תבואות השדה חלק ד קמח

תיובתא וכן בסמוך אכתי לימא תהוי תיובתא והיינו משום דבאמת ידע המקשן דמצי לתרץ ליה דמתניתי' מיירי באיכא עדים ולא אמרינן כו"ח והול"ב פטור דלא שייך בכה"ג טענת השטאה רק קאמר מ"מ נימא תהוי תיובתא, כלומר אי מיירי בליכא עדים ולמ"ד פלגא נזקא ממונא ודו"ק:

(חי) והנה בין טענת השטאה ובין הטעם משום הודאה יש חילוקים רבים דאי הטעם משום השטאה א"כ כי איכא עדים ל"ל טענת השטאה, משא"כ אי אמרינן דהטעם משום הודאת התובע, אפילו ביש עדים פטור ועוד חילוק יש דאי הטעם משום השטאה א"כ כי עומד הנתבע בדבורו וודאי חייב במה שהודה וכבר הקשו האחרונים א"כ מאי פריך הגמרא ארבה בר"נ דלמא מיירו הכא בעומד בדבירו ואינו טוען משטה, אמנם זה לא קשה דהגמרא פריך באמת רק נימא תהוי תיובתא דהא משמע דרק במה שהמזיק אינו מודה לדברי הניזק צריך להביא ראיה הא במה שהודה לו א"צ ראיה, ובכל עניין שקיל כדאמר מזיק ואמר כדאמר, אפילו כמה שאמר אפילו אם עכשיו אינו אומר כך שחוזר באמת ושפיר הקשה על רב"נ מ"מ אין הקושי' חזקה כל כך דהא מצינן לאוקמא שאינו חוזר מדבורו וגם בדאיכא עדים דלא שייך משטה, רק קאמר נימא, כלומר אי נוקי מתניתי' בכל גוונא גם בליכא עדים ולמ"ד פלגא נזקא ממונא וגם אפילו חוזר מדבורו ומ"מ שקיל כדאמר מזיק וקשי' לרב"נ ודו"ק היטב וא"ש הכל לשיטת הרשב"א וש"כ דהסוגיא אזיל למ"ד פלגא נזקא ממונא:

(יט) ועפ"י הנ"ל יש ליישב כמה דקדוקים בסוגיא (א) מ"ט הכא דפריך ממיצעת' בניזק אחד פריך רק ''נימא'' תהוי תיובתא, ואח"כ כי פריך נהיו ניזוקין שנים פריך בפשיטות יותר אמאי חיטים ושעורים נינהו ומאי פשיט ליה טפי דשם הוי כמו חיטים ושעורים יותר מבמיצעתא, ואדרבא לפי הפשיט יותר יש לדמות המיצעתא לחיטים ושעורים כיון שאין לו תביעה רק על אחד (ב) יל"ד כיון דהגמרא הקשה על רב"נ ע"כ ס"ל גם מעיקרא דלרב"נ פסול משעורים נמי ולא רק משבועה דאל"כ לא קשיא ליה כלל ממתניתי' א"כ מאי פריך בתר הכי מאי קמל"ן תנינא, הא טובא קמל"ן דפטור גם משעורים ולא רק משבועה ואע"ג דבאמת הכי משני ליה מ"מ דקארי לה מהו קארו לה כיון דע"כ ידע מעיקרא כמו דלרב"נ פטור גם משעורים וע"כ דס"ל דפשיטא מני דאי פטור משבועה ע"כ לא מקרי הודאה ופטור משעורים נמי ומה קמל"ן רב"נ, הכי אזלא הקושיא, וא"כ מה משני אי מהתם הו"א פטור מדמי חיטים וחייב בדמי שעורים הא כיון דפטור משבועה ע"כ דפטור נמי משעורי' ואע"ג דמצינו דפטור משביעה ומ"מ חייב במה שהודה למאן דס"ל טענו חו"ש והודה באחד מהם נמי פטור ופשיטא דחייב בשעורים מ"מ הכא לא נחית לזה ועי' במהרש"א בתוס' ד"ה לימא (ג) יל"ד מהו קאמר קמל"ן דפטור לגמרי תיבת לגמרי' הוא מיותר (ד) מ"ט הפסיק הגמרא בפירושא לפרש דברי רב"נ באמצע השקלא וטריא מה דמקשה ממתניתי' על דבריו והפסיק באמצע לפרש דברי רב"נ ואח"כ חתר להקשות מסיפ' דניזוקין שנים, וליישב כל אלו הדקדוקים נ"ל בס"ד:

