תבואות השדה חלק ד קנה

אינו נאמן נגד החזקה אע"ג שיש בידו להפקיעו מירושה מ"מ כיון דליכא סברא להאמינו אינו נאמן נגד החזקה ודו"ק היטב בכל זה:

(ח) במל"ם שם הביא דברי שו"ת הריב"ש סימן ע"ב שכתב שאין לחייב שמעון שבועת היסת בפנוי' שתבעתו שממנו נתעברה והוא מכחיש כיון שהתורה האמינתו מקרא דיכיר לומר שאינו בנו והיינו כמ"ש התוס' בסוגיא דאם אומר על הבן הקטן שהוא בכור ממילא הוא אומר על הגדול שאינו בנו וכתב וגם אין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבים אותו היסת הרי הוא כשאר כופר הכל ומה הועיל מה שהאמינתו תורה, ותמה עליו המל"מ הרי כל כו"ה פטרתו התורה משבועה ואפ"ה חייבוהו חכמים שבועת היסת וא"כ ה"נ מ"ש והי' קושיא אלימתא על דברי הריב"ש, והנה לכאורא רציתי לחלק דבשלמא כל כו"ה לא הוי רשע לטענת המלוה דהא כופר במלוה כשר לעדות ועכ"פ בשעת הלואה לא הוי רשע, משא"כ הכא לפי טענתה הוי רשע שבא על הפנויי', ומשו"ה לאו כל כמינה לעשות רשע ולחובו שבועה אפילו מדרבנן וזה היה נכון לכאורא מסברא אולם פקחתי עיני וראיתי בדברי הר"מ פ"ב מהלכות נערה ובתולה הלכה י"ב שכתב להדיא אם הי' תובעתו בקנס שאנס או פתה אותה והוא מכחיש לגמרי שחייב שבועת הסת הרי להדיא דאפילו הוי רשע לטענתה מ"מ חייבוהו חכמים שבועה לפיכך נ"ל כוונה אחרת בדברי הריב"ש במ"ש שאם חכמי' יחייבו אותו שבועה מה מועיל מה שהאמינתו התירה דכוונתו עפ"י סברת הט"ז בכמה בקומות דנגד מה שמפורש להדיא בתורה אין לחכמים לתקן שום דבר, וא"כ א"ש דוודאי בכו"ה שלא נכתב בתורה בפירוש דכו"ה יהי' נאמן רק מסברא אני רוצים לחלק בין מב"מ ובין כו"ה כיון דאכא סברת אשתמותי ומשו"ה כיון דבכו"ה נמי אכא קצת אשתמוטי ועי' בתוס' מס' ב"מ ג' ע"ב משו"ה שפיר חייבו חז"ל שבועה גם לכו"ה, משא"כ שחכמים יחייבו אותו לישבע שאינו בנו במה שהאמינתו התורה על זה ממש מדרשא דיכיר אין כח ואין ראוי לחובו שבועה מדרבנן במה שהאמינה התירא להדיא, וזה כוונת הריב"ש במ"ש ומה הועיל מה שהאמינתו התורה ודו"ק וסרה תמיהת המל"מ על הריב"ש ועי' עוד לקמן באות י"ז בס"ד:

(ט) בגמרא לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן יש להקשות לשיטת הר"מ פט"ז הלכות סנהדרין שכתב דאע"ג דע"א אינו נאמן למלקות מ"מ אם כבר הוחזק האיסור עפ"י ע"א מהני אח"כ גם למלקות א"כ קשה הכא ג"כ למה אצטריך קרא להיות נאמן על נכסים שלאחר מיכן אמאי לא נימא כיון בשעה שאמר שהוא בכור היה נאמן על הנכסים שהיו לו אז בשעת אמירה וכבר הוחזק לבכור להנהו נכסים ממילא נאמן גם לנכסים הבאים לאחר מיכן והוא צ"ע לכאורא, אמנם יש לחלק דוודאי כל מי שהיה נאמן בדבר מעצמו בלא שום איזה סבה כמו ע"א דנאמן באיסורין מסברא ועי' בקצה"ח סימן ל' ס"ק ט' שכתב דהוא רק גזה"כ מה דע"א אינו נאמן בממון א"כ שפיר אמרינן כל שכבר הואיל עדותו פ"א לעניין איסור והוחזק כך על פיו תו מהני ג"כ אפילו למלקות אע"ג שמעיקרא לא היה נאמן למלקות מגזה"כ דלא יקום עד אחד באיש וכו' ועי' בספר ע"ח סימן תקכ"ג ודו"ק, משא"כ הכא לרבנן ס"ל דהאב אינו נאמן לומר איזהו בכור רק מכח מגו דא בעי יהיב ליה במתנה וא"כ ממילא תו ל"ל דגם בנכסים שנפלו לאחר מיכן יהי' נאמן כיון שכבר אתחזק על פיו ולמ"ל קרא דזהו אינו כיון דגם מעיקרא לא היה נאמן מצד עצמו רק מכח מגו וא"כ כל היכא דליכא מגו אזל ליה נאמנותו דמעיקרא ואינו נאמן ושפיר אצטריך קרא דנאמן אפילו בנכסים הבאים לאחר מיכן ודו"ק היטב:

(י) ועפי"ז מצאנו מקום לתרץ קושי' הפנ"י מס' קידושין ס"ג ע"ב בד"ה איבעי' להו מאי ליסקל שהקשה לדברי הרמב"ם הנ"ל דכל שהוחזק הנאמנות עפ"י ע"א לאיסור מהני גם למלקות אח"כ א"כ אמאי פסק הר"מ סוף פ"א מהלכות איסורי ביאה באב שאמר בתי מקודשת לזה אע"ג שהוא נאמן ותנשא לו אם זנתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם עדים ואמאי לא נימא ג"כ דמכיון שכבר הוחזק נאמנות האב לנשואין יהי' נאמן נמי למיתה ועי' בספר ש"ש שמעתא ו' פי"ב שכתב לחלק דהר"מ בהלכות סנהדרין מיירי שכבר הוחזק האיסור שלשים יום עפ"י העד וכאן מיירי בלא הוחזקה עדיין אמנם לדברינו א"ש בפשיטות דבשלמא בנאמנות עד אחד לעניין איסור דנאמן מדינא ולא משום איזה טעם רק למלקות הוי גזה"כ דבעינן שנים ומשו"ה שפיר אמרינן מכיון שכבר הוחזק ע"י נאמנותו לאיסור מהני אח"כ למלקות נמי והוי כמו הוחזקה נדה בשכינותיה דבעלה לוקה עליה מכיון שכבר אתחזק נאמנותה לאיסור לעניין נדה מוספרה לה עי' ברמב"ם פ"א מאיסורי ביאה הלכה כ"ב ועי' שו"ת חוט השני סימן י"ז משא"כ הא דאב נאמן לאסור את בתו ולומר שקדשה דבאמת מדינא לא היה נאמן כלל דהוי דבר שבערוה וצריך שנים רק מכיון שבידו לקדשה האמינתו התורה כדאמרינן מס' כתובות כ"ב ע"א ועי' ברמב"ם פ"ט מהלכות אישות הלכה י' ופי"ח מאיסורי ביאה הלכה כ''ד וא"כ וודאי אינו נאמן רק על מה שבידו, דהיינו לאוסרה לעולם ע"י קבלת קידושיה, משא"כ לסקילה דזהו אינו בידו כלל שאחרים יסקלו עליה דאטו הוי בידו שאחרים יבאו עליה לשם זנות ומשו"ה ס"ל שפיר דלעניין סקילה הדרינן לדינא דאחד אינו נאמן כיון דמה שהיה נאמן הוי רק משום שהיה בידו, והיינו רק לאוסרה אבל לקטלא דלא הוי בידו אינו נאמן כלל ומתורץ שפיר קושיית הפנ"י בס"ד ודו"ק ועי' היטב בלשון הר"מ פי"ח מאיסורי ביאה הלכה כ"ד ועי' שטמ"ק למס' כתובות כ"ב ע"א שכתב בפירוש דהא דכמאן לאוסרה הי' משום שבידו לקדשה וא"ש:

(יא) בשו"ת בית שלמה לחו"מ סימן ק"ז ראיתי קושי' מה קאמר הגמרא מגו דאי בעי יהיב ליה במתנה, דלמא מיירי שהדירו הכאה מנכסיו ולא מצי לתת במתנה רק בתורת ירושה, ונ"ל עפ"י מה דאיתא במס' שבת דבמקום דסגיא ג' הדיוטות לא אמרינן מי יימר עי"ש דף מ"ו ע"ב ועי' היטב בספרי ח"ב שער קניינים שער ד' אות כ"ב, והנה איתא להדיא בש"ע יו"ד סימן רכ"ח סעיף כ"א ברמ"א שם דאפילו נדר על דעת רבים אם התירו בדיעבד הותר וכיון דלהתרת נדריה סגיא ג' הדיוטות גוי ולא אמרינן מי יימר וא"כ שפיר הוי בידו להתיר הנדר ואכא שפיר מגו, ואע"ג דרק בדיעבד הותר מ"מ יוכל להזדמן לו ג' שיתירו לו והוי שפיר בידו ופריך הגמרא שפיר ועי' בספרי שם מה שהבאתי בשם ספר עצמות יוסף:

(יב) במס' ב"ב קכ"ז ברשב"ם ד"ה היו מוחזקין לאו בעדים שמעידים שראו שנולד קודם לאחיו דא"כ אין האב נאמן אלא בקול בעלמא עי"ש וכתב הרמב"ן דאפילו עדים מעידים שנולד ראשון נאמן לומר על אחר שהוא בכור והראשון ממזר, ונ"ל דגם הרשב"ם וודאי מודה לזה דאם אומר על מי שהוא מוחזק לקטן שהוא הבכור והראשון ממזר דנאמן אע"ג שיש עדים שאותו נולד ראשון כיון שאינו מכחיש העדים דעדים אינם יודעים רק שנולד ראשון אבל מ"מ אינם יכולים להעיד שאינו מאחר ועי' בתוס' ד"ה, כך נאמן, רק הרשב"ם מיירי שהאב אינו אומר על שום אחד שהוא ממזר רק על מי שמוחזק שראשון נולד אומר שהוא השני ועל השני שהוא ראשון דבכה"ג וודאי אינו נאמן לומר היכא שיש עדים בבירור שזהו נולד ראשון