תבואות השדה חלק ד מג

לא יהי' שום איסור אי לא יחשוב לשליח כגון בכהן שאמר לישראל לטמא דהמעשה נעשה ומ"מ אין כאן איסור אי לא הוי בתורת שליחות שפיר אמרינן דלא חל השליחות משא"כ בכהן שאמר צא קדש לי גרושה דאי אפשר שלא יהי' איסור רק אם המעשה יתבטל ולא יהי' נעשה כלל שפיר י"ל דאי ישלד"ע לא נתבטל וחלים הקידושין משא"כ בכהן שאמר לישראל לטמא שאפשר שהמעשה יהי' נעשה ומ"מ לא יהי' איסור בדבר כה"ג שפיר אמרינ' דלא חל תורת שליחות כלל וממילא לא נעשה שום איסור ודו"ק:

(ט) עפ"י מ"ש לעיל באות ד' דאי אמרינן דאין לשליח כח להיות שליחו לחובתו וא"כ אפילו אין השליח עושה איסור רק שהמשלח יעשה איסור ע"י נמי אמרינ' אין שליח א"ש הלשון אין שליח לדבר עבירה ולא קאמר אין שליחות בעבירה רק אי הו"א אין שליחות בעבירה הו"א דדווקא כשהשליח ג"כ עושה איסור משא"כ אם אין השליח עושה איסור כלל רק שלהמשלח נמשך איסור הו"א דשפיר אמרינן יש שליח משו"ה קאמר אין שליח לדבר עבירה כלומר אפילו אם אין עבירה לשליח רק שמ"מ היא עבירה להמשלח נמי אין שליח דאין לו כח להיות שליח לחובתו של חבירו, ואע"ג דגמרא נקט טעמא דדברי הרב וכו' וזה ל"ש כשאין השליח עושה איסור, היינו רק משו"ה נקט טעמא דדברי הרב וכו' כדי לחייב השליח ג"כ במקום שהשליח ג"כ עושה עבירה כגון בשולח את הבעירה אמנם כשאין השליח עושה עבירה דאז לא נוכל לחייב השליח מ"מ המשלח פטור מטעם אין שליח לדבר עבירה ודבר עבירה מקרי אפילו אם רק המשלח עושה איסור, ולכאורא הוי הך מילתא פלוגתא דרבינא ורב סמא במס' ב"מ י' ע"ב ולרב סמא וודאי אפילו אם אין השליח עושה איסור נמי אשלד"ע ויבואר עוד בס"ד:

(י) וראיתי בשו"ת זכרון יוסף שם באה"ע סי' ט"ו בסוף התשובה שכתב דרבינא ורב סמא פליגי בהא דרבינא ס"ל דאשלד''ע הי' מסברא דדברי הרב וכו' וא"כ כל שהשליח אינו בר חיובא לא אמרינן אשלד''ע דתו לא שייך דברי הרב וכו' אמנם רב סמא ס"ל דאשלד"ע הי' מגזה"כ או משני כתובים או דילפינן משחוטי חוץ וא"כ בכל גוונא אשלד"ע אפילו אם אין איסור להשליח. אמרינן נמי דהשליחות בטל, אמנם אי הטעם בהא דאשלד"ע הי' רק מסברא דדברי הרב וכו' שפיר אמרינן דהשליחות לא נתבטל ועי' בנוב"י סי' ע"ח אות ה' ודו"ק והיינו אי אמרינן דאין כח לשליח להיות שליח לחיבתו של חבירו וזהו דלא כשיטת התוס' מס' ב"ק ע"ט ע"א דס"ל דאפילו לרב סומא אם אין השליח יודע שיש איסור נמי לא אמרינן אשלד"ע עי' מ"ש לעיל באות ו' בדברי התוס' וסברתם בס"ד:

אמנם בעיקר הסברא שכתבנו דאין כח לשליח להיות שליח לחובתו של חבירו י"ל דתליא בהא מ"ש כבר בספרי תבואות השדה ח"ר בסוגיא דשליחות בשם ספר שנות חיים סי' קצ"ח אם עניין השליחות הי' מה שהמשלח מוסר כחו ודעתו להשליח או דאמרינן דכח השליח נחשב כאילו הקנה עצמו להמשלח, והנה אי אמרינ' דהשליח מוסר כחו למשלח א"כ עיקר עניין השליחות הי' מכח השליח שפיר י"ל דכל שהי' לחובת המשלח אין בכחו למסור דעתו להמשלח משא"כ אי אמרינ' דעיקר עניין השליחות הי' שהמשלח מוסר כחו לשליח א"כ כל שהמשלח מוסר דעתו וכחו להשליח כיון דעכ"פ ניחא לי' למשלח אעפ"י שהי' לחובתו כיון שמ"מ הי' מרוצה שיהי' שלוחו בדבר ההוא שפיר מהני השליחות זולת אם גם השליח עושה איסור בדבר דאז אמרינ' דמצד המשלח ג"כ לא היה עניין השליחות בהסכמה חזקה דסבור שלא ישמע לו כמ"ש בספר ים התלמוד מס' ב"ק ע"ט ע"א בתוס' ד"ה נתנו לבכורות בנו דכל שיש איסור להשליח ג"כ לא נגמר השליחות גם מצד המשלח עיי"ש ודו"ק – (ועיי' לקמן אות למ"ד ג"כ מזה):

