תבואות השדה חלק ד יז

סברת היש חולקים דלא מהני בע"כ וא"כ י"ל דהיכא שהי' בע"כ מודה דמהני מחולה דגופו לא נשתעבד בע"כ עי"ש שכ' ס"ק כ"ח:

חלק שני בו נבאר בס"ד מעמ"ש אי מהני גם בע"ב של הלוה. (טו) המחבר בש"ע חו"מ סי' קכ"ו סעיף ז' פסק דגם בע"כ של הלוה או הנפקד מהני עמ"ש וכן הביאו התוס' ד"ה גופא בשם הריב"א ור"ת אמנם הש"כ שם ס"ק כ"ח הביא דעת הרבה פוסקים דמעמ"ש לא מהני רק מדעת הלוה או הנפקד והנה לכאורא היה מקום לומר דאי אמרינן דעניין מעמ"ש היא מה שהמלוה מקנה להמקבל ההלואה א"כ מהני שפיר אפילו שלא מדעת הלוה דחכמים נתנו כח להמלוה שיוכל להקנות מלוה שלו כאילו היה ברשותו ולא אכפת לן בדעת הלוה כלל וכן משמע מדברי הסמ"ע שם ס"ק י"ז דאם מעמ"ש היא מכח המלוה לכן מהני אפילו בע"כ של הלוה דז"ל הסמ"ע שם דתקנו חז"ל תקנה זו לטובת המלוה וכו' עי"ש משמע דמשום שרצו החכמים ליתן למלוה כח שיוכל לעשות במעות שיש לו ביד הלוה מה שרוצה לכך תקנו מעמ"ש ומשו"ה מהני אפילו בע"כ של הלוה ומ"ש הש"ך שם דאי קונה בע"כ למה הוצרכו לתקן מעמ"ש וכי גרע שלא בפניו משאם אמר הלוה בפירוש אינו מתרצה יש לחלק דבאמת לא מהני הקניין רק אם סמכה גם דעת המקבל לקנות וכן משמע ברש"י מס' קידושין מ"ח ע"א ד"ה בפקדון עי"ש וא"כ היכא שהי' שלא בפני הלוה גם המקבל אינו סומך דעתו כלל דהא אפשר שהלוה יכחישנו להמלוה ויאמר להד"מ או פרעתי משא"כ כשהלוה בפניו ואינו מכחישו שאינו חייב לו א"כ גם המקבל סמכה דעתו' ישבע"כ יפרע לו וא"כ חילוק גדול יש בין אם אין הלוה שם במעמד ההוא כלל או בע"כ ודו"ק:

אמנם הפוסקים דס"ל דבעינ' רק מדעת הלוה דווקא ס"ל דעניין מעמ"ש היא שתקנו שהלוה יכול לשעבד עצמו וא"כ ממילא בעינ' עכ"פ דעת הלוה דבע"כ לא חל השיעבוד של המלוה ולא קשה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דמה יעשה המלוה אם הלוה לא יתרצה דזהו אינו דחכמים ידעו דעפ"י הרוב בוודאי יתרצה הלוה אי משום כיסופא דמלוה או דלפעמים באמת ניחא לי' משום דמשתניא ממלוה ישנה למלוה חדשה ודו"ק:

(טז) והנה דעת הרמב"ם לא נתבאר להדיא אי ס"ל דמהני מעמ"ש בע"כ או רק מדעת הלוה וז"ל הרמב"ם פ"ו מהלכות מכירה הלכה ח' היו עומדין שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין במלוה בין בפקדון תנוהו לזה קנה לוי דאין אחד משלשתן יכול לחזור בו ודבר זה אמרו חכמים שהי' הלכה שאין לה טעם לפיכך אין לומדין ממנה לדין אחר עכ"ל וכתב שם הה"מ יש מן המפורשים שכתבו שמעמ"ש איתא אפילו בע"כ של הנפקדש ויש חולקים עיי"ש, ונראה מדברי הה"מ שמסופק בדברי הר"מ האיך ס"ל ולי נראה להוכיח דהרמב"ם ג"כ ס"ל כשיטות הפוסקים שהביא הש"ך דמעמ"ש ליתא רק מדעת הלוה דהנה יל"ד בלשון הר"מ שכתב ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו משמע להדיא דקאי נמי אלוה שאין יכול לחזור בו ואי ס"ד דסבירא לי' דמעמ"ש אית' אפילו בע"כ של הלוה פשיטא דאין הלוה יכול לחזור וכי מה חזרה שייך אצל הלוה כיון דבע"כ נתחייב להמקבל והכי הו"ל להר"מ לומר ואין יכולים לחזור בו ולמה נקט אחר משלשתן וע"כ דדעת הר"מ ברור מללו דגם מעיקרא היה צריך להיות גם מדעת הלוה לכך נקט דלאחר שהיה כבר בהסכמות הלוה ג"כ אין אחד משלשתן יכול לחזיר בו וזה ברור בס"ד וז"ל הריטב"א מס' קידושין ע"ח ע"א ד"ה במלוה ע"פ והא דאמרינן דקנה היינו שקבל עליו מדעתו אבל בע"כ בא דהא דין דמעמ"ש לאו הקנאה דמלוה היא אלא שעוביד דמשעבד לוה ואין לוה משתעבד אלא מדעתו עיי"ש הרי להדיא כמ"ש לעיל באות ט"ו דאי אמרינ' דהמלוה מקנה להמקבל מהני אפילו בע"כ של הלוה ואי אמרינן דהלוה מכניס עצמו לזה להשתעבד להמקבל אז בעינן דעת הלוה דווקא וא"כ כל הני פוסקים והכ"מ מכללם כפי מה שהוכחתי מדבריו דס"ל ג"כ דבעינן דעת הלוה דווקא ס"ל דקניין מעמ"ש הוא מה שהלוה משתעבד להמקבל וזה לא מהני רק מדעת הלוה:

(יז) אמנם יש לעיין דהנה בגמרא אמרינן מ"ט דמהני מעמ"ש במלוה ואמר אמימר דנעשה כאומר לו משעבדנא לדילך משמע דעכ"פ כל שהלוה משעבד עצמו בפירוש וודאי מצי לשעבד עצמו מדינא דאמימר לא חדש דין רק דנעשה כאומר אבל אם אומר להדיא א"צ לשום טעם רק דהקשו עליו מנולדים וכן רב אשי מסיק משום דגמר ומשעבד נפשי' רק דדחה לי' מהני דבי בר אלישוב אבל עכ"פ היכא דהלוה משעבד נפשי' א"צ כלל לומר דהוי הלכתא בלא טעמא וא"כ כיון דקייל"ן להני פוסקים דבעינן מדעת הלוה דווקא וכיון דהלוה מצי לשעבד עצמו ולהתחייב גם למי שאינו חייב ועי' בש"ע חו"מ סי' מ' א"כ אמאי נקטו דהוי הלכתא בלא טעמא וגם הרמב"ם כתב דהלכתא בלא טעמא ואיהו נמי ס"ל דבעינן מדעת הלוה דווקא, ונ''ל דהנה הרא"ש רוצה להוכיח ממה דאמרינן בההוא הנאה דמשתניא לי' למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשי' דבעינן דעת הלוה דווקא והקשה בספר קרבן נתנאל שם ס"ק פ"ג א"כ מאי פריך מהני דבי בר אלישוב כיון דללוה ניחא להשתעבד לו א"כ לדידן מה אכפת לן עי"ש ונ"ל דהעניין הוא כך דהנה כל בוודאי יכול מרצונו הטוב להשתעבד בשעוביד גמור אפילו אם אינו חייב כלל מזה רק שיהי' מרצונו הטוב בלי שום סבה מכרחת לזה ואז חל השועביד או כשהדין הי' דמשתעבד לו אז חל השעוביד אפילו אם אינו בלב שלם והנה א"כ העניין הי' כך דוודאי למלוה גופא שעשה לו טובה משעובד הלוה אפילו אם אינו מסכים בלב שלם, אמנם להשתעבד לאחר ע"י צוי המלוה א"כ אע"ג שהלוה אינו מוחה מ''מ מנ"ל שמסכים מרצונו הטוב להשתעבד לזה שאינו מכיר אותו כלל ושלא עשה לו טובה ואע"ג שאינו מוחה אפשר דהי' רק משום שמכסף מן המלוה וא"כ לא קשה הא בלא"ה כל אדם יוכל לשעבד עצמו למי שרוצה דזה אינו דוודאי מדעתיו ומעצמו יוכל להשתעבד לכל מי שרוצה משא"כ היכא כיון שהי' ע''י צווי המלוה א"כ לא יחול השעוביד אם אינו מסכים ברצונו הטוב באמת ומשני אמימר דנעשה כאומר בשעת הלואה ומאז חל עליו השועביד ואז יוכל לחולי השועביד מדינא על הלוה כיון שהי' שעת מתן מעות אמנם רב אשי ס"ל דאנן סהדי דמשתעבד ברצון גמור לזה משום דנכנס למלוה חדשה וזה כוונת רש"י במ"ש ומשעבד נפשי' "בלב שלם'' הרי להדיא דלשעבד למי שאינו חייב לו לא מהני רק אם הוא בלב שלם והכא כיון שאפשר שהוא רק משום כסופא מן המלוה נכנס להשתעבד לזה שאינו חייב לו ולכך אע"ג שהי' מדעת הלוה לא מהני רק מכח תקנ"ח וא"ש דאע"ג דבעינן מדעת הלוה מ"מ הוי מעמ"ש הלכתה בלא טעמא כיון דלא ידעינן אם הוא בלב שלם ודו"ק וא"כ ס"ל להני פוסקים דחכמים לא תקנו מעמ"ש רק שאע"ג שאין אנו יודעים אם הלוה מסכים מדעת שלם להשתעבד לשני דאע"ג דאפשר דרק מחמת כוסיפי' מן המלוה נתרצה מ"מ מהני משא"כ היכא שאין מרוצה בפירוש להשתעבד לזה לא תקנו חכמים מעמ"ש כלל כיון דהקנאה אינו מכח המלוה רק מכח הלוה כמ"ש לעיל בשם הריטב"א ומדויק הלשון בגמרא ''כהלכתא'' בלא טעמא כלומר דהחכמים עשו מה שהלוה מסכים להשתעבד לזה אע"ג