(כ) דהנה הא פשיטא לי אפילו אי הטעם בט"ח והול"ב דפטור משום משטה וא"כ כי לא טעין משטה ועומד בהודאתו דחייב בשעורים מ"מ פטור משבועה דחיוב שבועה לא חלה רק בשעת הודאה וכיון דמצי לחזור עכ"פ בטענת השטאה ממילא לא מקרי הודאה לחייב שבועה, והכי משמע דהרי סתמה נשנה במשנה מס' שבועות טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור היינו משבועה ומשמע אפילו אי לא טען משטה מ"מ לא מקרי הודאה כיון שיוכל לחזור ולטעון משטה (וכה"ג ראיתי בספר ערך ש"י לחו"מ סימן פ"ח) והנה הגמרא וודאי ידע גם מעיקרא דרב"נ מיירי מדין פטור שעורים רק הוי ס"ל בטעמא דרב"נ משום משטה, וזה מוכח ממתניתי' דמס' שבועות דע"כ לא מקרי הודאה גמורה ומצי לחזיר עכ"פ ע"י טענת השטאה וא"כ פריך שפיר מה קמל"ן לפטור משעורים והיה ס"ל דטעמי רק משום משטה והיינו אי טען הכי וזה מוכח ממשנה דמס' שבועות שם דע"כ לא הוי הודאה גמורה שלא יוכל לחזור דא"כ היה לחייב בשבועה נמי ולא ניחא ליה לומר דלעניין שבועה הוי גזה"כ, ומשני הגמרא אי מהתם הו"א פטור מדמי חיטים וחייב בדמי שעורים, כלומר דאי אמרינן רק משום משטה א"כ הרי עכ"פ יש עליו חיוב שעורים רק שיוכל לחזור בטענת משטה, לכך אשמעינן רב"נ דפטור ''לגמרי'' כלומר דהטעם משום הודאת התובע ולא צריך לטעון כלל משטה והגם דהש"כ בסימן פ"ח כתב דא"צ לטעון משטה מ"מ מודה אי תובעו אח"כ שעורים עכ"פ צריך לטעון משטה, ואי לא טען לא טענינן ליה כמ"ש הרא"ש עי' בש"כ שם סוף ס"ק ט"ז, משא"כ לטעמא דהודאה א"צ לטעון כלל, וא"ש הלשון פטור לגמרי ועי' בפמ"א על מס' ב"ק ודו"ק ומדוייק הלשון קמל"ן דפטור ''לגמרי'' כלומר אפילו בלא טענת השטאה וכיון דכבר אסיק ליה דרב"נ ס"ל הטעם משום הודאה א"כ אפילו אי ס"ל פלגא נזקא קנסא ומיירו ביש עדים נמי קשה דהו"ל חיטים ושעורים וא"כ א"ש דכל כמה דלא אסיק דרב"נ ס"ל פטור לגמרי והוי ס"ד דטעמו משום השטאה לא היה יוכל להקשות רק בלשון ''נימא'' תהוי תיובתא כלומר אי ס"ל פלגא נזקא ממונא ומיירי בלא עדים קשי' לי' לרבנן משא"כ לבתר דמסיק דס"ל לרב"נ פטור לגמרי והיינו משום הודאה וא"כ אפילו כי יש עדים נמי שייך טענו חיטים וכו' ופריך בפשיטות, אמאי חיטים ושעורים דהא בכל גווונא ס"ל עכשיו ט"ח והול"ב פטור אפילו ביש עדים אי הטעם משום הודאה ומה"ט נמי לא רצה להקשות תיכף מסיפא דהיו הניזקין שנים קודם דאסיק אליבא דרב"נ דפטור לגמרי וכמ"ש דהטעם משום הודאה דכיון דהוי ס"ל עדיין דטעמא דפטור משום השטאה וא"כ לא קשה כל כך כמ"ש רק אי ס"ל פלגא נזקא ממונא ומיירי בלא עדים וכיון דידע דעכ"פ לא מצי להקשות בכח על רב"נ לא רצה להאריך ולהקשות עוד גם מסיפא דידע דיוכל לתרץ לו דמיירו באבא עדים וליכא טענת השטאה, אמנם לבתר דמסיק פטור לגמרי והטעם משום הודאה א"כ קשה בכל גוונא הו"ל ט"ח והול"ב אפילו כי אכא עדים, לכך פריך אח"כ בפשיטות ''ואמאי'' חיטים ושעורים נינהו ומיושבים כל הדקדוקים בס"ד שוב ראיתי בפנים מאירות שכתב ג"כ דאשמעינן דהטעם משום הודאה:

(כא) כבר הבאתי לעיל באות ט"ז דעת הר"מ פ"ג מהלכות דאם הנתבע טוען א"י אם חיטים או שעורים חייב ליתן לו שעורים, והקשו מסוגיא דהכא דאמרינן אלא בניזק ברי ומזיק שמא אכתי לימא תהוי תיובתא הרי דאפילו בנתבע טוען שמא נמי הוי ט"ח והול"ב, ונראה דבאמת מסתבר טעמא דהר"מ דמסברא וודאי כיון שהו' עצמו מסופק אם חיטים או שעורים מנא תיתי לומר שלא יתן לו כלום וכן כתב הפנ"י וא"כ בלא"ה קשה מאי פריך הגמרא בפשיטות אכתי לימא תהוי תיובתא, אמנם י"ל גבי שניהם תמים כיון דאין שום שייכות תשלומים מאחד על חבירו דאינו משלם רק מגופו וודאי אפילו כי הנתבע מסופק איזה הזיק אין מגיע לו כלום דמגדול לא מצי לגבות דבו"ש לאו בריא עדיף ול"ש לומר עכ"פ מגיע לי מקטן דהא לפי טענת הניזק אין מגיע לו כלום מקטן וא"כ באמת לא קאי קושיית הגמרא בניזק בריא ומזיק שמא רק מקטן וגדול ולא מתם ומועד דבמועד ותם באמת גובה מתם בטוען