תבואות השדה חלק ד קעא

אינו אסור אלא מדרבנן מה דמב"מ לא בטל ולכך סמכינן על אומד דעתינו שעדיין לא נח מבליעתו, אמנם אח"כ כשהביא דינו לעניין הגעלה שימתין עד שיבלע ואח"כ יפליט דשם הוי מה"ת וגם שם אכא חזקת איסור להבליע בכלי שהיה נבלע איסור שפיר הקשו מי בקי לידע שיעור זה, וא"כ כיון שכבר העלינו עכ"פ דאין סומכין על זה לומר שלא שבע עדיין מבליעתו רק או משום דהא דמב"מ לא בטל הוא רק מדרבנן או דמוקמינן החלב בחזקת היתר לומר שלא נעשית נבלה וכמ"ש לעיל כיון דיש ששים נגד עיקר איסור שהוא הבשר לא איתרע החזקת היתר, וא"כ מתורץ שפיר קושיית המהר"ש דדווקא לתוך יורה של חלב דאכא ששים נגד הבשר וא"כ שפיר חזקת היתר לחלב או אי מב"מ אינו בטל הוא רק מדרבנן א"כ לא הוי רק חששא דרבנן שפיר מהני לסמוך על אומד דעתינו, דלא נייח מבליעתו ולא פלט והחלב מותר, משא"כ לפחות מששים דאז בוודאי אכא חששא מה"ת פשיטא שאין סומכין על אומד דעתינו שלא שבע עדיין מבליעתו לומר שהבשר לא פלט כלל ואסור החלב אפילו בקדם וסלקו משום דלמא כבר שבע מבליעתו ופולט טעם בשר בחלב ואסור החלב מה"ת, ומשו"ה נקנו רב רק לתוך יורה דהיינו היכא דאכא ששים אז שפיר סמכינן על אומד דעתינו שלא נייח מבליעתו ומותר החלב מה''ת ועי' בספר שערי תורה ח"ג כלל כ' פרט ג':

(כד) בתוספת כתבו והגעלה דמדין דלא אסרה תורה אלא בן יומא לא הגעילו אלא כלים קטנים עי' בלב ארי' שהביא להקשות בשם הפלתי מה בעי התוס' שלא אסרה התורה רק ב"י הא אי הו"א דשאב"י נמי אסור ג"כ קשה האיך הגעילו (עי' פלתי סימן צ"ב ס"ק י') (ועי' בספרי ח"ג שער טהרת חולין שער ט' אות י' מ"ש בזה בדברי התוס' מס' חולין ק' ע"א) וכעת נ"ל בפשיטות עפ"י מה שהעליתי בס"ד בספרי ח"א שער התערובות שער ב' אות י"ד דאפילו מאן דס"ל נוטל"פ אסור מ"מ היתר נהפך להיות איסור לא נוכל לומר דא"כ הו"ל כסרוחה מעיקרא ואיסור חדש אינו חל כשהוא לפגם וא"כ אי הוי מגעילים אב"י אע"ג דנוטל"פ אסור מ"מ לא היו המים נעשו נבלה שיהיו נאסרים כל המים דאיסור חדש לא מצי לחול עליו כשהוא פגום ומשו"ה הקשו התוס' רק אם הוי בן יומא דאז שפיר נעשה נבלה ועי"ש היטב בספרי ודו"ק (שוב ראיתי בספר מימי הדעת שכתב ג"כ דאפילו אי ס"ל נוטל"פ אסור מ"מ לא אמרינן חענ"נ בטעם פגום):

(כה) בגמרא ואפשר לסחטו עצמו תנאי הי' כבר כתבו המפורשים לדקדק מהו כוונת הגמרא ואפשל"ס עצמו' עי' בספר שערי דעה סימן צ"ב ס"ק ז' מ"ש בזה, ונראה ליישב דהנה לכאורא משמע דפלוגתא דתנאי הי' באפשל"ס גם בשאר איסורין וכן משמע מדברי רש"י בסוף הסוגיא שמסיק להלכתא דאפשל"ס בין בב"ח ובין בחלב הדבוק לחתיכה אסור, ולכאורא קשה מנ"ל דגם בשאר איסורין אפשל"ס אסור דלמא לא פליגי תנאי רק בב"ח אבל בשאר איסורין כ"ע מודי דמותר, ונראה דס"ל לגמרא דעד כאן יש לחלק בין בב"ח לשאר איסורין רק אי הו"א דמשו"ה אפל"ס אסור משום שמשהו נשאר עכ"פ א"כ יש לחלק דבב"ח כיון שכל אחד היתר ורק משו"ה בעינן נתינת טעם משום דבעינן דרך בישול דווקא א"כ כיון שעכ"פ יש בו טעם משהו עדיין שם בב"ח עליו ואסור משא"כ בשאר איסורין אמרינן כמו שמעיקרא לא נאסר ע"י משהו ה"נ בסוף לא נשאר אסור ע"י משהו, משא"כ אי בב"ח אפשל"ס אסור אפילו כי ליכא בו שום טעם חלב כלל אח"כ נמי אסור ועי' היטב בש"כ יור"ד סימן ק"ה ס"ק י"ז מ"ש בזה, וצ"ל דמכיון שכבר היה עליו שם איסור פעם אחת נשאר באיסורו לעולם שפיר י"ל דגם בשאר איסורים הדין כך דכל שהיה עליו שם איסור נשאר אסור לעולם (ואפשר דזהו תלוי באמת אי אמרינן דכל איסורים הוי איסור חפצא או רק איסור גברא ועי' בספרי ח"ג בסוגיא דטפת חלב מ"ש בזה באות כ"ח שם) והנה מדאמרינן הכי דהך חתיכה שנאסרה ע"י הטפה הוי אח"כ מב"מ עם האחירות ע"כ דהוי איסור מחמת עצמו לגמרי, דאלא"ה שאין האיסור רק מחמת החלב משהו לא היה נקרא מב"מ לגבי האחירות כמ"ש בזה המפורשים וא"כ ס"ל לגמרא דהה"ד בשאר איסורים מכיון שהיה עליו שס איסור אסור לעולם ומשו"ה קאמר ואפשל"ס עצמו, כלומר בעיקר דין אפשל"ס לא רק בב"ח אלא אפילו בשאר איסורין נמי אפשל"ס אסור כיון דהחתיכה נעשה איסור לגמרי מחמת עצמו ולא רק מחמת הבלועה בה בין בב"ח בין בשאר איסורין וא"ש הלשון אפשל"ס עצמו, ובספר שערי דעה שם כתב דאי בב"ח הוי אסור רק משום ל"ת כל תועבה הוי אמרינן דאינו אוסרת האחירות דרק אותה חתיכה שנעשה בה תועבה אסור אבל לא נקרא אסור מחמת עצמו לאסור אחירות משו"ה קאמר כאן ואפשל"ס ''עצמו'' כלומר דהוי איסור מחמת עצמו לאסור אחירות נמי והוא ג"כ נכון ודו"ק:

(כו) עוד יש ליישב באופן אחר מ"ש ואפשל"ס עצמו ונתרץ עוד איזה קושיית ודקדוקים בס"ד (א) ברש"י ד"ה כיון שנתנה טעם כלומר כיון שיש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה וכו' אפילו ניער את הקדירה עכ"ל וקשה הא גם לר"י דאסור אפילו בניער היינו רק משום שמא לא ניער יפה ותיכף נעשה החתיכה נבלה מכיון שקבלה טעם חלב בראשונה א"כ מה קאמר רש"י כיון שיש בה כדי ליתן טעם דמשמע אפילו אי הוי ידעינן בבירור שלא קבלה טעם תיכף ג"כ נאסרה הך חתיכה וזהו אינו באמת דהא גם לר"י אינו אסור רק מחמת שכבר קבלה טעם דחיישינן שמא לא ניער יפה (ב) קשה מ"ט חייש ר"י שמא לא ניער יפה ומנא תיתי לחוש לזה (ועי' בשערי תורה ח"ג כלל כ' פרט ד' שעמד בזה) (ג) אמאי לא קאמר הגמרא דפליגי בחתיכה עצמה נעשה נבלה (ד) אמאי לעיל דף ק' דקאמר רב מני חתיכה עצמה נעשה נבלה אמאי לא קאמר בגמרא דהוי פלוגת' דתנאי (ה) ברמב"ם פ''ט ממאכלות אסורות הלכה י' כתב דניער מתחלה ועד סף הר"ז בנותן טעם למ"ל ניער מתחלה ועד סוף וכבר עמדו בזה המפורשים עי' בט"ז יור"ד סימן צ"ב ס"ק ו' וכן קשה אמאי ס"ל להר"מ בלא נודע לאיזה חתיכה נפל ניער את הקדירה והאיך מותר לו לבטל איסור לכתחלא עי' בט"ז שם, והנה הב"ח כתב דהר"מ נקט לרבותא ניער מתחלה ועד סוף דלא מבעי' ניער מתחלה לחודא דאפילו אם לא ניער יפה א"כ האחירות לא קבלו טעם וממנ"פ מותרים האחירות רק אפילו ניער מתחלה ועד סוף דהוי מצינן למיחש דלמא התחלה לא ניער יפה וקבלה טעם, ואח"כ ניער יפה ונתנה טעם באחירות ויצטרך ששים כנגד כל החתיכה לכך אשמעינן הר"מ דלא חיישינן לזה רק אמרינן בתיכף כשניער נתפשטה הטפה בשוה לכל החתיכות (ובשערי תורה ח"ג כלל כ' פרט ד' הביא גם כן דברי הב"ח אלו עי"ש). (כז) אמנם ליישב כל אלו הדקדוקים נ"ל באופן אחר, דהנה התוס' מס' חולין ק' ע"א ד"ה בשקדם כתבו דהא דלא אמרינן דתיכף במקום נפילת הטפה נעשה מיד נבלה מקום נפילת הטפה משום כיון דסופו להתפשט לא אמרינן חענ"נ עי"ש וכתב בשו"ת בית אפרים ליור"ד סימן ל"א דכל שעתיד להיות כן רואין כאילו כבר נעשה ועי' בר"ש מסכת' תרומות פ"ד משנה י"ב שהביא ג"כ דכל שדרכן להתערב ראין כאילו כבר מעורב ומעתה נ"ל דבר חדש בס"ד דהכא בטפה שנפלה על החתיכה אם