תבואות השדה חלק ד לט

לשנים והנה בהא דס"ד דלר' יוסי הוי צירוף בראיה בעלמא ולרבי בעינן דווקא התרו בדיני נפשות אע"ג דלכאורה י"ל דלא פליגו רבי ורבי יוסי רק דר"י מחלק בין ד"נ לד"מ ורבי לא מחלק אבל בעניין צירופם מדוע נימא דגם בהא פליגי רבי ור"י והרשב"א בתוס' במסכ' סנהדרין ט' ע"א ד"ה בזמן כתב באמת דלרבי יוסי בעי התראה ממש ולרבי התרו לאו דווקא דהא בד"מ לא שייכא התראה, ונראה דבס"ד ס"ל כיון דלר"י הוי היקש גמור דהא בדיני נפשות שפיר אתיא ההיקש דשלשה לשנים דבשנים אין עד הכשר מועיל כלל וא"כ הה"ד בשלשה אין שנים הנשארים מועילים כלל וכיון דהוי היקש גמור שלשה לשנים א"כ כמו בשנים בראיה בעלמא לא מהני ג"כ עד הכשר הה"ד בשלשה, אמנם לרבי דס"ל דהה"ד בדיני ממונות אמרינן דנפסל עדות הכשרים והנה לכאורא בדיני ממונות הרי מועיל עד הנשאר לשבועה עכ"פ (אם נימא דלרבי מודה דלשבועה מועיל הנשאר עכ"פ עי' בפנ"י) וצ"ל דרבי ס"ל דכיון שנצטרפו הכשרים עם הפסולי' יש לן ריעותא וחשש בעיקר נאמנות הכשרים ג"כ ועי' בחידושי אנשי שם סביב להרי"ף דמשו"ה ס"ל דכי לא ידע הכשר בהפסול לא נתבטל עדותו, וא"כ כיון דלרבי עיקר הטעם משום הצירוף ע"כ ס"ל דבעינן צירוף גמור היינו או ע"י התראה הפסילים עם הכשרים או ע"י שהעידו יחדיו ועי' בתומים סימן ל"ו ס"ק ח' שכתב ג"כ על זה הדרך, אמנם במסקנא ס"ל דגם לרבי יוסי בעינן דווקא צירוף גמור ולשיטת התוס' בעינן שהעידו יחדיו דווקא ועי' ברמ"א סוף סימן ל"ו שכתב וז"ל כיון שהעיד הכשר עם הפסול ועי' בש"כ שם שכתב דהיינו רק להי"א דבעינן תרתי שיעיד ג"כ עם הפסול אמנם י"ל דהיכא שלא ידע הכשר מהפסול ס"ל לכ"ע דלא נפסל רק אם העיד ממש דכיון שלא ידע מהפסול הרי לא נטפל לעוברי עבירה כיון שלא ידע מפסילו ואינו נפסל רק ע"י צירוף גמור ועי' שם בתומים סימן ל"ד ס"ק י"א שכתב ג"כ דבלא ידע מהפסול בעינן צירוף גמור ודו"ק:

(לא) בהא דאמר רבא דבעינן דוקא שהעידו כולם בתוך כד"ד ולפי מ"ש התוס' בכוונת רש"י גם לענין קא"פ לא מפסלי עדות הכשרים רק תוך כד"ד י"ל דס"ל לרבא דעיקר מה שנתבטל העדות הכשר ג"כ הי' מגזה"כ ע"י צירופם להעיד בב"ד ולא מקרי צירוף רק אם העידו תוך כד"ד משא"כ אי אמרינן כמ"ש לעיל באות ח"י דכיון דעיקר נאמנות לשני עדים ג"כ לא הוי דבר ברור ולכך כל שיש ריעותא בעיקר העדות כיון שנופלו לפסולים אין מקבלים עדותן כלל א"כ אפילו לאחר כד"ד ג"כ עדותן בטלה כיון שעכ"פ נטפלו לפסולים ועפי"ז יש ג"כ ליישב דברי הרמב"ם מ"ש לעיל בריש הסוגיא דממס' סנהדרין מ"א ע"ב כראה דגם באחד אומר אינו יודע הוי כמוצא קא"פ והר''מ פסק בפ"ב מהלכות סנהדרין דבאחד אומר א"י תתקיים העדות בשאר ולפימ"ש א"ש דוודאי אליבא דרבא דהטעם דעדותן בטלה הוא משום צירוף עם הפסול וא"כ שפיר י"ל דהה"ד באחד אומר א"י מכיון שהיה הצירוף עם כוי שאינו ראוי שיקבל עדותו בב"ד נתבטל גם עדות הנשארים משא"כ להרמב"ם דאינו מחלק לעניין קא"פ בין תוך כד"ד או לאחר כד"ד וע"כ הטעם משום כל דנטפלו עם הפסולי' יש ריעותא בעיקר נאמנות העדות ועי' בחידושי אנשי שם סביב להרי"ף וא"כ היכא דאחד אומר א"י זה לא הוי ריעותא כלל לעניין לחוש על עיקר נאמנות השאר שיודעים דמה איכפת להו בזה שאומר א"י והם לא ידעו שיאמר בחקירות א''י שפיר אמרינ' דעדות הנשארים מועיל ועי' באמרי אש בסוף חיו"ד שכתב ג"כ כה"ג ודו"ק:

(לב) בריב"ש סי' קס"ח כתב דאם אחד היה פסול מחמת שהיה נוגע לא שייך לומר דנמצא אחד קא"פ דנמי שהיא נוגע אינו בגדר עדות רק בגדר בע"ד ולא מפסלי עדות הכשרים בצירופו דכתיב יקים דבר ובע"ד הוי בגדר עושי דבר ועי' בתומים ריש סימן ל"ו שכתב דלשיטות הפוסקים דמיקום דבר ילפינן דמיירו בבאו לב"ד להעיד א"כ בבע"ד שגם הוא בא לב"ד לא נתמעט מיקום דבר רק אי אמרינן דבראיה בעלמא נמי חשיב צירוף שפיר יש למעט בע"ד מוקים דבר, אמנם בנתיבות כתב בסימן ל"ו ס"ק ח' דמוקים דבר נוכל למעט בע"ד אע"ג שגם הוא בא לב"ד מ''מ כיון שאינו בא בתורת עדות לא הו"ל בכלל יקום דבר ואין להאריך בזה, והנה במס' שביוות ל"ה ע"א בתוס' ד"ה או שהיה הקשו דכבר שמעינן דאינו נוהג שבועות העדות אלא בראויין להעיד ותרצי דאשמעינ' דאם אחד היה קא"פ דגם השנים כשרים פטורים וקשה דהא הך דינא נמי כבר אשמעינן דבקא"פ בטל כל העדות ועי' בתוי"ט שהעיר בזה ועי' בתומים ס"ק ו' ולכאורא י"ל דאשמעינן דאע"ג דלפעמי' צריך לעדות הקא"פ שיבאו לב"ד ויאמר למחזי קאתינן כדי שיתקיים עדות הכשר ואשמעינן דאפילו בכה"ג הוי גזה"כ לפטור הקא"פ מקרבן שבועה דקרבן שבועה לא חייבא רחמנא רק בעד כשר ממש אבל לא בקא"פ אע"ג שלפעמים יש תועלת בעדותן ג"כ, ועי' בנתיבות סימן ל"ו ס"ק ח' ועי' בספר מעשה חושב למס' שביעית ל"ה בתוס' ד"ה או שהיה שכתב דאשמעינן דאע"ג שהפסול אמר א"י וא"כ אז היה מועיל עדות הכשרים אפילו הכי גם הכשרים פטורים מקרבן שבועה דמצי לומר סבורין הייני שגם הפסול יגיד ולא תועיל עדות שלנו עי"ש ועוד הביא שם בשם הרמב"ן דאשמעינן דאע"ג שקבל הבע"ד עדות הפסול ג"כ אפ"ה פטור מקרבן שבועה, ועי' בזה בתומים סימן ל"ו ס"ק ז' מ"מ מ"ש בספר מעשה חושב דהכשרים מצי לומר שגם הפסול יגיד עדיתו לא יתכן לפירוש הר"ח כהן בתוס' בסוגיין בד"ה לאסהודי דלהכשרים שואלים אם למחזי כוונו או להעיד א"כ בכה"ג וודאי חייבים הכשרים כיון דתלוי בדידהו וע"כ דקאי רק על הפסולים וכמ"ש דאע"ג שלפעמים יש תועלת בעדותן אם יאמרו רק למחזי אתינן אעפי"כ אינם חייבין קרבן שביעה דהתורה מיעטה פסולים בכל גוונא מקרבן שבועה ודו"ק:

(לג) ראיתי בשו"ת השיב משה סימן צ"א בד"ה וא"ל ולדחות שהביא קושי' מ"ט אמרינן בנמצא אחד קא"פ עדותן בטלה בד"מ ולמשל שמלוה טוען הלויתי לך מנה והלוה אומר להד"מ והביא המלוה עדים ונמצא אחד קא"פ אמרינ' דלא הוי עדות והלוה פטור והא לפי טענת הלוה שלא לוה הרי לא היו שם קא"פ כלל וא"כ אמאי לא נימא כמו בעדים אומרים לוה ופרעו והלוה אומר להד"ם דחייב לשלם דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ ה"נ הרי הלוה גופא אומר שלא היה שם קא"פ כיון שלא לוה ובמה שאומר שלא לוה הרי הוכחש מהעדים וא"כ יתחייב לשלם כמו באומר לא לויתי דנתחייב עפ"י הודאת עצמו שלא פרע אע"ג שהעדים אומרים שפרע במס' שבועות ממ"א ע"ב ובחו"מ סימן ע"ט וקושיא זו הובא ג"כ בספר אומר לציון סימן קכ"ז ובהשיב משה תירץ דבשלמא גבי לא לויתי הרי יש עדים כשרים שלוה ואע"ג דאינהו אומרים שפרע ג"כ בזה במה שהוא לחובתו יוכל להכחיש העדים ונאמן שלא פרע ונתחייב עפ"י עדים כשרים שלוה כיון שהעדים הם כשרי' אמנם בקא"פ האיך נוכל לחייבו עפ"י טענת העדים שאומרים לוה כיון שהיה שם קא"פ נתבטלה עדותן והוי כאילו אין כאן עדים כלל עי"ש ויתכן יותר אי נימא דכאן בקא"פ כיון דננופלו לפסולים איכא ריעותא בעיקר נאמנותם א"כ לא נוכל לחייבו על פיהם כלל דהוי כאילו לא היו כלל משא"כ בלא לוה נשארו העדים בכשרותם שלוה ואיהו נתחייב על פיו שמודה שלא פרע כיון שאומר שלא לויתי ועי' בנתיבות