תבואות השדה חלק ד קע

מה"ת או רק מדרבנן, דהר"ש ס"ל גם בשאר איסורים מה"ת תענ"נ דס"ל דאי לא הוי מה"ת לא היה גזרו בשאר איסורים חענ"נ כלל ולגזור בכל האיסורים לומר חענ"נ משום לתא דבב"ח כמ"ש הר"נ לא ניחא ליה להר"ש וכיון דע"כ מה"ת חענ"נ א"כ הו"ל גופו של איסור והו"ל מב"מ אמנם הר"י ס"ל דלעולם מה"ת לא אמרינן חענ"נ בשאר איסורים כלל והא דגזרו רבנן גם בשאר איסורים חענ"נ הוא רק משום דס"ל דאע"ג דמה"ת א"צ ששים נגד כל החתיכה מ"מ החתיכה עצמה אסורה מה"ת כמ"ש בש"ע סימן ק"ו וא"כ אי נימא דלא צריך ששים נגד כל החתיכה יוכל לבא לידי טעות ולהתיר גם החתיכה, ומשו"ה גזרו שיהיה צריך ששים נגד כל החתיכה וממילא לא יכולים לבא לידי טעות להתיר גוף החתיכה עכ"פ מה"ת לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורים רק מדרבנן לא הוי עכ"פ מינו, והר"ש מצי סובר דל"ל דרק משום הא גזרו שלא יבאו להתיר החתיכה גופא דס"ל דאי לא הו"א חענ"נ גם גוף החתיכה היה צריך להיות מותר מה"ת דהך סברא דמשהו נשאר עכ"פ לא הוי וודאי כמ"ש לעיל באות ד' דלא הוי רק ספק דלמא נשאר משהו ולא היה לרבנן לגזור משום זה חענ"נ וע"כ דבאמת מה"ת חענ"נ והיינו משום דעיקר טעכ"ע ילפינן מבב"ח ואמרינן ג"כ דון מינה ומינה, כלומר כמו דבב"ח אין סברא שלא לומר חענ"נ כמ"ש הר"י בעצמו כיון שכל אחד היה היתר הה"ד נמי בשאר איסורים אמרינן חענ"נ מה"ת וא"כ הו"ל מב"מ ממש דהוי כגופו של איסור ממש, ובאמת י"ל עוד דתליא אי הו"ל כגופו של איסור גם לעניין מב"מ בהא דאי אמרינן דבב"ח אע"ג שנפרד החלב או הבשר לגמרי ולא היה נשאר אפילו משהו ג"כ היה אסיר א"כ שפיר הו"ל מב"מ, משא"כ או גם בב"ח אי היה יכול להפריד החלב או הבשר ולא ישאר אפילו משהו לא היה אסור כלל א"כ ממילא הו"ל אינו מינו (ועי' בספרי ח"ג שהארכתי בזה,) עכ"פ עולה שפיר סברת פלוגתת הר"י והר"ש דהכל תלוי אי מה"ת חענ"נ והו"ל גופו של איסור הוי נמי מב"מ ועי' בספר תורת יקותיאל ליור"ד סוף סימן ס"ו מה שהאריך עוד שם בדברי הר"ש ופלוגתתו עם הר"י ודו"ק:

(כא) מ"ש לעיל באות ט"ו דמשו"ה פריך הגמרא חלב נבלה היא ולא אמרינן כיון שסופו להתפשט בשאר החלב לא נעשה נבלה דמשום כיון שהחלב שנבלע בבשר כבר קבלה טעם בשר ונאסרה לא מהני מה שסופו להתפשט אח"כ מצאתי ראיה לדברי (בשו"ת בית אפרים ליו"ד סימן ל"א) שכתב לתרץ קושיית הפלתי שהבאתי לעיל באות ט' אמאי מותרת החלב ביש ס' נגד הבשר ולא חיישינן שמא בלעה ופלטה הרבה פעמים ולא מהני ששים, וכתב שם וז"ל, ומה דקשי ליה להפלתי מכזית שנפל ליורה דס"ל להתה"ד דעד כאן לא פריך חלב נבלה היא אלא משום דאזיל להתם אליבא דמ"ד מב"מ לא בטל אבל אם נאמר דמב"מ בטל, עכ"פ לא שייך לומר חלב נבלה היא וכשנפלט צריך ס' נגדו שהרי התוס' והרא"ש כתבו בחולין דף ק' דאם חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה אין לומר חענ"נ אותו שנפל החלב עליו כיון שסופו להתפשט בכל החתיכות וכו' וא"כ כמו דהחתיכה לא נעשה נבלה משום דסוף הטפה להתפשט ולהתחלק עד שיתבטל טעמה כמו כן גבי הטפה לא נעשה נבלה לפי שסופה להתפשט ולהתבטל וא"כ אף שהכזית בשר בלע חלב וחזר ופלט לא נעשה נבלה כיון שסופה שתחזור ותצא מהבשר ותתפשט בששים שיש נגדה בקדירה ואעפ"י שאם היה נעשה נבלה לא היה מועיל ששים שכנגד החלב מחמת צירוף הבשר מ"מ על תחלתו אנו דנין שלא נעשה נבלה כלל שהרי כשאנו דנין על החלב זה שתהיה נבלה אמרינן אינו נעשה נבלה לפי שעתידה הי' להתפשט לששים שכמותה וכל שעתיד להיות כן רואין כאילו כבר נעשה וכו' אבל הש"ס שם מיירי למ"ד מב"מ לא בטל א"כ אין זה מועיל מה שיתפשט דהוי עי"ז מב"מ דאזלינן בתרי שמא ואין הפושט מועיל שיתבטל איסורו בתוך מינו וא"כ מעיקרא שפיר חל עליו שם נבלה עכ"ל עי"ש שהאריך קצת הרי להדיא דמשום כיון שכבר חל שם נבלה על החלב לא מהני מה שסופו להתפשט רק אי הו"א מב"מ בטל לא חל שם נבלה כלל על החלב כיון שסופה להתפשט למקום שיש ששים בכמותה וא"כ ראיה ברורה לסברתינו דכל שכבר חל עליו שם איסור לא מהני מה שסופה להתפשט ודו"ק:

(כב) בתוספת ד''ה שנפל לתוך יורה רותחת רש"י ותוספת פליגי דרש"י ס"ל מבלע בלע מפלט לא פלט היינו מה שבולע אינו פולט, אמנם:

של עצמו פולט תיכף וא"כ שפיר ניחא דדווקא לחלב הרבה, החלב מותר. משא"כ בחלב מועט גם החלב אסור דשל עצמו פולט תיכף, אמנם הר"ש פירוש דעד ששבע מלבלוע גם של עצמו אינו פולט א"כ קשה אמאי נקט רב יורה שט חלב הא אפילו בחלב מועט נמי מותר החלב כיון דגם של עצמו אינו פולט (ועי' במהר"ם שיף שהקשה כן) (ועי' בספר ראש יוסף) ונראה ליישב דהנה יש לדקדק לאיזה צורך הביאו התוספת אחר פירוש הרבינו שמואל קושיית הגמרא סוף סוף כי נייח הדר פליט וגם התירוץ, הא ממילא ידעינן דאם הפירוש מפלט לא פלט היינו עד שיהא שבע מלבלוע א"כ מסתמא מה דפריך כי נייח היינו כי נייח מבליעתו, ועוד יל"ד אמאי כתבו התוספת בסמוך לאחר שהביאו שהר"ש היה מצריך בהגעלת כלים להשהותן עד שיגמרו בליעה כתבי התוספת ודבר תימא הוא דמי בקי לידע שיעור זה ואמאי לא הקשו תיכף על פירש הר"ש גם בדברי הגמרא מי בקי לסלק קודם שינוח מבליעתו, דבשלמא לפרש"י שפיר מצינן למימר שראה היטב שלא נח הקדירה מרתיחתו משא"כ לפירוש הר"ש וכי יכול לחקור ולהתבונן על פנימיות החתיכה אם כבר שבע מלבלוע או לא:

(כג) וליישב כל אלו הדקדוקים נ"ל כך, דלהתוספת ס"ל דקושיית הגמרא הוא כך באמת סוף סוף כי נייח דגם המקשן ידע דמצי לאוקמא בשקדם וסלקו, רק דקשה ליה מנא ידעינן אם לא נייח עוד מבליעתו, וליכא למימר דמוקמינן החתיכה בחזקת שלא נח עדיין מבליעתו, זהו אינו כיון דעכ"פ סופו להיות נייח מבליעתו ע"כ לא שייך לאוקמא אחזקה, ומדוייק הלשון ''סוף סוף'' כלומר כיון דסופו לנוח מבליעתו ליכא חזקה דהוי חזקה העשויה להשתנות, ומשני ליה כשקדם וסלקו ואע"ג דהוי ספק דלמא נח מקודם וכבר פלטו י"ל דס"ל דהא דלרב מב"מ לא בטל היא רק מדרבנן כמ"ש הריטב"א מס' ע"א ע"ג ע"א עי"ש ובדרבנן שפיר סמכינן על אומד דעתינו שעדיין לא נח מבליעתו, ומשו"ה ניחא ליה להר"ש לפרש כי נייח מבליעתו, דעל פרש"י היה קשה לו מאי ס''ד דמקשן להקשות כי נייח הדר פלוט הא יוכל לידע מעצמו בשקדם וסלק דזהו שפיר יש להבחין היטב אם נח מרתיחותו או לא, רק לפירש הר"ש א"ש דשפיר הקשה כי נייח וכו' כיון דאין אנו בקאין בזה, והעלה לו התרצן דלעניין שלא יהיה חתיכה נעשה נבלה כיון דרק מדרבנן מב"מ לא בטל שפיר סומכינן על אומד דעתנו ג"כ אע"ג שאין ברור לנו שלא נח עדיין מבליעותו דמי יוכל להבחין מה שבתוך החתיכה כעצמים בבטן המליאה (ועי' פלתי סימן צ"ב ס"ק ז') ומשו"ה הביאו התוס' אחר דברי הר"ש קושיית הגמרא פריך סוף סוף כי נייח וכו' דהיינו דמזה יש קצת ראיה לפירוש הרא"ש דלא פלט עד ששבע מבליעתו דלרש"י קשה דקארי לה מה קארו לה הלא מעצמו יכול לידע דמיירי בקדם וסלקו, וא"כ א"ש דהכא לא קשיא להו להתוס' דמי בקי בשיעור זה דזהו באמת קושיית הגמרא, ומשני בשקדם וסלקו היינו דהכא