תבואות השדה חלק ד קנז

הר"מ דאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב א"כ קשה גם לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הא הו"ל דבר שאינו קצוב ולא ס"ל דמאן דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מהני נמי בדבר קצוב, ותירץ דכיון בשעה שהקניין חל הו"ל דבר קצוב שפיר חל הקניין ומהני שפיר עי"ש ס"ק הי, עוד הביא שם בש"ק י"א דאי אמרינן דמצי לחייב עצמו אפילו בדשלב"ל א"כ קשה מאי משני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הא מצי לחייב עצמו פ"ש מכל הנכסים שיהיו לו שעה אחת קודם מותו ותירץ דאם אין לו רק מטלטלים הרי מטלטלי דיתמי לא משתעבדו ולא יוכל לגבות עי"ש שהאריך דמצי להקנות לו מטלטלי אגב קרקע, אמנם לעיל אות ו' כתבתי דהסוגיא קאי אי ס"ל שעובידא לאו דאוריתא, (והנה ראיתי בספר נטע שורק להגאון ז"ל מטשאטה) שהקשה מאי פריך דמגו דמצי יהיב ליה במתנה דלמא מיירי שזהו שאומר עליו שהוא בכור מחל ואומר שלא יטול פ"ש ומעיד שהוא הבכור שלא יהיה שייך דין פ"ש בנכסיו וא"כ ליכא מגו דמצי יהיב ליה שהרי אינו רוצה ליתן כלום עי' בספר הנ"ל פרשת ויגש ולע"ד לא קשה בפשיטוה שהרי התירה גלתה להדיא דנאמן ליתן פ"ש שהרי כתיב יכיר לתת לו פ"ש ופריך שפיר הא יש לו מגו דמצי יהיב ליה ודו"ק:

(יז) על דבר הקושי' שהבאתי לעיל באות ח' מה שהקשה במל"מ פ"ב מהלכות נחלות על הריב"ש שכתב דלא חייב אפילו שבועת היסת לישבע שאינו בנו כיון שהתורה האמינתו, והקשת המל"מ מ"ש מכל כופר הכל שפטרתו תורה ואעפי"כ חייב שבועה מדרבנן נ"ל ליישב עוד באופן אחר בס"ד דבכל מוב"מ חייב שבועה מה"ת משום דלית ליה חזקה אין אדם מעיז דאשתמטו, והנה מ"מ מצינו מב"מ שחייב שבועה אפילו היכא דמעיז כגון שמודה לו פרוטה על תביעת אלף זהו' רק התורה לא חילקה ובכל גוונא מב"מ חייב שבועה עי' מ"ש לעיל בסוגיא דמב"מ אות י"ט וא"כ שפיר י"ל דכו"ה נמי חייב שבועה כיון דמצינו כה"ג מב"מ היכא שטענתו הוי העזה ונשבע א"כ חייבו חכמים בכל כו"ה כיון דאשכחן נמי דכוותיה בדאוריתא וא"כ היינו דווקא בטענה ששייך עכ"פ מב"מ חייבו חכמים שבועה בכו"ה מני משא"כ בטוענת שממנו נתעברה דבזה לא שייך כלל מב"מ לא יכלו חכמים לחייב שבועה כיון דליתא דכוותיה בדאוריתא כלל, משא"כ, בשאר כו"ה הוי שפיר איתא דכוותיה בדאוריתא דכל כו"ה שפטור הוא רק מטעם אין אדם מעיז וכיון דמצינו מב"מ מני דטענתו הוי העזה ומ"מ חייב שבועה יכולי' חכמים לחייב שבועה בכל כו"ה, וא"ש דעת הר"מ פ"ב מהלכות נערה דמחייב שבועה באומר לא אנסתי ולא פתיתי דשם משכחת שבועה מב"מ כגון שהוא תובעתו אנסתי והוא אומר פתיתי דהו"ל מב"מ שאינו פוטר עצמו רק מצער שאינו מגיע במפותה בכה"ג חייב מדרבנן אפילו בכו"ה כיון דמשכחת לה בהך טענה שיהי' מב"מ ודו"ק ובני הב' המופלג החריף מו"ה משה שי' עמ"ש חילק באופן אחר דכל כו"ה לא חייבו שבועה רק במקום שאם נשבע בשקר הוא וודאי שקר הטילו עליו חכמים שבועה דמסתמא לא ישבע לשקר ויתברר הדבר, משא"כ במקום שהוא סובר לישבע באמת כגון שאינו בנו דאפשר שאע"ג שבעל אותה מ"מ סובר לישבע באמת כגון שזנתה עמו גם עם איש אחר זנתה וכל היכא שאינו ברור אצלו שנשבע בשקר יוכל לישבע אע"ג שאין ברור אצלו שהאמת אתו בכה"ג לא תקנו חז"ל שבועה וזהו ג"כ נכון בס"ד וברמב"ם פ"ב מהלכות נערה שם יודע בבירור אם האמת אתו או לא ושפיר תקנו חז"ל שבועה ודו"ק:

שער לקט השדה שער א' סוגי' דבטלו מבוטל בעזר מוחל וסולח, אכתוב ה"ת בריש פרק השולח, למס' גיטין ר"ב ע"א.) (א) במשנה השולח גט לאשתו והגיע בשליח וכו' הר"ז בטל, ובגמרא אמרינן הגיע ואפילו ממילא ולא אמרינן לצעורא הי' דקא מכוין, ופרש"י דלא אמרינן בדעתו לבטלו אלא לצערה בעלמא חדש או חדשים, והקשה הרשב"א הא אפילו או מכוין רק לצערה מ"מ אין השליח רשאי לתנו עד שיאמר לו ליתן לה, ולכך פירש הרשב"א דהכי פירושו שאין כוונתו כלל לבטל דאין פיו ולבו שוין כלל בביטול ורצה רק לצחק בו עי"ש, ויש להסביר דבריו דבאמת היה לנו לומר דהביטול מצד עצמו לא מהני דאין כוונתו ככל לבטל דמוקמינן ליה בחזקתו ובדעתו הראשונה והביטול הוי רק הפלגת דברים בעלמא כמ"ש הפנ"י במס' קידושין ריש פרק האומר אליבא דר"ל דס"ל לא אתו דבור ומבטל דבור רק כשהולך אחר השליח לבטלו במכוון אמרינן דבאמת כוונתו לבטל ולא תלינן שאינו כן בלבו, משא"כ כשהגיע רק ממילא יש סברא לומר מכיון שעניין גירושין הי' עניין חזק ובהסכמה גמורה ועכשיו בבטולו אנו רואין שאינו חש כל כך לבטלו דהרי אינו רודף אחריו במכוון א"כ מתוך העניין ביטול גופא מוכח שאינו כל כך בדעה גמורה ולכך אמרינן דוודאי אם היה כוונתו לבטלו באמת היה רץ אחריו במכוון רק משום שלבטולו באמת לא כיון כלל לזה רק עלה בלבו שיצערנה קצת ובדבר שאין כוונתו עליו באמת רק לצערה בעלמא אינו חש כל כך שירדוף במכוון אחר השליח וא"כ לא אכפת ליה אפילו לצערה נמי ולא הוי הביטול כלל, לכך אשמעינן דמ"מ חשיב הביטול, ויש לתרץ דרש"י נמי כיון לזה דרש"י הוסיף על לישנא דגמרא לצעורי בעלמא והוסיף תיבת ''בעלמא", כלומר דבאמת משו"ה לא רדף אחר השליח במכוון משום דאפילו הך כוונה שרצה לצערה ג"כ לא היה אכפת ליה ולכך לא רדף אחר השליח וא"כ היה יכול ליתן לה תיכף ואשמעינן דאפ"ה הוי ביטול וא"כ דברי רש"י ורשב"א עולים בקנה אחד וכל מה שכתב הרשב"א גלה לנו רש"י ז"ל במתק לשונו במ"ש לצעורי ''בעלמא'' כלומר ואפילו לצערה נמי לא אכפת ליה ודו"ק:

(ב) ועד"ז יש להסביר נמי דברי התוס' בד"ה ולא אמרינן שכתבו דהו"א כיון שאינו מביא עדים על כך א"כ אינו רוצה לבטלו, כלומר דבאמת אמאי לא חייש הבעל דלמא יכחישנו השליח או האשה לומר שלא בטל כלל ועי' ברש"י מס' קידושין (י"ב ע"ב) ד"ה על דמבטל גיטא שכתב להדיא דבשליח נמי יש לחוש שיתן לה אפילו אחר הביטול, (והיינו אי ס"ל כשיטת הר"מ פ"ו מהלכות גירושין הלכה ט"ז דכשמבטל בפני השליח א"צ עדים ועי' בשעה"מ שם) וע"כ מדלא חייש לזה מוכח שבאמת אין כוונתו לבטל והוי רק הפלגת דברים בעלמא, ובזה יש להבין מה דקאמר הגמרא כי לא אמרינן לצעורה ה"מ לשליח אבל לדידה וודאי לצעורא קמכווין כלומר דהו"א גבי שליח מכוין באמת לבטל והא דאינו מביא עדים היינו משום שסומך בנפשו שהשליח בוודאי לא יכחישנו דמה אכפת ליה לשליח להכחיש אותו וחזקה אין אם אדם חוטא ולא לו אבל האשה בוודאי יש לה לירא שתכחיש אותו דהא מסתמא מיירו שמחזרת אחר גט דאל"כ אין ס"ד כלל לומר לצעורה אם אם אינו רוצית להתגרש וא"כ כיון שאינו מביא עדים על הביטול בוודאי מוכח מתוך העניין שבאמת לא אכפת ליה כל כך והוי רק הפלגת דברים בעלמא ולא הוי ביטול קמל"ן דאפ"ה מהני הביטול (ועי' בספרי תבואות השדה ח"א