תבואות השדה חלק ד כד

חייב מה"ת להלות לה בזה אינו יכול לקדשה כמ"ש בספר בית מאיר כיון שאסור לו לקבל שכר עבור זה רק הכא מיירי שמלוה לה לזמן מרובה מאוד מה שאינו מחוייב מה"ד לעשות כך דאע"ג דאפילו על זמן מרובה אסור ליקח שכר הלואה מ"מ לעניין קידושין כיון שאינו נוטל שכר ממש ומלוה לה על זמן יותר מכפי הראוי לה לצאת מציות התורה שמחוייב להלות בחנם א"כ שפיר מקודשת בההוא הנאה וז"ש הר"מ שתהי' בידך כך וכך יום כלומר יותר מכפי הראוי להלות בחנם בלא שכר ואינו תובעת ממך עד זמן פלוני כלומר דלקיים צוי התורה שצריך להלות בחנם עכ"פ לא הייתי מחוייב להלות לך עד זמן ארוך כ"כ והייתי רשאי לתבוע ממך כזמן סתם מלוה דהיא שלשים יום ואני עושה לך יתר שאת שאני מלוה לך לזמן ארוך ביותר מה שאינו מצווה עפ"י דין תוה"ק ולכך מקודשת, אמנם שלא יקשה שהרי עתה עכ"פ אין נהנית כלום כיון שעכשיו מחוייב להלוות לה עפ"י דין תוה"ק ולא יגיע לה ההנאה רק לאחר שיכלה הזמן של סתם הלואה וישארו המעות עדיין בידה וא"כ במה תהי' מקודשת מעתה כיון שעכשיו אין לה הנאה שהרי מחויב להלות לה. לכך כ' הרמב"ם דזהו אינו שההנאה ההוא שלא תצטרך להחזיר תיכף המעות כסתם הלואה הי' מתחלת כבר מעתה שהרי יכולה ליתנו בעיסקא כזה מעתה כיון שיודעת שלא תצטרך להחזיר תיכף משא"כ אם היתה צריכה להחזיר כסתם הלואה לא היתה יכולה ליתנו בעסק הזה, וזה שמדייק הר"ם שהרי יש לה הנאה ''מעתה" להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע ולכך הי' מקודשת כיון שמהנה אותה בדבר שלא הי' מחוייב מה"ת כלל שילוה לה לזמן ארוך, ואע"ג דעל זמן ארוך נמי אסור ליקח שכר מ"מ כאן שאינה נותנ' לו שכר ממש רק הנאת הקידושי' לא הוי כרבית ממש, (ועיי' בס' עצמות יוסף מס' קידושין דף ו' ע"א) מ"מ לכתחלה אסור לעשות כך דעכ"פ מחזי כרבית, כנ"ל בכוונת דברי הרמב"ם שנראה לו כך לפרש דברי הגמ' מ"ש דארווח לה זימנא, כלומר שהרויח לה זמן שהלוה לה יותר מכפי הראוי להלות בסתם מלוה ודו"ק, ועיי' באב"מ סימן כ"ח ס"ק כ"ג ודו"ק:

(ובעיקר פלוגת' הפוסקי' בעניין הנאת מחילת מלוה המבואר בשו"ע אהע"ז סימן כ"ח סעיף ט' יו"ד, עיי' היטב בדברי הריטב"א ותוס' רי"ד מס' קידושין דף ו' ע"ב) ועיי' בס' המקנה בקו"א להלכ' קידושין סימן כ"ח מ"ש כדברי הרמב"ם אלו:

(ה) במס' קידושין (דף ו' ע"ב) פירש"י בדברי אביי דמקדש במלוה אינ' מקודשת משום דילפי' קיחה משדה עפרון ולכאור' למה לא פירש"י כאן ג"כ בדברי רב, הגם דרב ס"ל דלא ילפי' קיחה משדה עפרון, מ"מ יל"ד כיון דלרב שפיר ס"ל דאינ' מקודשת בלא הטעם דקיחה משדה עפרון א"כ למה הוצרך רש"י אליבא דאביי הטעם משום דיליף קיחה משדה עפרון:

ונ"ל דהנה לכאורה י"ל דמשו"ה מקדש במלוה א"מ שהמלוה אינ' ברשותו ולכך אין יכול לקדש בו, אמנם התוס' מס' ב"ב (דף ע"ו ע"ב) ד"ה קני לך. כתבו דכמו שאין יכול להקדיש המלוה כך אין יכול להקנותו וא"כ משמע דלמאן דס''ל למפרע הי' גובה וא"כ יכול להקדיש המלוה ה"נ הוי ברשותו להקנותו. והנה לאביי אמרי' להדיא מס' פסחים (דף ל"א ע''א) דמלוה ברשות מלוה קאי להקדישו וא"כ הה"ד שיכול להקנותו, וקשה אמאי לא יהי' יוכל לקדש בו אשה, ולכך הוצרך רשי' לפרש אליבא דאביי דווקא דהיא גזוה"כ דבעינ' כסף ממש דילפ' קיח' משדה עפרון ודו"ק משא"כ לרב דלא מצינו אליבי' שיסבור למפרע גובה וא"כ בלאו"ה אינ' מקודשת דאין המלוה ברשות המלוה ולכך כמו שאין יכול להקדיש המלוה הה"ד שאין יכול לקדש בו אשה, והיינו דקאמר מלוה להוצאה ניתנה, כלומר ואין המלוה ברשותו ולכך אינ' מקודשת – (והא דיכול לקדש במלוה שיש לו ביד אחרים נבאר לקמן באות יו"ד בס"ד) ודו"ק:

(ו) בבריתא דהתקדשי לי בפקדון מסקינ' בגמ' דת"ק ס"ל דבמלוה אעפ"י שנשתיר שו"פ אינ' מקודשת ורשב"א סובר מלוה הרי הי' כפקדון דמקודשת בנשתיר, והנה רש"י ותוס' ד"ה אלא מלוה ס"ל דרב ס''ל כמו כרשב"א רק רב מיירו במלוה שהתחיל להוציאה ולכך אינה עוד ברשות בעלים ואינ' מקודשת ור' שמעון בן אלעזר מיירי בלא התחיל להוציאה אמנם הרמב"ן ורשב"א וריטב"א כתבו דרב באמת אפילו שישנה לגמרי בעין ס"ל דא"מ כת"ק דמלוה אינ' ברשות בעלים לחזרה כלל ולא קשה א"כ רב כתנאי דכיון דעכ"פ מצי סובר כת"ק לא קשה אי איתא כתנאי עיי' בראשונים, והנה י"ל בסברת רש"י ותוס' דניחא להו לומר דרב ס"ל מלוה הוי ברשות בעלים לחזרה ולכך הא דאמר רב אינ' מקודשת מיירי בהתחיל להוציאה נראה דס"ל דהך אי מלוה הוי ברשות בעלים או לא דתליא בהא דאי אמרי' שעיבודא דאורי' א"כ תיכף קנה המלוה שעוביד נכסי של הלוה וכיון דכבר נמסר להמלוה שעוביד וקניין על הלוה בנכסי' א"כ גם הלוה קנה הממון של המלוה על משך זמן ההלואה שלא יוכל לחזיר והוי כמו שקונה קרקע מחבירו דהלוקח אינו יכול לחזיר מכיון שנתן המעות א''כ ה"נ הרי קנה המלוה שעוביד נכסים של הלוה ולכך קנה הלוה ג"כ המעות ולכך ס"ל מלוה אינ' ברשות בעלים לחזרה, ומאן דס"ל מלוה ברשות בעלים ס"ל של"ד וכיון דלא קנה המלוה כלום בנכסי הלוה א"כ הלוה נמי לא קנה המעות כ"ז שלא התחיל להוציאה [וס"ל דבמעות שאינו קונה לגמרי לא שייך קניין משיכה כמ"ש הריטב"א גבי שואל קרדום מחבירו דלא שייך בה משיכה לר"ה משום דמשיכה לא שייך רק בדבר שקונה לגמרי] וא"כ ס"ל לרש"י ותוס' כיון דרב קס''ל ג"כ שליד שפיר ניחא לן לומר דרב ס"ל ג"כ מלוה ברשות בעלים וא"כ הא דאמר רב איכ' מקודשת מיירי בהתחיל להוציאה, האמנם דלהלכה קיי"ל באמת אפי' המלוה עדיין לגמרי בעין ג"כ אינ' מקודשת כמבואר בשו"ע אהע"ז סימן כ"ח, ועיי' בב"ש שם ס"ק י"ט מ"מ אליבא דרב דס"ל של"ד שפיר י''ל דמלוה ברשות בעלים לחזרה, אמנם הראשונים דס"ל דרב נמי ס"ל מלוה לא הוי ברשות בעלים ס"ל דאע"ג דשל"ד ולא קנה המלוה כלום בנכסי הלוה מה"ת מ"מ הלוה קנה המעות במשיכת המעות עצמן ואפי' אי נימא דגבי מטלטלין לא מהני משיכה היכא שאינו קינה לגמרי מ"מ מעות כיון דלא הדרא בעינ' שפיר קינה במשיכה וגם עיקר סברת הריטב"א דהיכא שאינו קונה לחלוטין לא מהני משיכה אינו מוכרח כ"כ ויבואר עוד בסמוך בס"ד באות ז' ואות ח':

(ז) בספר פנ"י ואור חדש הביאו כאן שיטת הרמב"ן שהובא בש"ע חו"מ סוף סי' ל"ט דס"ל דכל שהלוה כתב שטר מדעת המלוה תו אינו יכול לחזור ומחוייב להלות לו המעות, והשיג עליו הרשב"א מסוגי' דידן דע"כ לא פליגי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה או לא רק היכא שהמעות ברשות הלוה משא"כ היכא שהמעות עדיין ביד המלוה לכ"ע דהמלוה יכול לחזור ודחה שם בספר גידולי תרומה דהכא מיירי במלוה על פה משא"כ בשטר כיון שהשטר נכתב ברצון המלוה וקנה השעיבוד נכסים נתחייב ליתן המעות להלוה עיי"ש בש"כ ס"ק מ"ט ובתומים ס"ק כ"ז, והנה בנתיבות המשפט שם ס"ק י"ז כתב דרמב"ן מיירי בשטרי הקנאה שקנה המלוה תיכף שעיבוד נכסים וא"כ כיון שכבר קנה המלוה השעוביד נתחייב להלות ללוה כמו בקניין ועיי"ש בס"ק ח"י שרוצה לחלק בין קניין לשעוביד דבשועביד כיון שלא קנה הנכסים לגמרי לא אמרי' דנתחייב להלות ע"י מה שקנה השעוביד, והנה צ"ל דהרמב"ן ס"ל דאין חילוק