תבואות השדה חלק ד לג

הכשר כמו בשנים ואולי י"ל באמת דשיטת הפוסקים דסבירא להו דבראיה לחודא ג"כ נתבטל עדות הכשר ס"ל דהוי היקש מלא ולכך הוי כמו בשנים דנתבטל העדות בכל גוונא והפוסקים דס"ל דלא נתבטל העדות רק אם נצטרפו בשעת ראיה והעידו יחדיו ס"ל דלא הוי היקש מלא ולכך אינו בטול עדותן רק כשהעידו וראו כאחד דתרתי בעינן כוונה לראות והעידו בב"ד כמ"ש המחבר בשם יש אומרים, ועי' בתוס' ד"ה ר' יוסי שכתבו דמשו"ה ס"ל בד"מ תתקיים העדות בשאר דבשנים נמי אין העדות בטל דקם הוא לשבועה והנה לפ"ז אי נימא דרבי דס"ל וכן הלכתא דבד"מ נמי בטל כל העדות מודי דבשנים זוקק העד הנשאר לשבועה ולא כמ"ש הריטב"א דלרבי בשנים אפילו לשבועה אינו זוקק העד הנשאר ועי' בחידושי פנ"י בסוגיין שכתב להדיא דאפשר דלשבועה סגיא בעדות כל שהוא ועי' בספר בעל העיטור באות "קוף'' קבלת העדות הביא ג"כ בשם בעל מתיבתא דמשבעינן עפ"י העד הנשאר א"כ ממילא לא הוי ההיקש שלשה לשנים לגמרי דהא בשנים מהני לן העד הנשאר לדבר שמהני עד אחד ובשלשה לא מהני השנים הנשארים למה שיוכלו השנים להועיל וכיון דלא הוי היקש מלא עכ"פ יצרוך לומר דרק ע"י צירופם נתבטל עדות הכשרים שפיר ס"ל להני פוסקים דלא חשוב צירוף לבטל עדות הנשאר רק אם נצטרפו ממש לגמרי בשעת ראיה ובשעת הגדה אמנם מדברי הר"מ פ"ה מהלכ' עדות הלכה ג' נראה דס"ל דעד הנשאר לא מהני אפילו לשבועה שכתב שאין ע"א מועיל לשבועה רק עד שיוכל לצרף עם הכשר וא"כ בנמצא אחד פסול שלא מועיל צירוף הכשרים כיון שאחד מהם פסול אינו זוקק לשבועה ג"כ ושפיר אמרינן דמה דמקשינן שלשה לשנים הוי היקש מלא וא"כ כמו בשנים פשיטא דאפילו רק אם בראיה לחודא נצטרפו לא נוכל לדון עפ"י העד הנשאר הה"ד בשלשה אפילו אם רק בראיה לחודא נצטרפו ג"כ לא נוכל לדון עפ"י שנים הנשארים רק אם לא נצטרפו כלל לא בראיה ולא בהגדה בוודאי לא אמרינן בכה"ג להקיש ג' לשנים דכל שלא נצטרפו לא בראיה ולא בהגדה אין שם עד כלל על הפסול ולא נתבטל עדות הכשר ודו"ק (ועי' לקמן באות י"ב):

(יא) מ"מ הא וודאי גזה"כ מה שנתבטל עדות הכשרים אע"ג שידעינן בבירור שהמעשה אמת מ"מ כך גזרה התורה שלא לדון עפ"י העדות כל שהי' בצירוף קרוב או פסול וראיתי למרן החתס"ו בחלק ראשון לאה"ע סימן ק' שיצא לדון בדבר החדש דבדבר שיש לומר אנן סהדי לא נתבטל עדות הכשרים ע"י הפסולים, והביא מדברי התוס' (מס' סוטה ל"א ע"ב) ד"ה הא חד דברגלים לדבר ג"כ לא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ובראותי כן תמהתי דהא אין לך יותר רגלים לדבר מכל העניין דנמצא אחד קרוב או פסול שיש עדים כשרים מעידים על הדבר ואעפי"כ לא מהני העדות מגזה"כ וא"כ וכי רגלים לדבר יועיל יותר משני עדים כשרים או אפילו מאה עדים ואפי"ה בטל העדות מפני האחד הפסול, אמנם מה שהביא מדברי התוס' ממס' סוטה היא מדברי הירושלמי שם סוף פרק מי שקנא ושם מיירו שג' עדים העידו על הסתירה ואחד מהם אומר שלא נטמאת באותו סתירה דאמרינן דשותה אעפי"כ הואיל ורגלים לדבר שהרי כל השלש מעידים על הסתירה עי"ש בירושלמי, וא"כ היינו דווקא לעניין שתיית מים המרים דלא בעינן לזה עדות גמור דהא אי הוי ידעינן בבירור שנטמאה לא היתה שותה וא"כ אפילו בעד אחד פסול ממש מ"מ כיון שיש עדים על הסתירה שפיר אמרינן דשותה משא"כ בדבר שעיקר הדבר בעינן עדות מה מהני לן ברגלים לדבר הא בכל מקום שנמצא אחד פסול אין רגלים לדבר יותר מהעדים הכשרים ואעפי"כ לא מהני העדות מגזה"כ א"כ מה מהני מה שיש רגלים לדבר ועוד דהתם בלא"ה לא נוכל לדמות לנמצא אחד קרוב או פסול דהא בנמצא אחד קרוב או פסול לא אמרינן דבטלה העדות רק אם הפסול והכשר מעידים כל אחד עדות אחד משא"כ אם הפסול מכחיש את הכשר לא נתבטל עדות הכשר כמ"ש התוס' להדיא (במס' ב"ב מ"א ע"ב) ד"ה נחלקה עי"ש, וא"כ התם בירושלמי אותו העד שאומר שלא נטמאת אינו עדות מכוונת עם שאר השני עדים וא"כ ל"ש בלא"ה עדות שבטלה מקצתה וא"כ מ"ש החתס"ו דגבי קידושין שהיה אומדנא שנתקדשה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אין ראיה משם אמנם מ"ש שם דבדבר דאמרינן אנן סהדי לא נתבטל עדות הכשר הוא דבר נכון דהא באנן סהדי כל העולם יודעין אפילו הפסולים ואפי"ה מהני מכח אנן סהדי והיינו דבדבר דמהני אנן סהדי לא בעינן עדות בב"ד משא"כ בדבר דבעינן עדות בב"ד אפילו שיש רגלים לדבר ג"כ מ"מ כיון שיש עד פסול נתבטל כל העדות ואין ראיה כלל מדברי התוס' דמס' סוטה כיון דשם מיירו לעניין שתיית מים המרי' ושם לא בעינן עדות גמור כלל ועי' בחתס"ו שם סימן הנ"ל בד"ה ומיהו בלאה"נ ודו"ק:

(יב) ראיתי בנוב"י מהד"ת לאה"ע סימן ע"ו שחקר בדעת הרמב"ם האיך ס"ל בשנים שנמצא אחד קא"פ אם העד הנשאר זוקק לשבועה עכ"פ עי"ש, ונ"ל מדברי הר"מ פ"ה מהלכות עדות שהבאתי לעיל באות י' שכתב וז"ל שם בהלכה ג' שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף עם אחד ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו ושם באותו הלכה ממש הביא עפ"י שנים או שלשה עדים לעשות שלשה כשנים מה שנים נמלא אחד קרוב או פסול וכו' בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות עכ"ל ולמה הביא הר"מ הני דינים בהלכה אחת א''וו דס"ל להר"מ כסבר' התוס' במס' מכות ו' ד"ה ר' יוסי דמשו"ה ס"ל לר"י לחלק בין ד"מ לדיני נפשות משום דס"ל בדיני, ממונות אי אפשר להקיש ג' לשנים דבשנים נתקיים העדות בעד הנשאר לשבועה עכ"פ וע"כ רבי דלא ס"ל לחלק בין ד"מ לד"נ משום דס"ל דגם בדיני ממונות לא מהני עד הנשאר אפילו לשבועה וכמ"ש הריטב"א אליבא דרבי וא"כ א"ש סמיכות לשון הר"מ דמקודם הביא הדין שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף עם אחד לחייבו ממון כלומר הא אם נמצא אחד קרוב או פסול דאותו עד תו אינו ראוי לחייב ממון אינו זוקק לשבועה ג"כ וא"כ א"ש הקישא דשלשה לשנים גם בד"מ כיון דקרוב או פסול לא מהני העד אפילו לחייב שביעה ומסיים שפיר דגם בד"מ אמרינן אם נמצא אחד קרוב או פסול בטלה כל העדות ועי' בנוב"י שכתב ג"כ בדברי הר"מ דס"ל דעד אחד אינו זוקק לשבועה בנמצא אחד קא"פ והביא ראיה ממה דס"ל כל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה אמנם מדברי הר"מ שהבאתי נ"ל ראיה ברורה דאין ע"א מחייב שבועה בנמצא אחד קא"פ כמ"ש ועי' בחתס"ו לחו"מ סי' י"ג ודו"ק:

(יג) בעניין נמצא קא"פ לעניין קידושין ראיתי בש"ע אה"ע סימן מ"ב סעיף ב' ברמ"א דאם קדש בפני שני עדים והיה אחד קרוב הוי כמקדש בפני עד אחד (ולדעת המחמירים במקדש בפני עד אחד היא שיטת הסמ"ג ה"נ חוששין לקידושין) והקשה שם בחמ"ח ס"ק ו' והב"ש ס"ק ח' אמאי לא אמרינן דנתבטל עדות הכשר בצירוף עם הפסול ותירץ החמ"ח דמיירו שלא נצטרפו בשעת ראיה ועוד כתב שם החמ"ח דלדעת הרי"ף שלא נפסל רק בהכיר שיש שם קרוב או פסול מיירו שלא הכיר העד הכשר בקורבת חבירו והביא שם לעיין בשו"ת מהר"ם פאדווא סימן ל"ז אמנם המעיין בשו"ת מהר"פ יראה שכתב להדיא דלעניין קידושין לא מהני אפילו אם הכשר לא ידע בקורבתו של חבירו וז"ל שם ועוד אין לדמות קידושין כלל לממון בדבר