תבואות השדה חלק ד קסג

דק"ק מאד יצ"ו, מ"ט אמרינן מס' ב"ב קל"ד בעל שאמר גרשתי אשתי אינו נאמן רק מכאן ולהבא ולא למפרע משום דלמפרע אין לו מגו והא לפי מאי דס"ל להר"נ במס' סוכה ל"ד דמה שבידו לא הוי דחוי אע"ג דאין בידו רק באיסור עי"ש לעניין הדס שענביו מרובים מעליו דבידו ללקטן ביו"ט אע"ג דאסור וא"כ ה"נ יש לו מגו גם על למפרע שישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח ויפקעו הקידושין למפרע וא"כ ממילא למה לא יהי' נאמן גם על למפרע לומר גרשתי, (ועיי' בשו"ת חקר הלכה סימן ב' ד"ה ובזה) ונ"ל דיש לחלק דבשלמא לומר שהדבר ההוא נדחה ממצוותו אמרינן שפיר כיון שהוא בידו להסיר המניעה זאת באיזה אופן שיכול להסיר המניעה הזאת לא חל עליו תורת דחיי (ועי' בספרי ח"ג בסוגיא דדחוי) משא"כ לעניין נאמנות מטעם מגו פשיטא דאם אינו בידו לטעון או לעשות באופן אחר רק באיסור אחר עכ"פ נחלש כח טענתו ולא הוי מגו כלל ולכך אינו נאמן למפרע, אמנם לפימ"ש לעיל כמ"פ דבאמת לא הפקיעו הקידושין לגמרי רק שתהיה אסורה עליו וממילא אינו מבטל בלב שלם וגמר ומגרש וא"כ ה"נ מכ"ש כיון שדעתו שתהיה גרושה עוד למפרע ומשו"ה ישלח לה גט ויבטל שלא בפניו א"כ הרי ניכרת מחשבתו שאין בדעתו באמת לבטל לא מהני הביטול כלל ולא הוצרכו להפקיע הקידושין כלל ושפיר אינו בידו לעשותה גרושה למפרע ודו"ק היטב מ"מ הך סברא שכתבתי דלעניין מגו לא מהני מה שבידו באיסור אע"ג דלעניין דחוי מהני הוא סברא נכונה בס"ד דמגו בכל דהוא דהוי טענה גרועה מעכשיו לא מהני להיות נאמן ודו"ק היטב:

(כא) ועפ"י מ"ש לעיל דאפקעונהי רבנן לקידושין מיניה' היינו שחז"ל אסרו אותה עליו וממילא גמר ומגרש יש ליישב נמי מה שראיתי בשו"ת מהר"ם שיק לאהע"ז סימן ט"ז שהקשה מאי מהני בהא דאפקעונהי לקידושין הא אפילו בלא קידושין נמי מ"מ לא גרע מפלגש דמותרת לו (ועי' בשו"ת בית נפתלי סימן מ"ה) ולפימ"ש א"ש דחכמים אסרו אותה עליו בכאן וזה יש להם כח לאסור וא"כ כיון שעכ"פ אסורה עליו מצד גזירת חכמים ממילא גמר ומגרש, ודו"ק:

שער לקט השדה שער ב' בעזרת השי"ת אשר גדולים רחמיו וחסדיו אכתוב ח"ת בסוגיא דטפת הלב, מסכת חולין (ק"ח ע"א, וע"ב וה"ט ע"א.) אמר הכותב אם אמנם בסוגיא הזאת כבר האריכו גדולי המפורשים וכמעט לא הניחו מקום להתגדר וגם אני בעניי הרחבתו בזה (בספרי ח"ג שער טהרת חולין) בכל זאת אמרתי אין ביהמ"ד בלא חידוש, ומ"ד אשאלה שאדברה בעדותיך ולא איבוש:

