תבואות השדה חלק ד כה

בין קניין לשעוביד דשעוביד נמי הוי כמו קניין ולכך מכיון שקנה השעוביד נכסים מחוייב להלות דהוי כמו כל הנעשה דמים באחר מכיון שקנה זה קנה האחר ג"כ:

ויש להסביר יותר עפימ"ש הריטב"א במס' קידושין (דף י"ג ע"ב) דמאן דס"ל של"ד היא משום שס"ל שאין קניין לחצאין ושעוביד הי' רק קניין לחצאין וא"כ מאן דס"ל ש"ד ס"ל יש קניין לחצאין וא"כ ממילא שפיר אמרי' מכיון שנשתעבדו נכסי הלוה למלוה הוי כמי שקנה אותם ונתחייב ליתן הדמים דהיינו דמי המלוה עבורם, וא"כ מ"ש הריטב"א שהבאתי לעיל באות ו' דמשיכה לא מהני היכא שאין קינה החפץ לגמרי היא רק למאן דס"ל של"ד דאמרי' דאין קניין לחצאין משא"כ אי ס"ל ש"ד דיש קניין לחצאין הה"ד דמהני משיכה אע"ג שאין קונה לגמרי:

(ח) והנה בב"ש ס"ק י"ט סי' כ"ח כתב דמשמע מדברי הר"מ פ"ה מהל' אישות דס"ל דאם המלוה עדיין בעין ביד האשה דמקודשת, ועיי' בחידושי מהרי"ט על הרי"ף במס' קידושין שרוצה לומר דהטעם דאמרי' כיון שהי' בעין עדיין אקנויי מקני לי' להבעל שיהי' שלו כמו גבי גזל דידה במס' קידושין (דף נ"ב ע"ב) ותמה בספר אמרי בינה להגאון מוהר"ם אש זצ"ל דהאיך יקנה המלוה כיון שאינו בידו ולא דמי לגזל שהי' בידו ולכך יכול לקנות ולכך מתרץ דהר"מ ס"ל באמת דכל זמן שהמלוה בעין לא קנתה עדיין האשה דמשיכה לא מהני במלוה לקנות כיון שאינו לחלוטין ולפימ"ש דמאן דס"ל ש"ד מהני קניין לחצאין א"כ כיון דהר"מ ס"ל ש''ד ומהני קניין לחצאין א"כ הה"ד במלוה נמי מהני משיכה אע"ג דלא נקנה לה לגמרי, ומהגם די"ל דבמעות כיון דלא הדרא בעינא לא הוי כמו קניין לחצאין ולכ"ע מהני משיכה לקנות המלוה כמ"ש לעיל באות ו' בדברי הראשונים ושיטת הרמב"ם נבאר עוד בס"ד:

(ט) בגמר' נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח או שהי' לו מלוה ביד אחרים וכו' ר"מ אומר מקודשת אלא לאו שט"ח דידה ובמקדש במלוה פליגי, והנה הרשב"א הקשה דלמא מיירי הכא במלוה שלא שלח בה יד דעדיין הי' ברשות בעלים לחזרה ומשו"ה לר"מ מקודשת, עיי' במהרשא ופנ"י, והנה המפורשים העלו דהכא במלוה בשט"ח לא הוי ברשות בעלים לחזרה לכ"ע כיון דכבר נשתעבדו נכסי הלוה למלוה אמנם עדיין קשה דע"כ לא אמרי' דבשטר אינו יכול לחזור הי' רק למאן דס"ל שיעבודא דאורי' אמנם הכא לרב קיימינ' ואיהו ס"ל של"ד א"כ הכא אפילו בשטר נמי יכול המלוה לחזור ומשו"ה מקודשת, אמנם י"ל דאפילו אי של"ד מ"מ אינו יכול לחזור בשטר כיון שהלוה נותן שכר הסופר א"כ אי יחזור הרי גרם לו הפסד להלוה בכתיבת השטר ולכ"ע אינו יכול לחזור, (וכה"ג כתב בספר ארי' דבי עלאי עיי"ש):

אמנם לפי דעתי נראה לתרץ בפשיטות כיון דקתני נמי או שהי' לו מלוה ביד אחרים ובמלוה ביד אחרים ע"כ דל"ל דמשו"ה מקודשת דמיירי בגוונא שיכול לחזור ולכך מקודשת דהא כיון שהמלוה ביד אחרים לא מהני משום מה שיכול לחזיר שתהי' מקודשת, עיי' בספר עצמות יוסף ד"ה לימא כתנאי שכתב להדיא דכל שהמלוה ברשות אחרים לא מהני שתהי' מקודשת משום שיכול לחזור כל זמן שלא חזר, ולכך לא ניחא לגמ' לאוקמי' הך דהתקדשי לי בשט"ח שיהי' הקידושי' חלים משום דיכול לחזור ורב מיירי כשהתחילה להוציא דאינו יכול לחזור דמסתמא כמו דסיפא במלוה ביד אחרים אין הטעם משום שיכול לחזור כיון שהמלוה ביד אחרים א"כ ברישא בשט"ח דידה נמי לא משום שיכול לחזור הוי קידושי' וע"כ דס"ל מקדש במלוה מקודשת ומתורץ קושי' הרשב"א, ודו"ק:

(י) בתוס' ד"ה לעולם שט"ח דאחרים, הקשו מ"ש בין שט"ח דידה לשט"ח דאחרים הא אידי ואידי מלוה היא, ותירצו דוודאי מלוה דידה אינו נותן לה דבר חדש משא"כ במלוה דאחרים נותן לה דבר חדש דנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות היא לה כאילו הי' בעין עיי"ש הנה מ"ש התוס' דאע"ג דאין המלוה בעין מ"מ זכות היא לה כאילו הי' בעין צריך ביאור דהא מ"מ אין המלוה בעין ובמה מקדשה ונראה ביאור דבריהם כך דבאמת יש לחקור לפימ"ש הרמב''ן במלחמות מס' ב"ק (דף ל"ד ע"ב) דמשו"ה מקדש במלוה אינ' מקודשת דמלוה הוי כמו דבר שלא בא לעולם. ועיי' בס' אבני מלואים לאהע"ז סימן כ"ח ס"ק ל"א. ובשו"ת בית שלמה לחו"מ סימן קי"ז, א"כ טפי הו"ל לומר דבמלוה דאחרים כיון דמחוסר גובינא הוי טפי דבר שלב"ל ולא תהי' מקודשת משא"כ מלוה דידה דלגבה לא שייך מחוסר גובינא תהי' טפי מקודשת ואנן איפכא אמרי' דבמלוה דידה אינ' מקודשת ומלוה דאחרים היכא שהקנה לה באופן המועיל מקודשת וצריך טעם לחלק. ונראה דהענין היא כך דאדרבה היא הנותנת דבמלוה דידה כיון דלא מחוסר גובינא אצלה א"כ מסתמא דעתה להתקדש בכל המלוה וזה אינו בעין ואינו ברשותו וא"כ לא יהיב לה מידי כמ"ש בתוס' רי"ד מס' קידושין (דף ו' ע"ב) לחלק בין מלוה ובין הנאת מחילת מלוה, ולכך אע"ג דאינו מחוסר גובינא לגבה דידה מ"מ אינו ברשות המלוה ג"כ לקדש אותה, משא"כ במלוה דאחרים כיון שהיא יודעת שמחוסר גובינא א"כ אין דעתה כלל להתקדש במעות המלוה כגון אם השט"ח הי' על מנה אין דעתה שהי' מתקדשת במנה כיון שיודעת שעדיין מחוסר לגבות ואין דעתה רק על מה שזכתה שיש לה חוב אצל אחר ויש לה זכות בזה שיש לה שעוביד על אחד ואותו הזכות הרי היא בעין תיכף בשעת הקידושין, וא"כ אע"ג דהמלוה היא כדבר שלב"ל כיון שמחוסר גובינא היינו רק מעות המלוה הוי כמו שלא בא לעולם משא"כ זכות המלוה כלומר מה ששוה לה שיש לה חוב על אחד זה כבר בא לעולם, וא"כ כתבו התוס' שפיר דנהי דאין המלוה בעין כלומר דלגבי מעות עצמן הוי אינו בעין כיון שהיא מחוסר גובינא מ"מ וזכות' היא לה כאילו הי' בעין כלומר דזכות המלוה היא בעין ממש תיכף ומיד בשעת הקידושין, וזה ברור בכוונת התוס' בס"ד, ודו''ק – והגע עצמך דבשט"ח דאחרים ע"כ ל"ל דתתקדש במעות המלוה רק בזכות המלוה דאי נימא דמקודשת במעות המלוה א"כ אם מטה יד הלוה אח"כ ולא בא לעולם לידי גביינא הכי נימא דנתבטלו הקידושין למפרע וזה דבר שאין הדעת סובלו כלל וע"כ דרק בזכות המלוה היא מקודשת וזה דבר שהוי בעין תיכף ומיד – ודו"ק:

(י"א) לכאורה קשה מאי פריך בגמ' מדקתני בשט"ח מקודשת אפילו בשט"ח דידה דלמא הא דקאמר רב מקדש במלוה אינו מקודשת היינו דוקא במע"פ משא"כ במלוה בשטר מקודשת, ובשו"ע אהע"ז סימן כ"ח סעיף ז' כתב הי' לו מלוה אצלה ואפילו' היא מלוה בשטר אינ' מקודשת מדנקט המחבר אאפילו' משמע דעכ"פ איכא רבותא טפי בשטר ממע"פ וא"כ דלמא ס"ל לרב באמת לחלק בין מלוה בשטר למע"פ? ונראה דשני טעמים יש לחלק בין בשטר למלוה ע"פ האחד דבשטר איכא שיעוביד נכסים ועיי' מס' ב"מ (דף מ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה יצאו שטרות שכתבו שם דאם יש ללוה נכסים הוי מכירת שטרות דאורי' שמוכר לו הנכסים, ועוד במע"פ הוי כמי שאין למלוה כלום דהא מצי להכחישו ולומר להד"מ, משא"כ בשטר כיון שיש לו שטר אינו יכול להכחישו. [ועיי' בשו"ת להגאון ר' יודא אסאד לאהע"ז סימן ל''ו] מ"מ י"ל דמע"פ הוי עכ"פ גורם