תבואות השדה חלק ד קסז

לסחטו אסור בב"ח שהרי בנפל על החתיכה אסור החתיכה אפילו אם יש ששים נגד החתיכה, א"כ למה הקדים הר"מ וכתב הואיל ויש בה עתה טעם חלב נאסרה אותה חתיכה הא מכיון דס"ל אפשל"ס אסור א"כ אפילו אין עתה טעם חלב בחתיכה רק שכבר היה בה טעם ג"כ אסורה החתיכה, והנה בראב"ד השיג הר"מ דלא אמרינן חתיכה נעשה נבלה למ"ד מב"מ לא בטל ועי' (פלתי סימן צ"ב) ס"ק ה' מה שהסביר דברי הראב"ד ועי' מ"ש הר"מ דאם אינו יודע לאתה מקום נפל לא אמרינן מספק חתיכה עצמה נעשה נבלה וזהו ג"כ קשה להבין כיון דבב"ח מה"ת חענ"נ א"כ גם בספק אמאי לא נעשה נבלה, והנה לאשר כבר הארכנו בזה בספרי ח"ג בסוגיא דטפת חלב בס"ד אכתוב כאן בקיצור בתוס' קצת בס"ד, והוא די"ל חענ"נ על ב' פנים או דמשהו נשאר לעולם בהך חתיכה ואע"ג דמתחלה לא היתה נאסרת במשהו מ"מ היכא שכבר אסורה נשאר האיסור אפילו במשהו גרידא או די"ל דאפילו אם היה נפרד לגמרו ג"כ אסור לעולם (ועי' בגינת וורדים כלל ס"ח), והנה מ"ש הר"מ אעפ"י שאם חסחט לא ישאר בה טעם הואיל יש בה טעם אסורה החתיכה כוונתו אפילו אין בה טעם גמור רק משהו אסורה ג"כ דהא כיון שניער אח"כ ויש ששים נגד החתיכה ע"כ ליכא טעם גמור מן החלב בחתיכה ומ"מ אסורה כיון שיש בה משהו עכ"פ, וא"כ שפיר השיג עליו הראב"ד דאיהו ס"ל הטעם במב"מ לא בטל כמ"ש התוס' מס' ע"א ס"ו ע"א ד"ה מכלל דבמ"מ אסור משום שיש שם תמיד טעם כלומר דדווקא בא"מ מכיון שאין שם טעם הוי כנאבד לגמרי, משא"כ במב"מ אסור משום דהטעם לא נאבד וא"כ ס"ל לראב"ד בשלמא מאן דס"ל מב"מ לא בטל א"כ חזינן שהקפידה התורה אפילו על טעם שאינו נרגש ג"כ א"כ י"ל ה"נ בב"ח מכיון שכבר היה אסור פ"א מחמת הטעם ועכשיו ג"כ יש טעם אע"ג שאינו נרגש אסור משא"כ למאן דס"ל מב"מ בטל א"כ למה תהיה החתיכה נבלה בטעם שאינו נרגש ולא יהיה סוף דינא חמור מתחלת דינא כמו דמעיקרא בעינן טעם דווקא א"כ גם לבסוף כל שאין בו טעם גמור צריך להיות מותר וזהו כוונת הראב"ד במ"ש דרק למ"ד מב"מ לא בטל ס"ל חענ"נ (ועי' פלתי סימן צ"ב ס"ק ה') אמנם הר"מ ס"ל דמכיון שכבר נעשה בב"ח ע"י טעם גמור נעשה הכל איסור, הבשר כמו החלב ונשאר אסור אפילו בטעם כל שהוא רק בנפרד לגמרי מותר דאז נתבטל לגמרי שם בשר וחלב והא דמב"מ לא קפדינן על טעם שאינו נרגש היינו משום דמב"מ אמרינן נהפך איסור להיות היתר וליכא טעם מן האיסור כלל וא"כ ביארנו בס"ד השגת הראב"ד וגם לתרץ דברי הר"מ מהשגתו ודו"ק:

(יא) וא"כ א''ש נמי מה שפסק הר"מ באינו יודע על איזה חתיכה נפל לא אמרינן חענ"נ כפי מה שהבין הה"מ בדבריו, דהנה וודאי אי הוי ס"ל דאפילו בנפרד לגמרי נשאר החתיכה אסורה שפיר י"ל אפילו באינו יודע על איזה החתיכה נפל החלב מ"מ כיון שידעינן בבירור שיש שם חתיכה אחת שנחשבת כעצמה של נבלה ליכא למימר דכל חתיכה מוקמינן לה בחזקת היתר דמכיון שנפל שם עכ"פ על חתיכה אחת א"כ איתרע לה חזקת היתר, משא"כ אם גם אפילו כשנפל חלב על חתיכה לא נשארה אסורה רק אם יש שם משהו מן החלב עכ"פ גם עכשיו ח"ב כשאנו מסופקין על כל חתיכה אם יש שם משהו אמרינן דמוקמינן בחזקתה שאין שם שום ממשות החלב ובפרט לפימ"ש לעיל דאין זהו דבר ברור שעכ"פ משהו נשאר הו"ל כעין ס"ס דלמא לא נפל עליה חלב ואת"ל שזהו שנפל החלב עליה מ"מ דלמא לא נשאר אפילו משהו, ומשו"ה לא אמרינן מספק חענ"נ, ויש לבאר יותר, דהנה כל חזקה קמייתא אמרינן דמסתמא לא נשתנה מכמה שהיתה וא"כ בשלמא או חתנ"נ אפילו אם לא נשאר בה משהו וליכא לאוקמא אחזק היתר דאיתרע ליה כיון שנפל שם עכ"פ חלב על חתיכה אחת עכ"פ משא"כ אי אינו אסור רק אם גם עכשיו יש שם משהו שפיר אמרינן דכל חתיכה מוקמינן אחזקה שלא היה בה תערובות חלב כלל דרק לעניין הספק אם נפל עליה חלב לית לה חזקה דאיתרע ליה, משא"כ אם הספק אם מעורב שם בחתיכה חלב שפיר אית ליה חזקה ומשו"ה כל חדא אוקמינן בחזקת היתר ומותר לנער הכל שלא יהי' בה טעם חלב וא"ש הכל בס"ד:

(יב) והנה העולה מדברינו דהר"מ ס"ל אע"ג דחענ"נ מ"מ עיקר האיסור הוא רק משום המשהו חלב שנשארה שם לעולם ואע"ג דמעיקרא אינה נאסרת ע"י משהו י"ל כך דהנה הראשונים הקשו מ"ט לא יאסור בב"ח במשהו כמו כלאים עי' תוס' מס' ע"א ס"ה ע"ב ד"ה הבגד, וצ"ל החילוק היא כך דבשלמא כלאים יש לאיסור מציאות במקומו ולא נעדר מהוייתו כלל אפילו חוט אחד בבגד גדול, משא"כ טעם חלב בבשר כיון שהוא דבר לח כל שאין כדי נתינת טעם נאבד לגמרי והוי כאילו אין לו מציאות כלל ועי' ש"כ יור"ד סימן רצ"ט וא"כ עכ"פ בל שיש שם טעם וודאי הוי הכל גוף איסור אחד וא"כ כל שלא נפרד החלב לגמרי מן הבשר נשאר האיסור לעולם במקומו כיון שהבשר נעשה גוף איסור רק כשלא נשאר אפילו משהו ג"כ לא גרע מכלאים דאם הפרידן לגמרי דמותר, ועד"ז יש להבין קצת דברי הראב"ד במ"ש דלא אמרינן חענ"נ רק למ"ד מב"מ ל"ב, והוא תמוה, ולהנ"ל י"ל דהראב"ד ס"ל דמשו"ה נאסר אפילו אין שם רק משהו היינו כיון דכל אחד היתר לא שייך ביטול, ואע"ג דמתחלה לא נאסר ע"י משהו הוא משום דדרך בישול אסרה תורה לכך בעינן טעם דווקא, אמנם אם כבר נאסר לא שייך ביטול כיון דבפני עצמו הוי היתר ואם היינו יכולים ליסחט החלב שלא ישאר בה אפילו משהו בליעת בשר היתר מותרת וא"כ הוי היתר בהיתר ולא בטל וס"ל לראב"ד דעד כאן אמרינן היתר בהיתר לא בטל רק למאן דס"ל מב"מ לא בטל והיתר בהיתר הו"ל כמב"מ משא"כ מאן דס"ל מב"מ בטל הה"ד היתר בהיתר וא"כ לא שייך לומר חענ"נ ע"י האיסור משהו שבה אמנם אי הוי ס"ל לראב"ד דחתיכה עצמה נעשה נבלה שייך אפילו אם לא נשאר שום משהו וודאי לא היה עלה על דעתו כלל לומר דתלוי במב"מ אי בטל או לא, אמנם הר"מ ס"ל דאע"ג דמב"מ בטל מ"מ גבי בב"ח מכיון שהיה עליו כבר שם בב"ח נשאר האיסור לעולם כל זמן שמעורבין אפילו אין נרגש הטעם אח"כ רק אם גם מעיקרא לא היה הטעם נרגש לא היה חל שם בב"ח דהוי כאילו נאבד לגמרי ולא חל שם בב"ח כלל ודו"ק:

(יג) ועפי"ז יש להסביר ג"כ קצת סברת התוס' מס' חולין ק' ע"א ד"ה בשקדם וסלקו דמשו"ה לא אמרינן שהטפה במקום נפילתה ששם נרגש הטעם בשעת הנפילה יעשה אותו מקום נבלה ויאסור השאר משום כיון דסופו להתפשט לא אמרינן שתעשה נבלה, והדבר צריך ביאור כיון דמה"ת בב"ח נעשה נבלה מאי חילוק בסופו להתפשט וכבר עמד בזה הפרמ"ג בסימן צ"ב, ולהנ"ל ניחא דוודאי אם נפל חלב במקום שתוכל למצא מנוח ותהיה נרגש א"כ לא שייך לומר נאבד והוי שפיר תערובות בשר וחלב, משא"כ אם נפלה מעיקרא במקום שיודעים שלא תהיה נרגש כלל חזינן להטפה תיכף בשעת נפילתה על הטפה כאילו נפלה לאור כיון שידעינן שלא תהיה נרגש כלל וא"כ לא חל שם תערובות בב"ח כלל דחזינן לטפה כאילו היתה נאבדה ממקום מציאתה כיון דאין סופה ליתן טעם, (ועי'