(א) בגמרא אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאוריתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש היא כי ליכא נ"ט נמי, והנה יל"ד בזה, (א) קושית התוס' ד"ה מבשר בחלב הקשו הא במס' פסחים ובמס' נזיר ילפינן טעם כעיקר או ממשרת או מגיעולי מדין (ב) אריכות הלשין ולמה לא קאמר בקיצור טעכ"ע דאוריתא דילפינן מבב"ח, (ג) קושיית הפלתי סימן צ"ב סוף ס"ק י' מה ראה אביי לומר אי חידוש היא כי ליכא נו"ט ממני ואטו מי נימא למאן דס"ל גיעולי מדין חידוש היא דקדירה ב"י נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא וכי נימא דאם בשלו בכלי אסור יאסור אפילו בלא נתינת טעם נמי וזה לא מצינו לשום תנא (ד) ראיתי באשל אברהם (להגאון ר' אברהם ברודא ז"ל) מאי פריך אביי כי ליכא נו"ט ממי לפי מה דכתבו התוס' במס' חולין ק' ע"א ד"ה בשקדם וסלקו דדבר הנאסר במשהו אין לו כח לאסור אחירות, א"כ דלמא ה"נ החתיכה גופא נאסרה אפילו בלא נתינת טעם, אמנם תנא דמתניתי' כוונתו שאותו חתיכה יאסור האחירות נמי ומשו"ה נקט דווקא אם יש בו בנותן טעם אמנם החתיכה גופא מתסרא אפילו בלא נתינת טעם (וקושי' זו הובאה בהרבה אחרוני') ושם באשל אברהם תירץ דבאמת רבא הכי משני ליה דרך בישול אסרה תורה וכי תימא דלמה לא תאסור בכל גוונא אפילו בלא נתינת טעם אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' ואוסרת כל החתיכות וכל זהו הוא מדברי רבא דמתרץ ליה כיון דמוקמינן מתניתי' לאסור גם אחירות משו"ה בעינן נו"ט דווקא עיי"ש, ובהכי יהי' מתורץ נמי מה שהקשו הראשונים, למה אשמעינן רב הכא ג"כ הך דמכיון שנתן טעם בחתיכה והא אשמעינן כבר לעיל במס' חולין ק' אמתניתי' דירך שנתבשל בה גיה"נ, ולפי דבריו הנ"ל א"ש דהכא באמת לא קאמר רב מידי רק רבא הביא דבריו לתרץ קושיית אביי אפילו כי ליכא נו''ט נמי ודו"ק:

(ב) אמנם לתרץ כל הקושיית הנ"ל נ"ל באופן אחר, דהנה הא וודאי פשיטא ומודי כולו עלמא דאפילו אי בב"ח הוי חידוש מ"מ בעינן שיהיה מעורב אחד בחבירו וכל שלא נפלט מאחד לחבירו כלל לא הוי בגדר תערובות כלל ועי' היטב בש"כ יו"ד סימן רצ"ט וגבי כלאים נמי בעינן שיהיו עכ"פ מעורבים יחדיו וא"כ ס"ל לאביי אי אמרינן טעמא לאו מילתא הוא א"כ אמאי לא נימא בב"ח שכל שחל עליו שם תערובות באיזה אופן שיהיה היינו כל שנפלט עכ"פ מאחד בחבירו יאסור דבשלמא אי טעמא מילתא הוא מצינן לומר שפיר דהתורה לא אסרה בב"ח נמי אע"ג שכל אחד היתר רק בנתינת טעם דכל שלא נרגש הטעם כלל הוי כנאבד לגמרי מן העולם, משא"כ בכלאים דלא שייך טעם נאסר בתערובות אפילו חוט אחד בבגד גדול ועי' בפנ"י למס' ביצה ל"ח בתוס' ד"ה ולבטול מים ומלח שכתב נמי דבמין בשאינו מינו אם לא נרגש הטעם הוי כאילו אין כאן איסור כלל, אמנם היינו דווקא אם הטעם הוא איזה עניין לאסור בעלמא שפיר אנא למימר דבב"ח אע"ג שכל אחד היתר מ"מ אם אין הטעם נרגש לא הוי כלל בגדר תערובות ואינו אסור, משא"כ אי טעמא לאו מילתא הוא כלל א"כ מנ"ל בב"ח כיון שכל אחד היתר דהתורה לא הקפידה רק אם נפלט כל כך מאחד בחבירו עד שהטעם נרגש וזהו כוונת אביי טעמו ולא ממשא בעלמא, כלומר הא דילפינן בכל איסורים טעכ"ע או ממשרת או מג"ט לא תימא דהוא רק אסמכתא בעלמא ס"ל לתנא כמ"ש רש"י בסוגיא דזרוע בשלה רק ילפותא גמורה הוא מדס"ל במשנה כאן דגבי בב"ח נמי בעינן בכדי נו"ט דווקא ואי טעמא לאו מילתא הוא כלל היה צריך לומר דבב"ח כיון שכל אחד היתר והתורה אסרה תערובתן א"כ היה צריך לאסור בכל אופן שנפלט אחד בחבירו כיון דטעמא לאו מילתא הוא כלל ודו"ק שוב ראיתי בפנ"י מס' פסחים מ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ורבנן עי"ש שכתבו ג"כ כה"ג, אמנם עד כאן ס"ד דבב"ח אפילו בלא נתינת טעם אסור היינו דווקא משום דבב"ח כל אחד היתר, וא"כ באיזה אופן שנתערב אפילו בלא נתינת טעם עכ"פ בב"ח מקרי אי טעכ"ע לאו דאוריתא, משא"כ במקום שהתורה אסרה משום פליטת האיסור כמו בגיעולי מדין פשיטא דאם אין הטעם נרגש הוי כלא נתערב כלל ואין כאן שום איסור וממילא אפילו למאן דס"ל ג"ע חידוש היא מ"מ בלא נתינת טעם אין כאן מן התערובות כלל רק בב"ח כיון דכל אחד היתר שפיר אכא סברא דכל שנתערב אפילו בלא נתינת טעם יאסור כיון דטעמא לאו מילתא הי' ומתורץ שפיר קושיית הפלתי