תבואות השדה חלק ד קעג

שמה חזקה וא"כ גם כשאנו מסופקים אם המשהו יצא ע"י ניעור סתם לא מוקמינן בחזקת היתר ורבנן ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה ושפיר מוקמינן בחזקת היתר אע"ג דאיתרע אי נמי י"ל אפכא דר"י ס"ל דמוקמינן הטפה בחזקת שהיתה בחתיכה ולא יצאה משם ע"י ניעור סתם, ורבנן ס"ל דע"י ניעור איתרע לה חזקת הטפה במה שהיתה בחתיכה וס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה ור"י ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה ומוקמינן הטפה בחזקת מה שהיתה מקודם בחתיכה ולא יצאה לגמרי, וא"ש טפי דגם הר"מ ס"ל מספק לא נעשה נבלה והר"מ ס"ל ע"כ חזקה דאיתרע ל"ש חזקה כמ"ש בספרי כמ"פ דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה והבאתי כמ"פ בספרי בשם הגאון בעל דברי אמת ודו"ק:

(לב) הראני תלמודי ה"ב המופלג החרוץ מו"ה מנחם נ"י מה שהקשה בספר מנוחת אשר מנ"ל לדרוש מדכתיב לא תבשל ג"פ לאכילה והנאה הא במס' קידושין י"ד ע"א אמרינן מדכתיב נעל יתרה דיבמה אינה יוצאה בגט דנעל אין מידי אחרינא לא וא"כ ה"נ נימא אי לא הוי כתיב רק חדא זימנא לא תבשל הו"א הה"ד לאכילה כיון שנעשה בו תועבה משו"ה אצטריך לא תבשל פעם שנית דווקא בישול אסור אבל לא אכילה ואי לא הוי כתיב רק תרי פעמים לא הוי ממעטינן רק הנאה משו"ה כתב ג"פ לא תבשל למעט אכילה ג"כ והניח בצ"ע, ונראה דלא קשה, דבשלמא התם במס' קידושין פשיטא דליכא למדרש מנעל רק למעוטי גט, משא"כ הכא איך מצינן לומר דלא תבשל אתי למעט אכילה והנאה הא פשיטא דעכ"פ אכא למדרש נמי אם איני עניין לבישול תניהו עניין לאכילה דדרשא באם אינו עניין הוא ג"כ מדה בתורה עי' רש"י מס' פסחים כ"ד ע"א ד"ה לאם אינו עניין שכתב להדיא דהוא מדה בתורה וא"כ אם יש לנו לדרוש שני אופנים או למעט אכילה והנאה או לרבות באם אינו עניין ממילא לחומרא מקשינן דהוא ג"כ מדה בתורה הא דלחומרא מקשינן ע"י תוס' מס' ב"ק ג' ע"א ד"ה דומיא דרגל דלא רק מספיקא דרשינן לחומרא רק דהוא עדה בתורה עי"ש ואי הוי כוונת התורה למעט אכילה והנאה לא הוי כתבה התורה בלשון שנוכל לדרוש לחומרא נמי והוי כתבה התורה להדיא להתיר אכילה והנאה וע"כ דבאמת אתי קרא לרבות אכילה והנאה באם אינו עניין משא"כ גבי נעל אדרבא אמרינן לחומרא דרק נעל מהני ולא גט דלחומרא מקשינן ולא דרשינן אם אינו עניין נעל תנוהי עניין לגט דהתם נמי לחומרא מקשינן כנ"ל ברור בס"ד ול"ל דעל כרחך לא נוכל לדרוש לחומרא דלמ"ל קרא דלחומרא כבר נדע מל"ת כל תועבה וא"כ ע"כ נדרוש לקולא דווקא בישול ולא אכילה והנאה דזהו אינו דהא ע"כ לא תאכל כל תועבה לא הוי דרשא פשוטה כ"כ לומר דלא אצטריך קרא לחומרא כלל וא"כ ליכא למימר דהתורה סמכה על זה שמסתמא נדרוש לקולא דלחומרא לא צריך קרא כיון שאינו דרשה פשוטה כל כך וע"כ דבאמת דרשינן לחומרא, ומאן דס"ל באמת דמל"ת כל תועבה ילפינן בב"ח וא"כ ס"ל דהוי דרשה פשיטה לא יליף באמת מלא תבשל ג"פ ולק''מ ודו"ק:

(לג) מ"ש לעיל באות כ"ט דרבנן אע''ג דסברי אפשל''ס מותר מ"מ מצי סברו חחענ"נ אין לסתור דברינו שהרי המחבר בש"ע ס"ל נמי אפשל"ס אסור בסימן ק"ו דס"ל דחתיכה עצמה נשארה באיסורה וחתיכה נעשה נבלה לא ס"ל הכי דטפי מסתבר לומר אפשל"ס אסור מלומר חענ"נ וא"כ איך אפשר לומר דרבנן ס"ל אפשל"ס מותר וחתיכה עצמה נעשה נבלה דמ"ש המחבר דאפשל"ס אסור הוא עניין אחר רק משום שמשהו נשאר ולא תוכל לצאת מאיסורה כל שיש אפילו משהו איסור ומ"מ פשיטא דא"צ ששים נגד כל החתיכה כיון דאין איסורה רק מחמת המשהו שנשאר שם וזהו דעת המחבר וא"כ הך אפשל"ס אינו עניין כלל לחתיכה עצמה נעשה נבלה, וא"ש דאע"ג דס"ל אפשל"ס אסור מ"מ חתיכה עצמה נעשה נבלה לא ס"ל, משא"כ הכא בסוגיא באמת אזלינן דכ"ע ס"ל חענ"נ היכא שכבר נאסרה רק דפליגי ר"י ורבנן אם אפשר ליסחט תיכף דאז לא חל שם איסור על החתיכה כיון שסופו להתפשט דר"י ס"ל דאע"ג שאפשרות שתצא הטפה מחתיכה מ"מ אסירה כיון שאין סופו להתפשט מעצמו כמו בטפת חלב שנפלה על החתיכה היכא שיש ששים בחתיכה גופא ח"ש ר"י אפשל"ס אסור, כלומר אע"ג שיש אפשרות שתצא ע"י ניעור סתם נמי מ"מ אסור כמ"ש לעיל דזהו הוי ספק אם יוצא ע"י ניעור סתם ורבנן ס"ל אפשר לסחטו כיון שיש באפשר המציאות שתצא מיד ע"י ניעור סתם לא חל שם איסור כלל מעולם על החתיכה דהוי כמו סופו להתפשט דלכ"ע לא אמרינן חענ"נ ואין נסתר מפסק המחבר בש"ע לפירושינ' בסוגיא הגמרא דמה דס"ל למחבר אפשל"ס אסור הוא עניין אחר ודו"ק היטב ועי' בר"נ שכתב ג"כ דאפילו אי אמרינן אפשל"ס מותר מ"מ אפשר לומר חענ"נ ועולים שפיר דברינו בס"ד:

שער לקט השדה שער ג'. ח"ת בסוגיא דחנוכה (מס' שבת כ"א ע"א) בגמרא אמר ר' הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בשבת בין בחול מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה, ופרש"י בד"ה זקוק לה, הלכך צריך לכתחלא לעשותה יפה דלמא פשע ולא מתקן לה, ועי' כל הסוגיא בגמרא עד ואי נמי לשיעורא, והנה בסוגיא זו יש לדקדק כמה קושיות ודקדוקים (א) ברש"י דלמא פשע ולא מתקן לה ומהי תיתי לחוש שיפשע ולא יתקן, ומה הועילו חכמים בתקנתם כלל נגד מי שאינו רוצה לקבל תקנתם, והפנ"י כתב דיטעה שיסבור דהדין כבתה אין זקוק לה (ב) בתוס' ד"ה ומותר להשתמש כתבו מדנקט בין בחול בין בשבת משמע דבשבת איכא טעמא אחרינא לאסור מה שלא שייך בחול וע"כ דמותר להשתמש לאורה וגזרינן שמא יטה, וקשה דלמא לעולם ס"ל אסור להשתמש לאורה רק מ"מ אכא טעמא אחרינא לשבת לאסור, דאע"ג משום דכבתה זקוק לה ובשבת לא יוכל לתקן אין לאסור כמ"ש הרמב"ן בחידושיו דכיון דאין יכול לתקן בשבת הו"ל אנוס ושפיר יצא, וצ"ל ע"כ דלא שכיח ביותר שיכבה דא"כ הו"ל פושע למה הדליק בשמנים אלו מ"מ בשבת אכא טעמא אחרינא לאסור כיון דבחול כבתה זקוק לה חיישינן שמא ישכח בשבת ג"כ ויתקנה וחייב משום מבעיר, ומשו"ה נקט בחול ובשבת דבשבת חיישינן דלמא יתקן מחמת בהילות המצוה, ועי' בטור סיון תרע"ג כתב להדיא דאי הוי ס"ל כבתה זקוק לה הוי חיישינן שמא יתקן בשבת ובחול חיישינן שמא לא יתקן ואכא כ"מ טובא דבחול אם אין לו שמנים יפים מותר להדליק כמ"ש הפנ"י ובשבת כיון דחיישינן שעא יתקן, אפילו אין לו שמנים יפים אסור להדליק אמנם אי הו"א דלא כהפנ"י דבחול נמי אפילו אם אין לו שמנים אחרים אסור להדליק, משום דאי יתורו לו באין שמנים אחרים יפשע ולא יהדר כלל אחר שמנים יפים כיון דמותר בדיעבד בשמנים כאילו וזהו כוונת רש"י מ"ש שמא יפשע, כלומר שיפשע ולא יהדר אחר שמנים יפים, וא"ש דברי התוס' דאי הוי הטעם בין בשבת בין בחול משום כבתה זקוק לה הו"ל לומר רק סתם מדליקין כיון דאין נ"מ לדינא בין החשש דשמא לא יתקן ובין החשש דשמא יתקן כיון דבשניהם גם בדיעבד אסור וע"כ דבשבת טעמא אחרינא