תבואות השדה חלק ד כב

נשתעבד גופו להלקח ובכתב לכל דאתי מחמתך דס"ל לראב"ד דאין יכול למחול מיירי בנתרצה ונשתעבד גופו ועי' מ"ש לעיל אות ו' וצ"ל דקשי' להו על הראב"ד דעכ"פ אין חילוק אם כותב משעבדנא או לא דבנתרצה אפילו בלא כתב משעבדנא אין יכול למחול כיון שהיה במעמ"ש, אמנם מ"ש הש"כ שם דבעינן הודיעו ונתרצה אין הכוונה שהיה במעמ"ש כלל דהרי כה"ג בלא"ה לא מהני מחילה לדעת הרבה שיטות הפוסקים אלא הכוונה דנתרצה אח"כ ועי' בנתיבות ס"ק ל"ו מ"ש בזה על הש"כ והמעיין בשו"ת הרשב"א סי' תתקכ"א יראה דמדבריו משמע דלא בעינן נתרצה כל שכתוב בו מושעבדנא ודו"ק ועי' בתומים סי' ס"ו ס"ק מ"ז:

(כט) בגמר' הנהו גינאי וכו' עד וכל קניין בטעות חוזר נ"ל דהגמרא הביא כאן הך עובדא להורות לנו שני דינים במעמ"ש האחד דכאן בהך עובדא לכאורא לא שייך סברת רב אשי משום דמשתניא לי' בין מלוה ישנה למלוה חדשה דהא הך גינאי לא נעשה בע"ח עד שבאו לחשבון ותיכף באותו מעמד החשבון התחייב עצמו למארי ארעה ואעפי"כ מהכי משום דהעיקר הי' דמעמ"ש הי' הלכתא בלא טעמא ועוד אשמעינ' דאע"ג דעיקר תקנת מעמ"ש הי' משום תקנת השוק וכדי שהמלוה יוכל לעשות במעותיו מה שירצה והיא משום נעילת דלת עי' פנ"י ד"ה אמ"ל רב אשי וא"כ הו"א דלא תקנו מעמ"ש רק בחוב שבא ע"י הלואה דאז שייך נעילת דלת משא''כ הכא כמו בהנהו גינאי שעיקר החוב בא ע"י עסק השותפות דלא שייך בזה נעילת דלת לא שייך תקנת מעמ"ש לכך אשמעינן דמכיון שכבר הוצרכו לתקנה דמעמ"ש לא חלקו בדברים ותקנו בכל גוונא וכמ"ש בספר טיב גיטין ודו"ק:

(ל) בתוס' ד"ה ולא פש גבי' כתבו דמיירו שיש עדים שטעה בחשבונו או שהיו בע"ד מודים לו דאל"ה אינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי עי' רמב"ן ורשב"א ועי' מהר"ש שהקשה דהא בלא"ה איך יוכל לטעון טעיתי במגו דפרעתי דהוי מגו מגברא לגברא דבטעיתי הפסידו בעלי הגינאי ובפרעתי יפסוד המארי ארעא ועי' ש"ך או"מ סי' קכ"ו ס"ק נ"ח, והנה הרמ"א שם סעיף י"ג סתם כדברי הר"ן דאם אין עדים שקבל ע"ע במעמ"ש נאמן לומר טעיתי דדווקא אם מקבל על עצמו בפני עדים אינו נאמן לומר טעיתי דהו"ל כמגו במקום עדים דמסתמא לא היה מקבל ע"ע אם לא עיין היטב בחשבונו משא"כ שלא בפני עדים שפיר יש לומר שטעה ועי' בסמ"ע שם ס"ק ו' והנה לכאורא קשה מנ"ל לר"ח ור"ת לומר דמיירי שהבע"ד מודים לו דבאמת יקשה קושי' הפנ"י דא"כ למה הי' מתעצמי' בדין כיון שכולם מודים שטעה, (הגם די"ל דמייר' דבעלי גינאי לית להו עכשיו לשלם ומבקש מארי ארעא מאותו גינאי שישלם לו בתורת ערב דהוי ס"ד דערב משתעבד אפילו בטעות כיון שעכ"פ הפסיד על ידו ועי' בסמ"ע שם ס"ק י''א ודו"ק ולכך מסיים הגמרא "וכל'' קניין בטעות חוזר כלומר דאטו בתורת ערב לא משתעבד כיון שהיה בטעות) ואי קייל"ן כהרמ"א בשם הר"ן דבליכא עדים שקבל במעמ"ש נאמן לומר טעיתי אמאי לא מוקי לה דליכא עדים על המעמ"ש ולכך נאמן לומר שטעה ובאו לזה לדין לר"נ אם נאמן לומר טעיתי או לא ואולי י"ל אם הנהו גינאי שהיו רבים היו מכחישים אותו לא הי' נאמן לומר שטעה אע"ג דכלהו נוגעים בעדותן מ"מ כיון דטעות הי' מילתא דלא שכיחא לא היה נאמן בהאי גוונא אי ליכא עדים ועי' בש"ע חו"מ סי' פ"א סעיף כ' מ"מ כפי הנראה משיטת התוס' דבכל גוונא אינו נאמן לומר שטעה אפילו כי ליכא עדים שקבל על עצמו במעמ"ש דאל"כ הוי מצי לאוקמי כשאין עדים משו"ה נאמו לומר שטעה ולא בגוונא שהבע"ד מודים לו ועי' ש"ך חו"מ סי' פ"א ס"ק ס' שוב ראיתי בתומים סי' פ"א ס"ק ל"ג שהרגיש בזה דמנ"ל שהבע"ד מודים דלמא מיירו בדליכא עדים על המעמ"ש ועי"ש שכתב דמסתמא מדעשו קניין רצה שיהי' מלוה בשטר דסתם קניין לכתיבה עומד וא"כ ע"כ הי' שם עדים ולכך מוקי לה התוס' והרי"ף דמיירו שבע"ד מודים שטעה, אמנם באמת כ"ע מודי דאם ליכא עדים שקבל ע"ע במעמ"ש שנאמן לומר טעותי במגו דלהד"ם או פרעתי ואין להאריך יותר ודו"ק:

שער הלכות גדולות שער ב' בסוגי' דהמקדש במלוה (קידושין דף מ"ז ע"א) (א) בגמ' אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מ"ט מלוה להוצאה ניתנה. ופירש"י ואפילו ישנה בעין דלהוצאה ניתנה שאינה חייב להעמידה בעיסקא עיי"ש, והקשה בספר אור חדש אמאי לא תתקדש בשעוביד שיש לו עליה ותי' דרב לשיטתו דס"ל שעובידא לאו דאורי'. אמנם אכתי קשה לשיטות הפוסקים דס"ל שעב"ד אמאי לא תתקדש בשועביד שיש לו עליה? ואפשר דמשו"ה פירש רש"י לעיל (דף ו' ע"ב) בדברי אביי דס"ל ג"כ מקדש במלוה א"מ משום דילפינן קיחה משדה עפרון כלומר ובעינן דיהיב לה מעות בעין וא"כ הכל ניחא דלרב דלא ס"ל דרשא קיחה קיחה דלעיל (דף ג' ע"ב) נפקא לי' קידושי כסף מויצאה חנם מ"מ איני מקודשת במלוה אע"ג דמלוה עכ"פ לא מקרי חכם מ"מ כיון דס"ל של"ד לא יהיב לה מירי כיון דאין ביד הבעל כלום, ולמאן דס"ל ש"ד וא"כ שעוביד נמי ממון מקרי מ"מ לא מהני לעניין קידושין דבעי' שיהי' כסף הקידושין בעין ממש דומיא דכסף דשדה עפרון והנה כבר נודע קושי' המפורשים על הרמב"ם דפסק בפ"ז מהלכ' מכירה הלכה ד' דמלוה קונה במכר (היינו לענין קרקע קונה לגמרי, ולעניין מטלטלין קונה לעניין מי שפרע) והא הכא אמרי' בגמ' דאי ס"ל מלוה להוצאה ניתנה גם במכר לא קנה, [ועיי' מהרש"א מס' ב"מ (דף ל"ז ע"א) בתוס' ד"ה האי שטרא שהרגיש ג"כ בקושי' זו] והפנ"י תירץ דהרמב"ם סמך עצמו על מה דאמרי' במס' ב"מ (דף מ"ח) דתשומת יד נמי אהדרי' קרא שחייב קרבן שבועה ביחד לו כלי להלואתו, וא"כ במאי קנה הכלי וע"כ דמלוה קונה במכר – (וכ"כ הבית יוסף סימן קצ"ט עיי"ש) אולם בספר המקנה הקשה דא"כ סותרים הסוגיות זא"ז דהכא מוכח מ"מ דמלוה לא קנה במכר ואחרי כל האריכות שהאריכו בזה האחרונים נ"ל דיש לתרץ בפשיטות דהגמ' אזיל כאן אליבא דרב דס"ל שיעבודא לאו דאורי' א"כ גם במכר מסתבר דלא קנה במלוה דבמאי יקנה כיון דאין כאן שום דבר לקנות, משא"כ הרמב"ם דפוסק ש"ד שפיר י"ל דבמלוה קונה במכר מכח השיעבוד שיש לו עליו. משא"כ באשה לא מהני השועביד, או כמ''ש דילפי' קיחה משדה עפרון ובעינן מעות בעין מגזה"כ, או כמ"ש התוס' רי"ד במס' קידושין (דף ו' ע"ב) לתרץ מ"ט לא מהני מלוה בקידושין כיון דבהנאת מלוה מקודשת היינו במה שמוחל לה המלוה וא"כ כיון שמקדשה במלוה הרי ממילא מחל לה המלוה? וכתב שם לתרץ דבמלוה דעתה על המלוה גופא והמחילה אינה שוה כ"כ כמו המלוה עיי"ש, וא"כ ה"נ השעוביד שיש לו עליה מכח המלוה אינה שוה כמו המלוה ואיהי דעתה להתקדש בכל המלוה ולכך לא מהני מלוה בקידושין ולפי"ז הי' אפשר דאם אמר לה בפירוש שמקדשה בהנאת מה שמוחל לה השעוביד תהי' מקודשת כמו בהנאת מחילת