תבואות השדה חלק ד כו

לממון דמסתמא לא תרצה להכחישו וא"כ הכא אליבא דרב ואליבא דר"מ אזדו כל הני תרי טעמי דהנה התוס' מס' ב"ק (דף ע"א ע"ב) ד"ה וסבר לה רוצים לומר דלר"מ דדאין דינא דגרמי הה"ד דס"ל דהגל"מ כממון וא"כ ה"נ מע"פ מקרי ממון דהוי עכ"פ גורם לממון דמסתמא לא תרצה להכחישו ומטעם הראשין דבשטר איכא שיעוביד נכסים ג"כ אין סברא לחלק בין בשטר למע"פ אליבא דרב כיון דס"ל של"ד ולכך פריך הגמ' שפיר, ויש עוד לעיי' בזה (י"ב) בגמ' נימא כתנאי התקדשו לי בשט"ח וכו' מאי לאו בשט"ח דידה, וקשה מאי פריך דלמא מיירי הכא שניתן לה השט"ח והי' שו"פ ולכך מקודשת דשט"ח וודאי קנה לי' המלוה ולכך יכול לקדש בו ואפילו מאן דס"ל בשט"ח של אחרים דאינו מקודשת אפילו שו"פ כיון דצריכה להחזיר את הנייר אם ימחול להלוה עיי' בר"ן מס' כתובות (דף פ"ו ע"א) ובשו"ע חו"מ סימן ס"ו סעיף כ"ג, מ"מ בשט"ח דידה מקודשת שהרי ניתן לה דבר חדש ועיי' בב"ש אהע"ז סימן כ"ח ס"ק כ"א דיש פוסקים דס"ל הכי דבשט"ח שלה מקודשת דלא גרע ממשכון. ועיי' בס' אבנ"מ שם שכתב דאע"ג דהלוה נותן שכר הסופר מ"מ קנה המלוה השטר, והא דפליגו רבנן דאינו מקודשת היינו משום דס"ל דאין דעתה על הנייר רק אמלוה, אמנם מקדש במלוה לכ"ע אינ' מקודשת וצ"ל דהגמ' פריך מדקתני סתמא שט"ח ומשמע דאפילו אינה שו"פ וע"כ דאי בשט"ח דידה ס"ל מקדש במלוה מקודשת ויבואר עוד בס"ד אמאי באמת לרבנן א"א כלל כיון דיש לה הנייר עכ"פ, (עיי' בסמוך באות י"ד). (י"ג) בגמ' בשט"ח דאחרים פליגו בפלוגתא דרבי ורבנן אי אותיות נקנית במסורה דר"מ ס"ל כרבי דאותיות נקנית במסורה – והקשה בס' אור חדש א"כ מה שייכי' הך פלוגתא לעניין קידושין ונ"ל דהנה לכאורה י"ל הטעם למען דס"ל דשטר נקנה במסירה לחודא עפי"מ דאמרינן במס' גיטין (דף י"ג ע"ב) דבכל מלוה נעשה כאומר משעבדנא לכל דאתי מחמתך ולכך משועבד הלוה ג"כ למי שנמסר לו השטר וא"צ כתיבה – והנה הר"ן במס' גיטין שם הביא בשם הרמב"ן דלא מהני כמו שאומר משעבדנא לכל דאתי מחמתך משום דאין ברירה, וא"כ י"ל הא דפליגו רבנן וס"ל דאין השטר נקנה במסירה היא באמת משו"ה דאין ברירה. והנה הא דאמרי' דאין ברירה היא משום דלא קנה מספיקא וא"כ עכ"פ גוף השטר הי' יכול לקנות אפילו היכא דלא קנה החוב דבגוף השטר הוא תופס ועומד וא"צ להחזיר השטר אעפ"י שלא קנה אותו במסירה אע"ג שלא קנה גוף החוב, ועיי' רמ"א בחו"מ סימן ס"ו סעיף א' שהביא בשם רבינו ירוחם דיכול לתפוס הנייר, וא"כ היכא דהשטר הי' שו"פ הו"א דגם רבנן מודי דמקודשת וא"כ אפילו אם אינו שו"פ הי' להיות עכ"פ ספק מקודשת משום שמא שו"פ במדי ולכך נקיט הך פלוגתא לעניין קידושין לאשמעינ' דרבנן ס"ל דבמסירה לחודא אפילו גוף הנייר לא קנתה ולכך אינה מקודשת כלל לרבנן – ודו"ק:

והנה למסקנא דפליגו בשמואל אי יכול למחול שט"ח, והרמב"ן רוצה להוכיח דמכירת שטרות דאורי' מדקתני מקודשת סתמא משמע דמהני מדאורי', ותפסו עליו האחרונים דהא הכא קתני נמי מעמ"ש וזה לכ"ע הוי רק מדרבנן, ועיי' בב"י אהע"ז סימן כ"ח שהביא באמת בשם רבינו ירוחם דבמעמ"ש נמי רק מדרבנן מקודשת, ולכאורה י"ל דהכא אליבא דר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מעמ"ש נמי מהני מה"ת. (ועיי' מ"ש לעיל בסוגי' דמעמ"ש באות ח"י) וכבר האריכו בזה אי מהני קידושי מה"ת היכא שלא קנה רק מדרבנן ועיי' בספר מחנה אפרים בהלכו' מכירה סימן ג' ובשו"ת נוב"י מהדו"ק לאהע"ז סימן כ"ד מ"ש בזה והדברים עתיקין ואין להאריך יותר, ודו"ק (ועיי' לקמן אות כ"ב, מה שהבאתי בזה ממחו' הגאבדק"ק מאדע זצ"ל):

(י"ד) בגמ' נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינו מקודשת וכו' אילימא בשט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ, כלומר דלעיל ס"ל לר"מ בשט"ח דאחרים מקודשת, והנה הר"ן במס' כתובות (דף פ"ו ע''א) הביא כאן שיטת הרשב"א שכתב להוכיח מכאן דאפילו למאן דס"ל דיוכל למחול שט"ח שמכר מ"מ אין הלוקח צריך להחזיר הנייר דאל"כ קשיא גם דרבנן אדרבנן דלעיל ס"ל לרבנן דאינ' מקודשת משום דלא סמכה דעתה כיון שיכול למחול וא"כ אמאי ס"ל הכא שמין הנייר כיון דתצטרך להחזיר את השטר אם ימחול וע"כ דהלוקח א"צ להחזיר השטר ועיי' בשו"ע חו"מ סימן ס"ו סעיף כ"ג. ובתומים שם ס"ק ל"ט, והא דבאמת לא אמרו רבנן גם לעיל דשמין הנייר ואמאי ס"ל בסתם דאינ' מקודשת, עיי' בס' אור חדש שהרגיש בזה, וכ' דלעיל קתני התקדשי בשט"ח א"כ רבנן נמי מודי דאין דעתה על הנייר גרידא ולכך אינ' מקודשת כיון דלא סמכה דעתה על החוב משא"כ הכא קתני התקדשי לי בשטר גרידא ס"ל באמת דדעתה על הנייר ג"כ, והנה צריך להבין לשיטת הסוברים דהלוקח צריך להחזיר הנייר א"כ למאי דס"ד דמיירי בשט"ח דאחרים אמאי מקודשת לרבנן אם יש בנייר שו"פ הא אם ימחול השטר ללוה יצטרך להחזיר השטר:

ונ"ל דהנה התוס' במס' כתיבות (דף פ"ו ע"א) ד"ה תחול ותיחלה הקשו כיון דקייל"ן דמוכר שט"ח לחבירו ומחלו צריך המוכר לשלם ללוקח א"כ אמאי אינ' מקודשת הכא משום דלא סמכה דעתה שמא ימחול הבעל הא אם ימחול יצטרך לשלם לה מדינא דגרמי ותירצו דאינו חייב לשלם ככל הכתוב בשטר רק כמה שנתנה לו עבורו וא"כ הכא לא יצטרך לשלם רק פרוטה עבור שכר הקידושין (ועיי' מס' ב"ב [דף קמ"ז ע"ב] ד"ה המוכר שט"ח שם תירצו דאשה בושה לבא לב"ד) וא"כ היינו דווקא התם כיון שדעתה על כל החוב משא"כ הכא בהתקדשי לי בשטר גרידא דדעתה אנייר מני א"כ לא קשה דלמא ימחול ותצטרך להחזיר הנייר דזהו אינו דאז עכ"פ יתחייב הבעל לשלם לה דמי הנייר שהפסידה ולכך אעפ"י שצריכה להחזיר הנייר מ"מ מקודשת כיון דאם הבעל ימחול השט"ח להלוה יתחייב הבעל לשלם לה דמי הנייר ולא ס"ל סברת התוס' דאשה בושה לתבוע מבעלה, [וחיי ראשי שאחר שעלה בלבי ליישב כך ראיתי בתומים סימן ס"ו ס"ק ל"ט שכתב ג"כ כה"ג עיי"ש] ודו"ק:

אמנם הא וודאי קשה לשיטת הרשב"א דא"צ להחזיר הנייר א"כ לעיל בהתקדשי לי בשט"ח אמאי ס"ל לרבנן דאינו מקודשת אפי' אם מיירי בסתם שטר שהנייר מסתמא אינו שו"פ מ"מ אמאי לא תהי' מקודשת מספק דלמא שו"פ במדי כיון דעיקר הטעם לרבנן דאינ' מקודשת משום שמא ימחול ללוה השטר ועכ"פ תהי' מקודשת בהנייר מספק שמא שוה פרוטה במדי, וצ"ל דאע"ג דא"צ להחזיר הנייר מ"מ אם הלוה רוצה לשלם לה עבור הנייר מחוייבת להחזיר לו והנה א"כ הלוה אינו מחוייב ליתן לה רק כמה שהי' שוה כאן ולא כמו שהי' שוה במדי ולכך אם אינו שו"פ אינו מקודשת כלל אפילו מספק דאין כאן חששא שמא שו"פ במדי כיון דאם הלוה רוצה מחוייבת ליתן לו השטר בפחות, ועיי' היטב בספר קצוה"ח סימן ס"ו ס"ק כ"ז, בד"ה ובזה א"ש עיי"ש היטב. ודו"ק:

(טו) ברש"י ד"ה נימא כתנאי במקדש במלוה, ועיי' בס' אור חדש שמדקדק אמאי לא נקט רש"י כתנאי הא דרב דמקדש במלוה כמו שכתב לעיל (דף מ"ז ע"ב) ד"ה נימא כתנאי הא דרב דאמר המקדש במלוה אינ' מקודשת עיי"ש שנדחק קצת ליישב, ונלע"ד בפשיטות