשה העבירה, ומדייק לי' רבא אליבא דשמאי דעכ"פ גוף השליח לא נחשב לגמרי כמשלח אע"ג דישלד"ע כיון דת"ק נקט ב' דברים חיובא דשליח ופטורא דמשלח ושמאי לא פלוג רק שהמשלח חייב ומשמע דבחויבא דשליח מודה שמאי נמי וע"כ דגוף השליח לא נחשב כמשלח, עכ"פ מהך שקלא וטריא מוכח דאפילו למ"ד ישלד"ע גוף השליח לא נחשב כמשלח משום דשליחות גופא לא הוי מסברא וא"כ אנא נ"מ לדידן נמי דאע"ג דס"ל אשלד"ע מ"מ אי הוי אמרינן דרק משו"ה אשלד"ע משום דילפינן משחוטי חוץ אבל אי לאו קרא דש"ח הו"א ישלד"ע א"כ היה מוכח דשליחות הוי מסברא, משא"כ אי אמרינן דגם לב"ש דס"ל ישלד"ע מ"מ גוף השליח לא נחשב כמשלח והיינו דשליחות לא הוי מסברא א"כ ממילא לדידן נמי ידעינן דעיקר שליחות לא הוי מסברא, והנ"מ לדידן אי שליחות הוי מסברא או לא הי' לעניין אשלד"ע דאי שליחות הוי מסברא א"כ לא אמרינן אשלד"ע רק היכא דאנא סברא דדברי הרב אמנם אי אמרינן דעיקר שליחות לא הוי מסברא א"כ בדבר עבירה בכל גוונא אין שליח אפילו היכא דלא שייך דברי הרב וכו' כמ"ש הריטב"א עכ"פ איכא נ"מ מהך דרבא אליבא דב"ש גם לדידן להוכיח דעיקר שליחות לא הוי מסברא וממילא בדבר עבירה לא מהני אפילו היכא דליכא סברא דדברי הרב וכו' וזה שאמר רבא את"ל שמאי ס"ל ב"כ הבאין כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש כלומר דבאמת גם לשמאי מסברא הו"א דאשלד"ע רק מב' כתובים יליף דישלד"ע וא"כ ממילא עכ"פ גוף השליח לא נחשב כמשלח מודה שמאי באומר צא בעול את הערוה וכו' דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, משא"כ אי הוי נקט בקיצור את"ל שמאי ס"ל ישלד"ע לא הוי מצי למינקט אליבא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דאי הוי ישלד"ע מסברא והיינו דעניין השליחות אלום טובא כ"כ דאפילו מסברא הוי ידעינן לה א"כ גם זה נהנה וזה מחייב הו"א דאז הו"א דגוף השליח נחשב כמשלח ולכך האריך רבא בלישנא ומתורץ קושי' א' ב' ג' בס"ד ודו"ק היטב:

(ח"י) והנה הר"י היה מסופק האיך הדין במעילה אם גם כן אמרינן זה נהנה וזה מחייב ל"א ואע"ג דא"כ קשה למה לא נקט רבא הדין לעניין מעילה דזה נהנה וכו' לא אמרינן ויהי' כ"א גם לדידן די"ל עפ"י סברת מהרש"א שכתב דהו"א דבדבר עבירה קנסינן להמשלח וטפי אמרינן שליחות בדבר עבירה והנה המהרש"א גרס בדברי ר"י בתוס' ולא ידע המשלח וא"כ לעולם י"ל דבמעילה נמי זה נהנה וכו' ל"א רק במעילה לא איצטריך דכל ההו"א דהוי אמרינן זה נהנה וכו' הוא רק אע"ג דגוף השליח לא הוי כמשלח מ"מ קנסינן להמשלח נמי והיינו כמו שמצינו שאסור להסית לע"א ומחייב מיתה המסית ה"נ קפדה התורה בשאר איסורים שלא להסית (עי' במל"מ פ"ב מהלכות רוצח אם יש חילוק בין בחנם בין בשכר ועי' בש"כ חו"מ סי' ל"ב ובתומים ועיין בספר ארי' דבי עלאי על מס' קידושין) וא"כ במעילה פשיטא לי' לרבא דלא אמרינן זה נהנה וזה מחייב כיון דהמשלח הוי שוגג רק באומר לו להדיא צא בעול את הערוה וכו' דמשמע שיודע שהוא אסור הו"א בכה"ג גם המשלח חייב לכך אשמעינן רבא דגם בכה"ג זה נהנה וכו' לא אמרינן, משא"כ במעילה פשיטא דלא חייב המשלח בהנאת השליח, וי"ל נמי אפכא דעד כאן ס"ל דזה נהנה וכו' ל"א רק היכא שלא גלתה לן התורה להדיא דישלד"ע משא"כ היכא שגלתה התורה להדיא דישלד"ע הו"א דזה נהנה וזה מחייב נמי אמרינ' ולכך היה הר"י מסופק דלמא במעילה חייב אפילו ע"י הנאת השליח ואע"ג דאמר לא מצינו בכה"ת זה נהנה וכו' היינו רק היכא דאמרינן רק בסתמא ישלד"ע מילפותא דטביחה (דמעילה לא הוי מיותר גז"ש דחטא חטא)