תבואות השדה חלק ד קנב

מ"ט לא מקשה הגמרא מעיקרא תיכף מבבא דהיו הניזוקין שנים, אמנם לפימ"ש נכון דבאמת הוי מצינן לומר דבניזוקין שנים ובפרט באחד מועד ואחד תם כיון דניזק אומר מועד הזיק את הגדול ומזיק אומר מועד הזיק את הקטן הו"ל כמב''ש ממש וא"כ לא דמי לטענו חיטים וכו' והא דלא קתני חייב שבועה היינו דלא נחית הכא לאשמעינן דיני שבועה רק דלא קיי"ל כסומכוס וא"כ לא קשה לרב"ב מסיפא אמנם לבתר דמשני ליה דגבי שעורים איכא רבותא אע"ג דלפי הודאתו נתחייב נמי בדמי שעורים אם לא יהיה לי שעורים מ"מ לא מקרי הודאה דאזלינן בתר עיקר טענותיהם וא"כ ה"כ בניזוקין שנים אזלינן בתר עיקר טענותיהם וכיון דנזק מודה שהמועד לא הזיק את הקטן וגם התם לא הזיק את הגדול הו"ל ממש ט"ח והול"ב כמ"ש בשטמ"ק וא"כ קשה לרב"נ אמאי שקיל כדאמר מזיק וע"ז משני ליה דמ"מ תפס מהני וכמ"ש דלא הוי רק ספק הודאה ומתורץ קושיית הרשב"א מ"ט מהני תפיסה, ולפימ"ש א"ש דהוי רק ספק הודאה והה"ד בט"ח והול"ב נמי מהני תפיסה כשיטת הרי"ף והרמב"ם ודו"ק:

(לא) לעיל באות י"ג הבאתי קושי' דממנ"פ הך מודה שלא ממה"ט אי הוי העזה א"כ מ"ט דר"ג דמחייב שבועה הא יש לו חזקה דאא"מ ואי לא הוי העזה א"כ כל מוב"מ יפטור משבועה לרבנן במגו דאי הוי מידה שלא ממה"ט והוי פטור דהא דלא מהני מגו דאי בעי כפר הכל משום דלא יוכל להעיז וכיון דמודה שלא ממה"ט לא הוי העזה א"כ שפיר יש לו מגו. אמנם לפימ"ש לעיל באות י' דלרב"ג ס"ל דשבועה הי' לברר הספק ומשו"ה אע"ג דפטור משעורים משום הודאה מ"מ כיון דלא הוי רק ספק הודאה כמ"ש לעיל חייב שבועה לברר הספק אע"ג דפטור משעורים וא"כ י"ל דא"ש דבאמת כל מודה שלא טעה"טי הוי קצת העזה כיון דאין מודה לו מטענתו כלום מ"מ העזה גמורה לא הוי וא"כ ר"ג ס"ל דשבועה הי' לברר אע"ג שאינו חייב מדינא משו"ה ס"ל דדווקא כופר הכל דאיכא העזה גמורה פטור משבועה, משא"כ במודה שלא ממה"ט אע"ג דיש לו נמי קצת חזקה דאין אדם מעיז מ"מ לא אלימא כ"כ החזקה וצריך לישבע לברר הספק משא"כ רבנן דס"ל דשבועה הוא רק היכא שנוכל לחייבו מן הדין שפיר ס"ל דרק מב"מ חייבתו התורה שבועה כיון דאין לו כלל חזקה דאא"א דמב"מ לא הוי העזה כלל, משא"כ מודה שלא ממה"ט דהוי נמי קצת העזה עכ"פ שפיר פטור משבועה וכה"ג כתבנו בסוגיא דהילך להסביר הסברא בדבר שא"י לכפור דפטור משבועה עי' מ"ש בריש סוגיא דהילך, ולפי"ז מאן דס"ל הילך חייב ס"ל נמי מודה שלא ממה''ט חייב דהילך נמי הוי העזה קצת, הגם דבמס' ב"מ דף ק' ע"א משמע דגמרא ס"ל אפילו למ"ד מודה שלא ממה"ט חייב מ"מ הילך פטור מדפריך התם ועוד הילך הי' עי' ברש"י שם ד"ה ועוד דפריך אפילו למ"ד מודה שלא ממה"ט חייב מ"מ קשה לפטור מטעם הילך ואילו י"ל דס"ל בהילך יש עוד טעם לפטור כמ"ש בסוגיא דהילך דתיכף נסתלק ממנו עי' מ"ש באות כ"ה שם עכ"פ הא וודאי י"ל דמודה שלא עמה"ט הוי קצת העזה ולא העזה גמורה ופליגי ר"ג ורבנן אם ע"י העזה קצת נמי פטור כיון דלא אלים כ"כ החזקה דאין אדם מעיז וכמ"ש ודו"ק:

שער מודה במקצת שער ד. בעזה"י ח"ת בסוגיא דיכיר במס' קידושין ע"ה ע"ב ומס' ב"ב קכ"ז ע"ב בס"ד. (א) במשנה האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים, ר' יהודה אומר נאמנים ופרש"י ארישא נמי פליג, והנה בהך דנאמנות האב אכא תרי גווני האחד שמודה שהוא בנו רק שנולד לו מחייבי כריתות, השני שאומר שאינו בנו כלל שאומר שמאיש אחר נתעברה, והנה הא דהאב נאמן יליף ר"י שם מקרא דיכיר דכמו שנאמן לומר שהוא בכור כמו כן נאמן לומר שהי' ממזר, והנה פלוגתא דר"י ורבנן גבי בכור ג"כ דלר"י נאמן שהוא בכור אפילו אם היו מוחזקין על אחר שהי' בכור מ"מ מהני נאמנות גם נגד חזקה ולרבנן לא האמינו התורה אפילו לעניין בכור רק כשאין שום אחד מוחזק לבכור, משא"כ כשאחד מוחזק לבכור אין נאמן לומר על אחר שה' בכור דלא האמינו התורה נגד חזקה עי' ברשב"ם בד"ה למאי הלכתא, והנה בתוס' כאן במס' קידושין ובמס' ב"ב ד"ה כך נאמן, הקשו מנ"ל דלפי שנאמן לבכר יהי' נאמן גם לפסול, ותירצו בחד תירוצא דקרא גם אבן השנואה קאי, כלומר שנאמן לומר שהוא בן השנואה דהיינו שנואה בנשואיה חייבי לאוין וא"כ הה"ד דנאמן עליו שהוא ממזר, ועי' בתויו"ט שהקשה דמ"מ דלמא אינו נאמן רק לעשותו בן שהי' מחייבי לאוין שאינו פסול לבא בקהל, משא"כ לעשותו ממזר לפוסלו לקהל אינו נאמן, ותירץ וז"ל וצ"ל דסברא הי' שאין לחלק מאחר שהתורה האמינתו עכ"ל, ודבריו צריכים ביאור עי"ש ועוד תירצו התוס' דממילא שמעינן שנאמן גם שהוא ממזר דהתורה האמינו בכל גוונא לומר שהי' בכור אפילו על אחד מבניו הקטנים ואומר שבנו הגדולים אינו ממנו אעפ"י שע"ז עושה בניו, הגדולים ממזרים ומ"מ צ"ע דאכתי מנ"ל לר"י לומר דגם בכה"ג האמינו התורה, ונראה דר"י ס"ל דמסברא אוקמינן קרא לומר שנאמן בכל גוונא אפילו נגד חזקה, דהנה הא דכתבה התורה בכ"מ דבעינן שני עדים י"ל בזה שני דרכים האחד דרק לשנים האמינה התורה דשנים מסתמא לא משקרי או די"ל דהוא גזה"כ אפילו בעניין דלא משקר ג"כ בעינן שנים דווקא מגזה"כ והנה מלשון הרמב"ם סוף פי"ג מהלכות גירושין נמי משמע דס"ל דכל היכא שיש סברא להאמין א"צ שני עדים דווקא אפילו מה"ת עי"ש היטב ועי' בנו"ב מהד"ק לאה"ע סימן ל"ג שכתב נמי בדברי הרמב"ם דס"ל דע"א נאמן מה"ת בעדות אשה א"כ חזינן דהא דצריך שני עדים הי' רק משום דשנים נאמנים יותר וא"כ היכא שיש סברא בלא"ה להאמין לא בעינן שני עדים דווקא ויש לו סמך מספרי פ' שופטים דע"א נאמן בעדות אשה מה"ת, אמנם מאן דס"ל דשני עדים הוא גזה"כ א"כ אין חילוק ובכל עניין אין חילוק ולא מהני להוציא מחזקה רק שני עדים כשרים דווקא אפילו היכא שיש סברא להאמין בלא עדות, והנה הא וודאי פשיטא דאין דרך לשקר לומר על מי שהוא בנו לומר אינו בנו או לומר שהוא בכור אם אינו בכור ולהפסיד שאר בניו וא"כ פליגי ר"י ורבנן בהך סברא דר"י ס"ל דכל עניין מה שהצריכה התורה שני עדים הי' משום שנאמנים ביותר ומשו"ה לעניין בכור שאין דרך לשקר בזה נאמן האב לחודא ג"כ וא"כ מכ"ש לומר על בנו שהיא ממזר או שאינו בנו בוודאי לא שכיח ומשו"ה נאמן אפילו לומר שהוא ממזר. ומה מאוד א"ש בזה דברי הירושלמי בשמעתין דאינו נאמן רק לתת אבל ליקח אינו נאמן ומפרש שם כגון שאומר על אחד שאין מכורים אותו ואומר שהוא בני מפני שרוצה לירש אותו כה"ג אינו נאמן משים דבכה"ג וודאי י"ל שמשקר שמשום שנתן עיניו בממונו, רק בכה"ג דמתניתי' שאומר שהוא בכול כדי שיטול פי שנים או שאומר שהוא ממזר ובזה וודאי אין דרך לשקר האמינו התורה, אמנם רבנן ס"ל דהא דהוצרכה התורה שני עדים בכל מקים הי' מגזה"כ א"כ שפיר ס"ל דאע"ג דיש סברא להאמין לאב מ"מ לא האמינו התורה היכא דאכא חזקה נגדו ויש לכוון דברינו אלו בכוונת רש"י ד"ה לא מהימנא דלא מפסל אלא בעדות