תבואות השדה חלק ד קס

יטול רק אם יתודע הביטול קודם הנתינה שלא יבא תקלה ע"י וי"ל דאע"ג דיש ברירה לא מהני הביטול אם אינו מבטלו בכל גוונא דהביטול שאינו מבטל בהחלט גמור לא אלים כ"כ שיוכל לבטל נתינת הגט לשליח בלי שום תנאי וא"כ כיון דלא יועיל הביטול אם לא יהי' בלי שום תנאי ממילא אמרינן דדעתו היה שיחול הביטול בכל עניין דמסתמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואם לא יחול בכל עניין לא יחול כלל כמ"ש דאין הדבור שאינו בהחלט גמור יוכל לבטל דיבור שהוא בלי שום תנאי וא"כ לפי"ז היכא שכבר היה איזה תנאי בגט דאז שפיר מצי הדיבור של הביטול אפילו אם אינו בהחלט רק על תנאי אם יתודע קודם נתינת הגט מ"מ מצי לבטל הגט כיון שהי' ג"כ רק על תנאי וא"כ כה"ג אינו עושה שום איסור בביטול כיון דליכא חשש ממזירות שאם לא יודע לה מן הביטול אין דעתי לבטל וא"כ לא היה צריך כלל לומר דאפקעונהי, אמנם י"ל דרשב"ג ס"ל דהטעם משום תקנת עגונות ותקנת עגונות שייך בכל גונא דהיא לא ידעה דהביטול לא הוי רק על תנאי דאטו כ"ע דינו גמורו, ואדרבא אכא חשש עגונות טפי דהא מיעגנא שלא כדין ועי' ברשב"א וא"כ לכך שפיר הוצרכו לומר דאפקעונהי, וא"ש דנקט רשב"ג אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו, ולכאורא תנאי מן דכר שמיה, ולהנ"ל א"ש דאשמעינן דאפילו בכה"ג דהוי מצינן לומר דהביטול הוא ג"כ רק על תנאי וליכא חשש ממזרות מ"מ אמרינן אפקעונהי משום תקנת עגונות ודו"ק היטב כי הוא עמוק בס"ד (ט) ברש"י הביא פירוש רבותיו הא תינח דקדש בכספא דלא כתיב בהדיא רק מגז"ש, והקשה הא גם קידושי כסף הוי מה"ת ונ"ל דוודאי לא היה כוונת רבותיו של רש"י דקידושי כסף לא הוי רק מדרבנן דזהו לא נותן להאמר כלל רק הכי מפרשים דע"כ כל שהקידושין היו כהוגן לא הוי מצי לאפקעונהי רק אם קדש על דעתם ולכך אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן, ועי' תוס' מס' ב"ב מ"ח ע"ב ד"ה תינח דקדיש בכספא ושם שהקידושין היו שלא כהוגן לא אמרינן אדעת' דרבנן מקדש רק בלא''ה נפקעו כיון שהיו שלא כהוגן וא"כ היכא שהקידושין היו כהוגן מנ''ל לומר דקדש רק אדעת' דרבנן וצ"ל כיון דקידושי כסף ושטר אע"ג שגם הוא מה"ת מ"מ לולא שגלו לנו חז"ל הגז"ש והיקש לא היינו יודעים כלל שיועיל כסף ושטר א"כ ממילא אמרינן כל מאן דמקדש בכסף ושטר ע"כ רק על דעת חז"ל מקדש, משא"כ בביאה דזיל קרו ביה רב הוא דקידושי ביאה מהני א"כ מנ"ל דקדש אדעתא דרבנן ומשני שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות, כלומר לכל המקדש שלא אדעת' דרבנן יהי' בעילת זנות וממילא כל מקדש אפילו בביאה מוכרח רק לקדש אדעתא דרבנן דרבנן תקנו שלא יועילו שום קידושין באופן אחר וכל מקדש הוי כמו על תנאי שיתרצו הרבנן בקידושין ועי' בספר הפלאה ריש מס' כתובות:

