תבואות השדה חלק ד מ

סימן ע"ט ס"ק י' ובסימן כ' דשם וודאי אין העדים פסולים אמנם אי הו"א כשיטת רוב הפוסקים דגם בקא"פ העדים כשרים רק מגזה"כ נתבטל עדותן א"כ אכתי יש לעיין קצת כיון שאין שום ריעותא בנאמנות העדות רק מגזה"כ נתבטל עדותן וא"כ כיון שלפי טענת הלוה לא היה שם קא"פ כלל כיון שלא לוה א"כ אמאי לא יתחייב עפ"י טענתו כמו בלא לויתי לעניין היכא שהכשרים מעידים שפרע, ונראה ליישב עפ"י דברי הסמ"ע בחו"מ שם ס"ק ב' שכתב דלעניין פרעון הוי איהו שאומר שלא פרע כשני עדים ועדים אומרים שפרע ומסלקינן עדותן ונתקיים העדות עכ"פ במה שאומרים שלוה דלעניין לומר שלא לוה אין ממש בטענת הלוה ולעניין מה שמודה שלא פרע הרי הוא ג"כ כשני עדים ונסתלק עדותן במה שאומרים שפרע כיון שהלוה מכחיש אותם ונשאר העדות במה שאומרים שלוה שהרי בזה אין הלוה יכול להכחיש אותם ודו"ק היטב:

והנה כל זה לא שייך רק במה שאומרים דאוזפא ופרעי' דהוי כשני דברים ונתכחשו בפרעון ובהלואה לא נתכחשו ונשאר עדותן קיימת משא"כ הכא בקא"פ הלא העדים אינם אומרים רק שלוה ובהך גופא בטלה התורה עדותן כיון שהיו בצירוף קא"פ וא"כ מעתה שוב אינך יכול לומר לעניין שהיה קא"פ אמרינן עפ"י טענת הלוה שהיה כשני עדים לחובת עצמו שלא היה שם קא"פ כיון דהעדים גופא אומרים שהיה שם קא"פ וא"כ אם אמרינן סלק העדות של העדים נגד עדות הלוה שאמר שלא היה שם קא"פ איזה עדות נשאר תו לחייב הלוה דאטו צריכים העדים לומר הלואה היתה במעמד קא"פ ג"כ שנחלק דבריהם לשני עדיות הלא הכשרים אינם אומרים כלום רק שהלוה ואנן פוסלים עדותם כיון שבאים להעיד עם הקא"פ וא"כ אפילו אם נימא דע"י טענת הלוה שאומר שלא לוה הוי כאילו הוא עצמו מעיד שלא היה שם קא"פ וא"כ מסלקינן העדות לגמרי וממילא ליכא עדות על הלואה משא"כ שם בחו"מ סימן ע"ט מסלקינן העדות דפרעון במה שהלוה מכחיש אותם וא"כ נשאר אכתי העדות של הלואה במה שלא יכול הלוה להכחיש אותם כיון ששם מעידים על ב' דברים לוה ופרע משא"כ הכא כיון שנסלק עדותן ע"י צירוף דקא"פ ממילא ליכא כאן שום עדות יותר לחייב הלוה וע"י בספר אומר לציון שם שמתרץ דבמה שהוא אנן סהדי לא מהני נגדו הודאת בע"ד והכא הרי אנן סהדי שהיו שם קרובים או פסולים דהודאת בע"ד לא מהני נגד אנן סהדי אמנם האמת יורה דרכו דהתם גבי לוה ופרע אין העדים מוכחשים כלל בנה שאומרים שלוה רק שלעניין פרעון יוכל הלוה להכחיש אותם משא"כ בקא"פ הרי נתבטל כל העדות מעיקרא והוי כאילו ליכא עדים כלל ודו"ק:

ולקצר הדבר י"ל בפשיטות יותר דאוזפיה ופרעיה הוי כשני עדיות מחולקים ואמרינן דבפרעון דאתכחש אתכחש ובהלואה דלא נתכחשו (דהכחשת הלוה לא מקרי הכחשה) לא נתכחשו כמו בעדות אכילה ועדות אבהתא במס' ב"ב ל"א ע"א דאמרינן ניהו דאתכחש באכילה באבהתא מי מתכחש משא"כ הכא כיון שהעדים אומרים רק עניין אחד שלוה דהוא עדות אחד ובכל עניין דנתכחשו הרי לא נשאר תו שום עדות ואיך נוכל לחייב הלוה כיון דעכ"פ נתכחשו או נתבטלו מחמת צירוף דקא"פ ואין להאריך בזה יותר ודו"ק:

סיימנו דסוגי' דקרוב או פסול בעזר מושיע להועיל בל"ג אותיות וסימנא מילתא היא גל עיני ואביטה נפלאות:

באור ליום ג' י"ב בחודש כסליו תרנ"ז לפ"ק. (לד) השמטה לעיל (באות כ"ה) הבאתי דברי הגאון בעל טורי אבן דכל שאינו ידוע מי הוא הפסול לא אמרינן נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה ויש לתרץ בזה מה שראיתי בשו"ת שיבת ציון סימן ק"א שהקשה בדברי הירושלמי מסכ' יבמות פי"א בוולד כהנת שנתערב בוולד שפחה דמבעי' להו מהו שיעידו עדות אחת, והקשה האיך אפשר שתעלה לעדות אחד הא הו"ל אחד קא"פ וכל העדות בטלה ותירץ שם, דשם לא נתכוון הפסול שיהי' עד רק שאחד מהם יהי' עד ואחד כשר ממנ"פ וע' מ"ש לעיל באות כ"ג במתני' דמס' ר"ה במ"ש לא שמצטרפין זה עם זה ג"כ על זה הכוונה שלא נתכוונו שיהי' שניהם עדים אמנם לפי דברי הט"א א"ש בפשיטות דגבי וולד כהנת שנתערב בוולד שפחה כיון שאינו ידיע איזה הפסול לא הוי כנמצא קא"פ כיון שאין הפסול ידוע ובפרט לשיטת הרי"ף דמשו"ה פסול בנמצא אחד קא"פ כיון דנופל לפסול והכא כיון שאינו ידוע איזה הפסול לא הוי נטפל לפסול ועי' בתוס' מס' סנהדרין ל"א ע"א ד"ה שב"ש כתבו נמי דהיכא שאין ידיע איזה הפסול לא אמרינן כל העדות בטלה אמנם בדברי התוס' לא שייך סברת הרי"ף דשם עכ"פ העדים יודעים איזה מהם משקר רק שלב"ד אין ידיע איזה משקר עכ"פ בדברי הירושלמי וודאי עולים דברינו שפיר דהא לעדים עצמן אינו ידיע איזה הפסול ולא הוי נטפל לפסולים ושפיר קא מבעיא ליה לירושלמי אם מהני עדותן להיות כעד אחד ודו"ק:

שער הלכות גדולות שער ד' ב"ה ח"ה בסוגיא דאין שליח לדבר עבירה (מס' קידושין מ"ב ע"ב, ומס' ב"מ י' ע"ב) אמר הכותב בסוגי' דשליחות כבר הארכנו במקום אחר בס"ד (עיי' בספרי תבואות השדה חלק ראשון) וכאן אכתוב רק קצת חידושים בסוגי' דאין שליח לדב"ע בלבד:

(א) מקודם נבאר אי הא דאין שליח לד"ע היא מסברא או מקרא הנה בגמרא במס' קידושין מבואר להדיא דהטעם דא"ש לד"ע היא משום דברי הרב וכו' דברי מי שומעין, והנה לכאורא י"ל דמה"ט פטור המשלח דיכול לומר כסבור הייתי שלא ישמע לי וכן כתב בסמ"ע סימן קפ"ב ס"ק ב' אמנם בספר אור חדש כתב דהא טעמא דדברי הרב וכו' הוא לחייב השליח, והנה בס' תוס' רי"ד כתב דהגמרא בס"ד נמי לא היה ס"ל שיפטור השליח בדבר עבירה דזהו פשיטא דהשליח חייב רק דהיה קשה למה יפטור המשלח אם אין לשליח לשלם, אמנם ברש"י ד"ה נימא שליחו שא"כ שכתב וז"ל יתחייב שולחו ולא השליח משמע דרש"י ס"ל דקושית הגמרא היה קאי בס"ד דהשליח יפטור משום דחזינן מעשה השליח כאילו המשלח עשה והשליח לא עשה כלום והיינו דאמרינן דהשליח כבעלים לגמרי ולא חשבינן עשייתו רק לדעת המשלח עי' בריב"ש סי' רפ"ח שכתב נמי דהשליח הו"ל כבעלים לגמרי:

והנה לכאורא י"ל דמשו"ה א"ש לד"ע דבאמת בכל שליחות אי הוי ידעינן שאין דעתו מסכמת להיות שליחו ורק מילי דכדי בעלמא לא היה נעשה שליחו רק כיון שדברים שבלב אינן דברים לכך כל מי שעושה שליח אמרינן דמסתמא בהסכמה גמורה עושהו שליח וא"כ היינו דווקא בשליח דעלמא משא"כ בדבר עבירה אמרינן דאנן סהדי דלא ניחא לי' שיהי' שליחו ויתחייב על ידו, וכעין ראיה לזו מדברי רש"י מס' חגיגה י' ע"ב שכתב דמשו"ה בנזכר בעה"ב מעל השליח ולא בעה"ב משום כיון דנזכר אנן סהדי שבטל