(יא) בגמרא אלא למ"ד שני כתובים הבכ"א מלמדים מא"ל כלומר גמר דישלד''ע ממעילה וטביחה והקשה בספר עצמות יוסף דלמא הך מ"ד ס"ל בשליחות יד כב"ה דחייב נמי ע"י שליח והו"ל ג' כתובים מעילה ושליחות יד וטביחה, ולד"ה אין מלמדים, ונ"ל דהנה המהרי"ט בחידושיו על הרי"ף כתב דגבי ש"י אפש"ל דלא מטעם שליחות חייב רק הא גופא מה שמוסר לשלוחו לשלח יד הו"ל פשיעה, והא דהו"ל ב' כתובים מעילה ושליחות יד, היינו משום דנכתוב במעילה ונילף שליחות יד מינה במכ"ש דעל ממון שנמנה שומר עליו וודאי חייב עי"ש, וא"כ ה"ד למ"ד ב"כ הבכ"א א"מ והיינו משום דס"ל דאי ס"ד ילפינן לא לכתוב רק חדא אמנם מאן דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדים ורק ג' כתובים א"ע א"כ לא ס"ל הך כללא ולא מקרי ג' כתובים רק כשכל הג' כתובים הוא מעניין אחד משא"כ הכא דשליחות יד לא הוי בתורת שליחות רק מכח פשיעה א"כ תו לא הו"ל ג' כתובים ופריך שפיר מאי אכא למימר הא מצינן למילף ממעילה דישלד"ע ודו"ק:

ועפ"י סברת המהרי"ט הנ"ל דש"י דחייב ע"י שליח לאו מתורת שליחות נגעו בה רק הא גופא מקרי פשיעה נ"ל ליישב דעת הרמ"א בחו"מ סי' שפ"ח סעיף ט"ו שכתב וז"ל מי ששלח שליח למסור אם השליח הוחזק לעשות חייב המשלחו ואין לומר אשלד"ע הואיל והוחזק בכך וכתב שם הש"ך בס"ק ס"ז נראה דס"ל לרמ"א דכל שהשליח הוחזק לעבור עבירה זו לא הוי בכלל בר חיובא או דלא הוי כמו אי בעי עבד ותמה ע"ז דהא מ"מ אי בעי לא עבד וא"כ אמאי לא נימא אשלד"ע ויפטור המשלח, ולסברת המהרי"ט הנ"ל א"ש דהכא לאו מתורת משלח הי' מחייב רק הא גופא הוי כמו מוסר דכל מוסר הי' שמסרו לידי מי שלא ירחמו עליו כדאיתא במס' ב"ק קי"ז כיון שנפל ליד נכרי אין מרחמין עליו וא"כ הוא עצמו הוי מסור ולא הוי בגדר משלח ומדויק לשון הרמ"א שכתב ''ואין לומר'' אשלד"ע הואיל והוחזק בכך הנה ומ"ש הואיל והוחזק בכך הי' כפל לשון גם מ"ש ''ואין לומר'' היה לו לומר ואין אומרים בכה"ג אשלד"ע אלא וודאי כוונת הרמ''א במ"ש ''ואין לומר'' כלומר דלא שייך כאן כלל אשלד"ע כיון דהי' עצמו הוי מוסר במה ששולח איש שהוחזק למסור, וראיתי בש"כ שם שהביא בשם הרשב"ץ שזהו דומה לשליחות יד וכתב עליו ואין זה נכון דמה שליחות יד שייך כאן עי"ש ולפימ"ש נכונים וברורים הדברים בס"ד דכוונת הרשב"ץ לסברת המהרי"ט דשליחות יד ע"י שליח הוא גופא מקרי פשיעה וה"נ דכוותי' גבי מוסר אם שולח למי שהוחזק למסור הוא גופא נקרא מסור כמ"ש החמ"א ואין לומר אשלד"ע כלומר דלא שייך כאן תורת שליחות כלל כיון דאיהו גופא הוי מוסר ומזיק ודמי שפיר לשליחות יד עפ"י סברת המהרי"ט הנ"ל ודו"ק היטב:

(יב) בספר תוס' רי"ד השריש לנו כלל גדול דדבר שהוא מצוה בגופו כגון תפלין או סוכה לא שייך שליחות דגוף השליח לא נחשב כגוף המשלח עכ"פ ועי"ש שכתב דגבי קידושין או גירושין עכ"פ המשלח הי' המקדש או המגרש וכן בתרומה הרי תורם מפירותיו משא"כ במצוה לא שייך זה והנה מה שהביא תוס' רי"ד הך קושיא שיהי' מועיל הנחת תפילין ע"י שליח כאן בעניינא דאשלד"ע נ"ל דהנה אי הו"א דהא דמהני שליחות היינו שהתורה גלתה לנו שיכול לעשות ע"י שליח ג"כ מ"מ לא הוי שליח כבעלים ממש עי' בריב"ש סי' רכ"ח א"כ פשיטא דלעניין מצוה שבגופו לא שייך שליח:

אמנם א"כ גם בעבירה לא שייך כלל שליחות רק מאחר דמסקינן דגם בעבירה הו"א ששא"כ לולא