תבואות השדה חלק ד קסד

בסימן צ"ב דבמקום שנוכל לומר שמשום פליטת האיסור אסרה התורה כמו ג"מ וודאי אין שום סברא שיאסור בלא נתינת טעם דהוי כאילו אין כאן איסור כלל רק בב"ח דכל אחד היתר שפיר יש מקום לומר דאסור אפילו בלא נו"ט אי טעמא לאו מילתא הי' כלל ודו"ק, וא"כ מתורץ נמי קושיית הגאון ר' אברהם ברודא ז"ל שהבאתי לעיל דלמא רק משו"ה בעינן הכא בנו"ט דווקא כדי שתוכל לאסור האחירות ג"כ דבמשהו אינו אוסרת האחירות דזהו אינו דוודאי אי ס"ל טעכ"ע ואז שפיר יש סברא לומר דדווקא כשיש בנו"ט אז נעשה כל ההיתר כגוף האיסור ואוסרת אחירות במשהו דכל משהו ומשהו נעשה איסור ממש כי יש בו בנו"ט, משא"כ אי לא נבלע רק משהו איני אסור כל החתיכה רק משום משהו שבה ולא תוכל לאסור במשהו (ועי' בספרי ח"ג שער טהרת חולין שער ט' ובספר כנפי יונה ליו"ד סימן צ"ב ד"ה וצ"ל דיש לחלק מ"ש בזה.) משא"כ אי טעם לאו כעיקר א"כ בב"ח גם במשהו נעשה הכל איסור גמור וא"כ אין חילוק כלל בין אם נאסרה ע"י משהו או על ידי נו"ט וא"כ גם במשהו יוכל לאסור האחירות ג"כ אי טעמא לאו מילתא הוא כלל ודו"ק (ועי' שו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ג סימן ע"ח שכתב ג"כ כה"ג בישוב קושית הגאון רא"ב ז"ל) ועל זה השיב לו רבא דרך בישול אסרה תורה, וא"כ ממילא נתערבו ע"י נתינת טעם דווקא כמ"ש רש"י בד"ה אמר ליה רבא ואין לך כגון זו שלא יתן טעם, והנה אביי נמי הוי ידע דכל דרך בישול עכ"פ בתחלת תערובתן אכא טעמא רק דהוי קשה ליה דעכ"פ נימא כל שהיה כבר פעם אחת התפשטות טעם ע"י בישול ישאר אסור לעולם אפילו אפשר לסוחטו אח"כ וליכא טעם ואביי ס"ל אפשר לסחטו מותר ופריך שפיר כי ליכא נותן טעם נמי אמנם רבא ס"ל באמת דאפשר לסחטו אסור וא"כ מכיון שנאסר ע"י טעם נשאר אסור לעולם, ולא קשיא כי ליכא נו"ט נמי דהאמת היא כך דאסור אפילו בלא נו"ט מכיון שנאסר מעיקרא ע"י בישול דאי אפשר בלא טעם, אמנם אביי ס"ל אפשר לסחטו מותר וא"כ שפיר קשי' לי כי ליכא נו"ט נמי ודו"ק ומתורץ ג"כ מה שראיתי מקשים לפימ"ש התוס' ד"ה אמר רבא דרבא נמי ס"ל טעכ"ע דאוריתא א"כ למה דחה רבא דברי אביי בחנם, ולמה לן כל השקלא וטריא כיון דלדינא מודה רבא לאביי, אמנם לפי דברינו א"ש דמ"מ אכא נ"מ טובא מהך שקלא וטריא דאביי ס"ל אפשר לסחטו מותר, ורבא ס"ל אפשר לסחטו אסיר, וא"ש שהקדים שקלא וטריא דאביי ורבא קידם הביא דברי רב לאשמעינן דהך מילתא דרב דאפשר לסחטו אסור פליגי ביה אביי ורבא והלכתא מסתמא כרבא נגד אביי וממילא הלכה נמי כרב דאפשר לסחטו אסור ומיושבים כל הקושיות בס"ד ודו"ק היטב:

(ג) בגמרא אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבלה ואוסרת כל החתיכות, הנה טרם נבאר דין דחתיכה עצמה נעשה נבלה והחילוק בין בב"ח לשאר איסורין נבא לבאר סתירת המחבר בש"ע בזה, הנה דעת המחבר בסימן צ"ב סעיף ד' וז"ל לא אמרו חענ"נ רק בב"ח אבל לא בשאר איסורים כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה ואין ששים לבטלו ונאסרה, ואח"כ בשלה עם אחירות א"צ אלא ששים כדי כזית חלב ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת, ובסימן ק"ו כתב המחבר וז"ל שאם יש במה שבקדירה מצורף עם החתיכה עצמה ששים כנגד איסור הבלוע שבה מותר מה שבקדירה אבל החתיכה עצמה אסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי, כלומר דמשהו נשאר עכ"פ עי"ש, וא"כ המחבר סותר עצמו להדיא דבסימן צ"ב פסק דהחתיכה עצמה מותרת ג"כ ובסימן ק"ו פסק כהרשב"א דהחתיכה נשארת באיסורה וכבר עמד בזה הש"כ בסימן צ"ב ס"ק י"א עי"ש, והנה לכאורא היה מקום לחלק עפ"י מה שהקשה בבד"ה להרא"ה על סברת הרשב"א דאע"ג דאין אומרים חענ"נ מ"מ החתיכה נשארת באיסורה וכתב שם הבד"ה כיון שהוא גופה היתר ומצטרפת לבטל האיסור א"כ האיך נימא שחתיכה זו אסירה הני מילי דמי לחוכא עי"ש, בתוה"א בית די שער ראשון וא"כ היה מקום לומר דוודאי כשיש ששים רק עם החתיכה הנאסרה וכיון שע"כ אנו מצרפין גם אותה החתיכה לבטל האיסור וכבר קראנו עלה שם היתר שתוכל להצטרף לבטל האיסור א"כ תו לא נוכל לומר שהחתיכה בעצמה תהיה אסורה דאין לרבנן לעשות מילתא דתמוה, אמנם אם היה ששים נגד האיסור בשאר החתיכות חוץ אותה חתיכה שנאסרה מקודם שפיר עצי רבנן לאסור אותה חתיכה אע"ג שלא היה צריך ששים נגדה מ"מ כיון שלא קראנו עלה שם היתר שתצטרף לבטל האיסור לא הוי מילתא דתמוה כל כך אם נאסור אותה חתיכה עכ"פ אמנם כל זה א"ש רק לחלק בשיטת הרשב"א, אמנם דעת המחבר, אי אפשר לפרש כן בשום אופן שהרי בסימן ק"ו כתב המחבר להדיא בגוונא שמצרפין גם החתיכה לבטל האיסור דהיינו שאין ששים נגד האיסור רק בצירוף החתיכה שנאסרה בראשונה ומ"מ כתב שאותה החתיכה אסורה ואזדא החילוק הנ"ל שכתבנו וא"כ צריך להבין כוונת המחבר שלא יסתרו דבריו הקדושים כל כך להדיא:

(ד) אשר על כן נראה לי בכוונת המחבר באופן אחר, דהנה טעמא דהרשב"א שאותה החתיכה נשארת באיסורה הי' דאע"ג כשנתערבה עם שאר חתיכות נפלט ממנה האיסור לשאר חתיכות מ"מ משהו נשאר גם באותו חתיכה, ואע"ג דמעיקרא לא היתה נאסרת באיסור משהו כיון שאינו טעם גמור מ"מ כיון שכבר נאסרה פ"א ע"י טעם גמור אינה חוזרת להתירה עד שלא יהיה נשאר אפילו משהו וכמו דמצינו כמה דברים שאע"ג שאין האיסור חל בטעם קלוש מ"מ היכא שכבר אסור נשאר האיסור אפילו בטעם קלוש כגון נ"ט בר נ"ט דיש חילוק בין בב"ח לשאר איסורין עי' בר"נ מסכת' חולין קי"א ע"ב גבי דגים שעלו בקערה ודו"ק, אמנם י"ל דהא דאמרינן דמ"מ משהו נשאר בחתיכה הראשונה אין זה דבר ברור שבוודאי היא כך רק דיש לחוש דלמא נשאר משהו, והנה לכאורא י"ל כיון דהוי רק ספק אם נשאר משהו מוקימנן החתיכה בחזקת היתר כיון דגוף חתיכה מעולם לא נעשה נבלה דבשאר איסורים אין אומרים חענ"נ ושפיר יש לה חזקת היתר ובפרט אי נימא דהא דאסור אפילו בטעם קלוש אפילו בשאר איסורים הי' רק מדרבנן א"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא כיון דמ"מ ליכא רק טעם קלוש (ועי' בשערי תורה ח"ג כלל י"ט פרט ו') ודו"ק אמנם י"ל דאם ליכא ששים נגד האיסור רק עם אותה חתיכה א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר שגם עכשיו אכא עדיין עכ"פ משהו באותה חתיכה דאם לא היה אפילו משהו הרי לא מהני ששים דששים לא מהני רק אם נתפשט האיסור בשוה ואם לא היה אפילו משהו נכנס באותה חתיכה הרי לא נתפשט בשוה והיו אסורים כל החתיכות וזהו וודאי לא מצינו לומר דלשאר חתיכות וודאי יש חזקת היתר וא"כ לא תמצא מקום להתיר הכל רק באופן שנימא שמעיקרא נפלט מחתיכה הראשונה לגמרי המשהו, ואח"כ חזר ונבלע בה ג"כ משהו כמו בשאר חתיכות, וא"כ אכא חזקה להיפוך דמנ"ל לומר שאותו משהו שיש בה עכשיו לא נבלע רק מחדש לאחר שנפלט ממנה כל האיסור לגמרי אח"כ חזר ונבלע בה משהו אדרבא אמרינן אפכא כיון שע"כ מוכרחים אנו גם עכשיו לומר שיש בה משהו עדיין אמרינן דמוקמינן הך בליעת משהו בחזקתו הראשונה וכמו שיש בה עכשיו משהו ה"נ מעולם לא היה