תבואות השדה חלק ד לה

בטלה א"כ הה"ד הך דאמר א"י הוי כנמצא אחד קרוב או פסול והוי כל העדות בטל רק לר"ש ס"ל גם בנמצא קא"פ לא בטל כל העדות עי"ש בתוס' עכ"פ ס"ל להתוס' דר"ש לא סבירא ליה כלל הך דרשא דמוצא אחד קרוב או פסול בטל כל העדות והנה מ"ש התוס' דבאחד אומר א"י הוי כנמצא קא"פ כבר כתב בשו"ת אמרי אש (בסוף חלק יו"ד בסוגיא דקא"פ) דלדעת הרי"ף דעניין ביטול העדות היא משום דהכשר נצטרף עם הפסול וא"כ כשאינו יודע מפסלותו או מקרבותו לא נתבטל עדות הכשר א"כ בא"י לא שייך לדמות לקרוב או פסול דהא מהיכן ידע הכשר שחבירו א"י בחקירות וע"כ דהתוס' לא ס"ל כהרי"ף בזה ומתוך כך מיישב דעת הר"מ דס"ל באחד אומר א"י תתקיים העדות בשנים הנשארים דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף דרק משו"ה נתבטל עדות הכשרים משום שצרפו עצמן עם הפסולים וא"כ באחד אמר א"י ל"ש הך טעמא ושפיר מהני עדות הכשרים (ולעיל כתבנו באופן אחר ליישב דעת הר"מ בזה עי' לעיל באות ג') עכ"פ ס"ל להחולקים על הרי"ף דהא דפסלה התורה עדות הכשרים הוא מגזה"כ ומשו"ה אפילו כי לא ידע הכשר מפסלותו או מקרבותו ג"כ נתבטל עדות הכשרים מגזה"כ עי"ש בשו''ת אמרי א"ש:

(יז) והנה צריך לבאר לדעת התוס' דר"ש לא ס"ל כלל הך דרשא דנמצא אחד קא"פ באיזה סברא פליגי ר"ש ור"ע ונראה דהנה בעיקר הך הקישא דמקשינן שלשה לשנים יש להקשות האיך שייך להקיש ג' לב' דבשלמא בשנים כי נמצא אחד קא"פ לא נשארו שני עדים ואי אפשר לקיים העדות משא"כ בשלשה אפשר לקיים העדות בשנים הנשארים וצ"ל כיון דע"כ הקישן הכתיב אין משיבין על ההיקש ואע"ג דהקישא אצטרך לשאר הדרשות דשנים מזימין השלשה ושאין נהרגין עד שיזומו כולן מ"מ הא קייל"ן אין היקש למחצה ומקשינן נמי לפסול עדות הכשרים בכולא אחד קא"פ כמו בשנים אע"ג שיש לחלק דהכא בשלשה הרי נשארו שני עדים ועי' בספר דורש לציון תחלת דרוש י"ג מ"ש אי הוי היקש מלא להקיש לעניין זה נמי ג' לשנים באחד אומר איני יודע לפסול העדות הנשאר כמו בשנים ואחד אומר אינו יודע עי"ש שכתב דיש פלוגתא בזה אי הוי היקש מלא הך הקישא דשלשה לשנים, אמנם לכאורא יש להקשות עפ"י מה דנראה מדברי התוס' מס' יבמות צ"ט ע"א ד"ה מני ר"מ הוא לעניין הקישא דעבדים לקרקעות דהיכא דאכא סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחלה ועי' בספר הלכות עולם שער ד' פ"ב לעניין הא דקייל"ן לקולא לחומרא מקשינן מ"מ היכא דאכא סברא להקיש לקולא, מקשינן לקולא, וא"כ הה"ד לעניין אין היקש למחצה נמי י"ל דהכא דאכא סברא לא אמרינן אין היקש למחצה ועי' בספר יד מלאכי באות ל' ועי' בתוס' מס' זבחים מ"ח ע"א ד"ה דכ"ע הקישא שכתבו ג"כ דלא בכל מקום אמרינן אין היקש למחצה א"כ ה"נ כיון דלעניין קרוב או פסול אנא סברא לחלק בין שלשה לשנים א"כ אמאי דרשינן הקישא כיון דצריך הקישא לאינך דרשות שהביא במשנה, ועי' ברמב"ן על התורה פרשת שופטים שהביא עוד דרשא במ"ש התורה עפ"י שלשה עדים דהיינו אם נמצאו בשעת מעשה יותר משני עדים צריך לחקור כולם רק אם הלכו הנשארים ואי אפשר למצא יותר משני עדים דנים עפ"י ב' עדים עכ"פ לא מיותר הך קרא דעפ"י שלשה עדים וא"כ למה נדרוש לעניין קא"פ דלא מסתבר כלל להקיש שלשה לשנים כמו"ש ולדחוק עצמינו לומר דהיא גזה"כ:

(חי) ונראה לתרץ עפ"י מ"ש הר"מ בסוף פ"ז מהלכות יסודי התורה דכל עיקר נאמנות ב' עדים אינו דבר ברור לומר שבוודאי אינם מעידים בשקר רק דהתורה גזרה ע"כ לחתוך הדבר עפ"י שני עדים אעפ"י שני עדים אעפ"י שאפשר שמשקרים ועי' בספרי תבואות השדה חלק ב' בסוגי' דשליח נעשה עד מ"ש בזה עי"ש באות ג' וא"כ לא קשה אמאי דרשינן מקרא לבטל העדות בנמצא אחד קא"פ דהא לא מסתבר כלל להקיש בזה שלשה לשנים דזהו איני כיון דכל עיקר נאמנות העדים הי' ג"כ אינו דבר ברור כ"כ שבוודאי מעידין אמת רק עפ"י התורה הוצרכנו להאמין להם וא"כ ממילא לא נפלאת הי' לומר דעד כאן גזרה התורה להאמין רק כשלא נמצא בהם קא"פ משא"כ כשיש שם קא"פ בכה"ג לא גזרה התורה להאמין כיון שעיקר נאמניתם אינו כל כך דבר ברור רק מגזה"כ ג"כ וא"כ כשיש שם קא"פ לא גזרה התורה להאמין להם ודו"ק היטב בהך סברא וא"כ י"ל דבהא פליגי ר"ש ור"ע דר"ש ס"ל דנאמנות שני עדים הי' דבר ברור ואין שום צד ספק שלא להאמין להם לכך לא ניחא ליה למדרש הקישא דשלשה לשנים לעניין קא"פ כיון דיש חילוק גדול בין שלשה לשניים ואע"ג דאין היקש למחצה מ"מ בכה"ג שיש סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה אמנם ר"ע ס"ל דכל עיקר נאמנות העדים הי' ג"כ רק מצוי התורה ולא משום שברור בוודאי שאינם משקרים וא"כ שפיר י"ל דכל שנמצא בהם אחד קא"פ בכה"ג לא צותה התירה להאמין אפילו לשניים הכשרים כיון שבלא"ה אין נאמנותם דבר ברור כ"כ א"כ כל שיש לנו אזה סמך מקרא לבטל נאמנותם שפיר י"ל דבכה"ג אינם נאמנים כיון שיש לנו היקש על זה ואע"ג דאיצטרך הקישא גם לשאר דברים אמרינן גם בכה"ג אין היקש למחצה כיון דמ"מ אין נאמנותם דבר ברור כל כך שפיר אמרינן דכשיש אחד קא"פ לא האמינתם התורה כלל ודו"ק היטב ועי' לקמן אות כ"ב:

(יט) ועפי"ז יש לתרץ קושית המהרש"א בתוס' ד"ה אמר ר' יוסי שהקשו על רש"י שכתב דמשו"ה מחלק ר"י בין ד"נ לד"מ משום דבדיני נפשות כתב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא והקשו התוס' דניליף נמי דיני ממונית מדכתיב משפט אחד יהי' לכם והקשה המהרש"א הא לעניין כמה דברים מקילין בד"נ טפי מבדיני ממונית ומה הקשו התוס' (עי' במהרש"א) ולהנ"ל יש ליישב דהנה התוס' העתיקו בלשון רשו' דמצוה לבטל העדות ''בק"ל'' כוונתם בזה דבאמת יש לעיין מ"ט נימא משום והצילו העדה לבטל עדות הכשרים כיון שאין שום טעם לבטל עדותם לולא גזה"כ וכי שייך בלא שום טעם לומר והצילו העדה ואם היא מגזה"כ בעלמא א"כ כך לי דיני ממונות כמו דיני נפשות ע"כ ס"ל להתוס' בכוונת רש"י דס"ל כשיטת הרי"ף דמיירי שהכשרים ידעו מפסולם ונצטרפו עמהם ולכך אע"ג דמה"ט אין לפסול העדות מ"מ כיון דעיקר נאמנות העדות בלא"ה לא הוי דבר ברור כולו האי כמ"ש ולכך בעילה כל דהוא אם יש לתלות ולפסול עדותם אין סומכין עליהם וזה כוונת תוס' דמצוה לבטל העדות בקל' כלומר אע"ג דמשום דבר קל כזה שצטורפו עם הפסולים אין לחשבם לפסולים משו"ה מ"מ כיון דבלא"ה אין נאמנות העדות דבר ברור כל כך א"כ אפילו בדבר קל מבטלינן עדותם וא"כ שפיר הקשו התוס' דמה"ט יפסלו בד"מ נמי וא"כ לא קשה מה שהקשה המהרש"א דבכמה דברים קיל ד"נ מד"מ דזהו אינו דוודאי בדבר התלוי בזכות וחובה לא שייך בד"מ דמה שהוא חובה לזה הוי זכות לזה כמ"ש התוס' במס' סנהדרין ל"ב ע"א ד"ה אחד ד"ו דמידי דתלוי בזכות וחובה ל"ש בד"מ משא"כ הכא לעניין פסול דנמצא קרוב או פסול דזה מצד דיש לחוש על גוף נאמנות העדים שפיר הקשו התוס' דזהו שייך בד"מ נמי ולכך תירצו התוס' דבד"מ לא נתבטל העדות אפילו בשניים משום דאחד זוקק לשבועה עכ"פ וא"כ בד"מ לא שייך כלל להקיש שלשה לשניים כיון דאפילו בשניים מקיימינן עדות הנשאר א"כ גם בשלשה מקיימינן עדות הנשארים מ"מ כפי