תבואות השדה חלק ד כג

מלוה, אמנם דעת הרמב"ם דגם בהנאת מחילת מלוה לא מהני אפי' אם אומר לה בפירוש, עיי' בשו"ע אהע"ז סימן כ"ח סעיף יו"ד, ובב"ש שב ס"ק כ"ז] עכ"פ יש לחלק בין מכר לקידושין אי ס"ל שעיבודא דאורי' ול"ק על הרמב"ם והוא על הדרך שכבר הלכו בו האחרונים ודו"ק:

(ב) ויש להוסיף עוד קצת תבלין דהנה הגמ' בכאן ע"כ לא מצי סובר דבמכר קונה ע"י השיעבוד דהנה הך ברייתא אי מיירי במקדש במלוה שיש לו עליה ע"כ לא מיירי רק במלוה שהי' עדיין בעינא דבסתם מלוה שכבר הוציא אותה הלוה ודאי ל"ל דמקודשת ליש אומרים דהא סתם י"א היא ר' נתן ור"נ ס"ל בסיף הסוגי' דמקדש במלוה אינ' מקודשת וע"כ הכא במלוה בעין מיירי, (וכן כתב בספר אור חדש) והנה לבתר הכי קתני ושוין במכר שזה קנה ולכאורה מאי הלשון "שזה, קנה וע"כ צ"ל דווקא במלוה דכוותי' דהיינו שהיא בעין ואי הטעם משום דמכר נקנה ע"י שיעבוד מה לי מלוה בעין או אינו בעין וע"כ דלאו מטעם שיעבוד קאתינן עלה ובפרט לפימ"ש בספר מלא הרעים בערך שיעבודא דאורי' אות ו' דר' נתן ס"ל של"ד עי"ש. וא"כ א"ש דר"נ וכן ר"ה ס"ל כוותי' בזה ולכך קרי לי' הונא חברין דבזה הוא חבר לדברי' דשל"ד ומוקמי לה במילי אוחרי משא"כ הר"מ דס"ל ש"ד שפיר ס"ל דמלוה קונה במכר ע"י השיעבוד ודו"ק ) ג) והנה בס' אור חדש כתב דלכאורה יש להוכיח דמלוה קונה במכר מדחזינן שהתורה אמרה שבע"ח קונה משכון וע"כ ע"י מעות המלוה אמנם לכאורה י"ל דלא ע"י מעות המלוה קינה רק ע"י משיכת המשכון אמנם הא תינח לרב דס"ל משיכה קונה כך משמע בסוגי' דמשיכ' קונה במס' ב"מ (דף מ"ח) אמנם לדידן דס"ל ד"ת מעות קונות שפיר מוכח דמלוה קונה במכר מדכתבה התורה שבע"ח קונה משכון כך היא תוכן דבריו עיי"ש בד"ה ותסברא:

ועפ"י דבריו נ''ל בפשיטות דהנה לכאורה יש לחלק בין אשה למכר בפשיטות דהנה עיקר קניין במכר היא מה שהמוכר מסלק רשותו מן החפץ היינו למאן דס"ל מעות קונות וא"כ שפיר קונה ע"י מלוה נמי דמה לי אם המוכר מסלק רשותו ע"י מעות או ע"י מלוה סוף סוף מכיון שנתרצה לסלק רשותו מהני ולא גרע ממתנה דקנה לכ"ע אפילו בלא מעות משום דהרי המוכר סלק רשותו עכ"פ לכך מהני במתנה אפילו למאן דס"ל מעות קונות (ועיי' היטב בספרי תבואות השדה חלק א' בסוגי' דמשיכה קונה באות י"ב ואות כ' מ"ש שם בס"ד ודו"ק) וא"כ ניחא דהגמ' הג"ה מחתן המחבר נ"י הנה דין זה אי מלוה קונה במכר או לא תליא בפלוגתא אי שיעבודא דאורי' או דרבנן, כבר ראיתי כתב כן בספרי האחרונים ועיי' בקהלת יעקב להגאון מהר"י אלגאזי (ובשו"ת הרי בשמים מהדו"ק סימן ס"ד) אולם מאז קא קשי' לי' ע"ז דהא מבואר בירושלמי מובא בירושלמי מובא ברשב"א לקידושין (דף מ"ז ע"א) וז"ל גרסי' ר"ח בשם ר' יוחנן קידושי מלוה לחימרין ובקרקעות לא קונה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע עכ"ל וכן הביא הריטב"א בחי' שם ועיי' בהג"ה זר זהב שם אות כ"ו, ועיי' בהה"מ פ"ז מהל' מכירה הלכ' ד' שכ' סיוע להראב"ד דחולק על הרמב"ם וס"ל דמלוה אינה קונה במכר מדברי ירושלמי הנ"ל עיי"ש, הרי מבואר להדיא דר' יוחנן ס"ל דמלוה במכר אינו קונה, אף דר' יוחנן ס"ל דשיעבודא דאורי', וצ"ע ומצאתי אח"כ בכתבי אאמו"ר הגאון מוהר"ן הכהן זצ"ל שהרגיש בזה, (ועיי' בשו"ת בית נפתלי סימן ע"א בד"ה והנה בירושלמי.) יוסף אזיל כאן אליבא דרב דס"ל משיכה קונה וא"כ הרי חזינן שאין עיקר הקניין נגמר ע"י סילוק רשות המוכר רק ע"י קניין בהחפץ וא"כ אפי' קרקע שנקנה בכסף מה"ת מ"מ לאו מטעם סילוק רשות המוכר היא רק שהי' גזירת הכתוב שקרקע נקנה בכסף דהרי במטלטלין לא מהני כסף וא"כ שפיר אמרי' דמלוה כיון שאינו נחשב כממון לא מהני במכר כמו דלא מהני בקידושין משא"כ לדידן דס"ל מעות קונות מה"ת א"כ עיקר הקניין ע"י סילוק רשות המוכר א"כ שפיר אמרינן דבמכר מהני מלוה דמה לי אם המוכר מסלק רשותו ע"י מעות בעין או ע"י מעות שחייב לו מכבר ולכל מה דמהני מעות בעין הה"ד מעות מלוה, כיון דהמוכר מסלק רשותו עכ"פ, משא"כ לעניין קידושי אשה דפשיטא דלא מהני מה שהי' מסלק רשותה לגבי הבעל דלא שייך סילוק רשות גרידא דהא אם רוצית להקנות עצמה לבעל במתנה לא מהני ובעינ' כסף דווקא שפיר לא מהני מלוה, אמנם אליבא דרב דס"ל משיכה קונה א"כ אין עיקר הקניין נגמר ע"י סילוק רשות המוכר אמרי' שפיר דאם באשה מלוה לא קני דהה"ד במכר נמי לא קנה:

ויש לבאר עוד יותר דהנה בוודאי כל כסף לגבי מכר הוא מה שהלוקח נותן שוי החפץ לכך אמרי' דמהני סילוק רשות בכל דהוא כיון שהמוכר מסלק רשותו עכ"פ משא"כ גבי קידושי' שאין הכסף דמי שוי האשה רק בתורת קניין כמ"ש להדיא בטו"ז חו"מ סי' ק"צ סעיף ב' עיי"ש (ועיי' בשו"ת אורי וישעי מהדו"ק סימן ) הגם דבספר אבני מלואים לאהע"ז סימן כ"ט ס"ק ב' מפקפק בזה ועיי' שו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"ב סימן ל"ד, מ"מ הסברא נותנן שקידושי אשה לא הוי רק דמי שויה רק בתורת קניין ולכך בעינ' מעות בעין ולא מלוה ודו"ק – (ועיי' לקמן אות כ'):

(ד) והנה הא דמקדש במלוה א"מ היינו אפילו בהגיע זמן פרעון כך כתב להדיא הריטב"א במס' קידושין (דף ו' ע"ב) עיי"ש, וכן משמע מראב"ד פ"ה מהלכ' אישות הלכ' ט"ו שכ' דמקדש בהנאת מלוה מקודשת היינו בהגיע זמן פרעון ומעותיו בידה ומרויח לה זמן משמע הא במלוה גופא אפילו בכה"ג שהגיע זמן פרעון נמי אינה מקודשת והנה דעת הרמב"ם שם דאפי' בהרווחת הזמן נמי אינה מקודשת רק אם מלוה לה עתה בשעת קידושי' ואמר הרי את מקודשה לי בהנאת זמן שארויח לך והר"ן במס' קידושי' תמה על הר"מ כיון דסוף סוף אינו מקדש אותה רק בהרוחת הזמן מה לי אם חייבת לו מכבר או מלוה לה עתה. ועיי' בספר בית מאיר לאהע"ז סימן כ"ח סעיף ט' שכ' דהר"מ ס"ל דבהנאה שאסור לו ליקח שכר אינו יכול לקדש אותה וא"כ בהרווחת זמן לאחר הלואה שאסור לו ליקח מעות עבור זה אינ' מקודשת משא"כ בהנאה מה שמלוה לה עתה אע"ג שג"כ אסור לו ליקח שכר מ"מ כיון שנותן לה איזה דבר ממש מקודשת עיי"ש שנדחק קצת בזה:

ולענ"ד נראה לפרש דברי הר"מ לפי דרכו באופן אחר קצת עפ"י שנתרץ עוד איזה דקדוקים דז"ל הר''מ שם המקדש בהנאת מלוה הר"ז מקודשת כיצד כגון שהלוה לה עתה ר' זוז ואמ"ל הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהי' בידך כך וכך יום ואינו תובעת ממך עד זמן פלוני הר"ז מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית עכ"ל, והנה יש כמה דקדוקים בדבריו, א') מ"ש שתהי' בידך כך וכך יום ב') מ"ש ואינו תובעת ממך פשיטא כיון שמלוה לה עד זמן ההוא שלא יתבע אותה ג') למה כתב אח"כ שהרי יש לה הנאה מעתה וכו' אמנם להנ"ל א"ש דס"ל להרמב"ם דבאמת מה שהוא