אמנם מה דלא ניחא להו לרבותיו של רש"י לפרש כפרש"י דקדש בכספא הפקירו חז"ל מעותיו מטעם הפקר ב"ד נ"ל דהנה לכאורא יל"ד מאי מהני לך שחכמים הפקירו מעותיו עפ"י מה שנסתפק במל"מ ריש פ"ה מהלכות אישות דבכסף קידושין א"צ דווקא שיהיו של הנותן רק כל שהאשה היתה יכולה להנות על ידו הוי קידושין ועי' שו"ת חמדת שלמה ח"ב לאה"ע סימן כ"ד ועי' בספרי ח"א שער יאוש ושנוי רשות שער ח' אות י"ב וא"כ ה"נ כיון שאע"ג שהפקיעו הקידושין מ"מ א"צ להחזיר כסף הקידושין א"כ מטיא לה הנאה ע"י הנותן וא"כ מה מהני שהפקירו חז"ל המעות קידושין דהא מ"מ הי' נהנית וא"כ שפיר הוי קידושין וצ"ל דרש"י ס"ל כהני שיטות דלא מהני מה שהיא נהנית רק דבעינן מעות הנותן דווקא א"כ כל שחז"ל הפקירו המעות שפיר נפקעו הקידושין, אמנם רבותיו של רש"י אפשר לומר דס"ל דבכה"ג לא נפקעו הקידושין כיון שהיא נהמח עכ"פ ומשו"ה מפרשי בגמרא תינח דקדיש בכספא כמ"ש דלולא שגלו לנו חז"ל דכסף ושטר מהני לא היינו יודעים מעצמו וא"כ מוכרח לקדש רק אדעתא דרבנן, משא"כ בביאה, וא"ש נמי מה שהקשה הפלאה דגבי שטר מה מועיל לנו מה שהפקירו חז"ל דהא שטר שכתבו על איסורי הנאה כשר וא"כ מה מועיל ההפקר עי"ש ולרבותיו של רש"י ניחא דהא מ"מ לא קדש רק על דעת חז"ל דהם הוציאו מדרשא דהקישא דשטר מהני, משא"כ בביאה, ומשני שויה לבעילתו ב''ז, כלומר אם לא יקדש אדעתא דרבנן או כמ"ש לעיל באות ו' דיש להם כח עכ"פ לאוסרה עליו והיינו שאם יבא עליה עוד והי' בעילת זנות וכיון דבלא"ה תהיה אסורה לו ממילא גמר ומגרש ואינו מבטל בלב שלם אי נמי דהוי ביטול בטעות דאילו הוי ידע דאסורה לו לא היה מבטל הגט וא"כ למסקנת הגמרא א"צ כלל לומר אפקעונהי רק בס"ד הוי ס"ל לגמרא אפקעונהי, ומתורץ קושיית התוס' דלא מצי לחפות עליה דלפי האמת לא אמרינן אפקעונהי וא"ש הכל בס"ד:

(י) ובעניין אם בפני השליח נמי בעינן הביטול בפני שנים דווקא הנה התוס' ד"ה ולא אמרינן, כתבו לחד תירוצא דהו"א כיון שאינו מביא עדים על כך אין רוצה לבטלו משמע דכשמבטל בפני השליח א"צ עדים ואפשר דמכאן הוכיח הרמב"ם שיטתו פ"ו מהלכות גירושין דבפני השליח א"צ שנים, אמנם בתירוץ השני י"ל דס"ל להתוס' דגם בפני שליח נמי צריך שנים דווקא ולכך תירצו דהו"א דחיישינן להחמיר משום דלמא לצעורא קא מכוין והיינו לאוסרה עליו אם הוא כהן כמ"ש המהר"ם וכן בסמוך בד"ה מהו דתימא כתבו נמי וצ"ע כי שמא ביטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל, אבל יועיל להחמיר, והנה י"ל בזה ע"ד הפלפול דבאמת מדינא לא הוי חיישינן לצעורא לסמוך ע"ז שלא יועיל הביטול ותהי' מותרת לעלמא מ"מ אם הוא כהן מצינן לאוסרא עליו וממילא אמרינן אילו הוי ידע דתהיה אסורה לו בלא''ה לא הוי מבטל גיטא וא"כ הוי ביטול בטעות וא"כ ממילא מותרת לעלמא דאז אנן סהדי אילו הוי ידע שלא יועיל הביטול להתירה לו לא היה מבטל וא"כ בכה"ג אם הוא אשת כהן מותרת לעלמא נמי, אמנם יש לעיין בזה כיון דבשעת נתינת הגט ליד האשה לא היה בהסכמת הבעל אע"ג דלאח"כ כשנודע לו שאסורה מ''מ מתחרט על הביטול אפשר שמ"ש אינו מועיל הגט כשנודע לו שאסורה מ"מ מתחרט על הביטול אפשר שמ"מ אינו מועיל הגט:

(יא) והנה בביטול שלא בפני השליח ושלא בב"ד דס"ל להתוס' ד"ה ורב נחמן דרק משום חשש ממזרות לא מהני אפילו לרבי והרמב"ן ס"ל דמדינא לא מהני משום דהוי דבור גרוע י"ל דתליא בהא דאי ס"ל אין דבר שבערוה פחות משנים אפילו היכא דלא אתחזק איסורא וכן הי' דעת הרמב"ן להדיא ריש מס' גיטין א"כ ה"נ מדינא לא מהני הביטול בפחות משנים ואפשר דגם השליח לבטל השליח צריך ג"כ בפני שנים דווקא, משא"כ אי אמרינן דהא דאין דשב"ע פחות משנים הי' רק באתחזק איסורא דווקא א"כ כאן לעניין ביטול הגט דלא הוי אתחזק איסורא דאדרבא חזקת איסור דאשת איש מסייע הביטול לא בעינן בפני שנים, ואפשר דעיקר פלוגתא אי בעינן שליח הולכה בפני עדים דווקא הי' נמי אי ס"ל אין דשב"ע פחות משנים אפילו בלא אתחזק איסורא משא"כ אי אמרינן דדבר שבערוה לא בעי שנים רק באתחזק איסורא, שפיר י"ל דדווקא שליח לקבלה שנעשה כאשה ממש שתתגרש בקבלתו בעינן שנים, משא"כ בשליח להולכה שעדיין לא נעשה מעשה גט ממש לא בעינן שנים לכך ס"ל להר"מ פ"ו מה"ג דרק שליח לקבלה בעי שנים דווקא ועי' בש"ע אה"ע סימן ל"ה וסימן קמ"א ודו"ק: