תבואות השדה חלק ד קמו

(יא) אמנם לתירוץ הראשון משמע דהא בהא תליא, דמאן דמחייב שבועה בט"ח והול"ב ס"ל נמי דחייב שעורין ולפי"ז י"ל דפלוגתא במס' שבועות ל"ט ע"ב אם בטענו חיטים ושעורים פטור או חייב תליא בהא דמאן דס"ל טענו חו"ש נמי פטור ס"ל דלטענו חיטים גרידא לא אצטריך קרא דפטור דמסברא לא הוי הודאה כלל וע"כ אתי קרא לפטור משבועה אפילו בטענו חו"ש אע"ג דחייב בשעורין מ"מ פטור משבועה מגזה"כ ומאן דס"ל טענו חו"ש חייב שבועה ס"ל דקרא אתי רק לפטור בטענו חיטים גרידא דהו"א דהוי הודאה וחייב שבועה ואשמעינן קרא דלא הוי הודאה לשבועה וממילא כיון דכבר ידעינן דלא הוי הודאה לעניין שבועה אמרינן דפטור נמי משעורים, והנה ר' חייא בר אבא ס"ל שם מס' שבועות טענו חו"ש נמי פטור א"כ ס"ל דלטענו חיטים גרידא לא איצטריך קרא דכיון דלא הוי הודאה לחייבו שעורין וזה ידעינן מסברא, ופשיטא דפטור משבועה וע"כ כי אצטריך קרא לפטור אפילו בטענו חו"ש, והנה עד כאן י"ל דלא הוי הודאה כלל רק אי אמרינן הטעם משום השטאה כסברת הרמ"ה וא"כ לא התחיל כלל ההודאה וא"כ פשיטא דפטור משבועה משא"כ אי אמרינן הטעם משום הודאה דהתובע מודה לו שאינו חייב שעורים ולא נגמרה ההודאה של התובע רק לאחר שהודה בשעורין, ולא אמר התובע גם שעורין אתה חייב לי עכ"פ בשעת ההודאה חלה ההודאה והו"א שפיר דאע"ג דפטור משעורים מ"מ שבועה חייב דבשעת הודאת הנתבע היה עכ"פ הודאה והו"א דחייב שבועה משו"ה אצטריך קרא לפטור משבועה נמי וא"כ העולה מדברינו הי' כך דרחב"א דס"ל מס' שבועות שם טענו חו"ש נמי פטור משבועה ס"ל סברת משטה כסברת הרמ"ה שהובא ברא"ש וא"כ לא התחילה ההודאה למפרע כלל ופשיטא דפטור משבועה וע"כ אתי קרא לפטור אפילו בטענו חו"ש, אמנם מאן דס"ל רק בטענו חיטים גרידא פטור ס"ל דעכ"פ שם הודאה עליה כיון דהנתבע מודה, ואע"ג דפטור או משום דמוקמינן הודאת התובע לגבי הודאת הנתבע או משום מחילה עכ"פ קודם שלא שמענו מהתובע שאינו מבקש גם שעורים הוי אזלינן בתר הודאת הנתבע לחייבו שעורים והו"א דחייב שבועה משו"ה אצטריך קרא לפטור משבועה ועי' בחידושי הרי"מ לחו"מ סימן פ"ח שכתב קצת באופן אחר, מ"מ נ"ל מסברא דלטעם משום משטה לא הוי בגדר הודאה כלל, וא"כ אצטריך קרא לטענו חו"ש כרחב"א ודו"ק:

(יב) ובזה יש ליישב לרחב"א דמוקים מתניתי' בבריא ובריא וא"כ קשה לדידיה קושיית הגמרא אמאי כי לא מייתי ראיה שקול כדאמר מזיק הא הו"ל טענו חיטים ולא מצינו שחזר מאקומתא שלו מחמת קושית הגמרא, אמנם להנ"ל ניחא דר' חייא בר אבא אזיל לשיטתו דטענו חו"ש נמי פטור משבועה וע"כ כמ"ש דס"ל דלא הוי הודאה כלל משום דמצי לטעון משטה ולא אצטריך קרא לטענו חיטים גרידא כמ"ש, וכיון דעיקר הטעם דפטור משעורין משום דלא הוי הודאה כלל משום טענת משטה, והנה הכא בניזקין לא שייך טענת משטה כמ"ש הרא"ש דהא ע"כ איכא עדים על הנגיחה לא הוי טענו חיטים וכו' כמ"ש הרא"ש לחלק ושפיר שקיל כדאמר מזיק, והגמרא לא הקשה רק לרבה בר נתן דט"ל לגמרא בס"ד דרבה ב"נ אתי לאשמעינן דרק טענו חיטים גרידא פטור אבל בחו"ש חייב ול"ל טענת השטאה רק משום הודאה פטור וא"כ גם הכא במתניתין הרי הודה בבריא שהתם לא הזיקו ושפיר פריך אמאי שקיל כדאמר מזיק הא הוי טענו חיטים וכו' ועד"ז נמי יש ליישב קצת שיטת הרמ"ה מקושיית הרא"ש דאי ס"ל הטעם משום השטאה מאי פריך הגמרא ממשנה הא בנזקין לא שייך טענת השטאה דרק בס"ד הוי ס"ל לגמרא דמאן דאינו פוטר רק בטענו חיטים גרידא לא ס"ל טענת השטאה כמ"ש וקשה הא הו"ל טענו חיטים. משא"כ לפי האמת י"ל אע"ג דהטעם משום משטה מ"מ צריך קרא לפטור משבועה דהו"א מ"מ כל כמה דלא טען משטה ועומד בהודאתו חייב בשעורין והו"א דחייב נמי שבועה קמל"ן קרא דמ"מ פטור משבועה דלא הוי הודאה גמורה כיון דמצי טען משטה וא"כ לפי האמת באמת לא קשה מתניתי' דיש לחלק דבנזיקין לא שייך משטה כמ"ש הרא"ש רק לס"ד תיה ס"ל דרב"ב לא מצי סבר הטעם משום משטה מדאינו פוטר רק בחיטים גרידא, וכיון דהטעם משום הודאה קשה במשנה נמי הו"ל טענו חיטים אבל לפי האמת גם רב"נ מצי סבר הטעם משום משטה וא"כ לא קשה מתניתי' דבמתניתי' לא שייך משטה וכל שקלא וטריא דגמרא אזיל רק לס"ד דגמרא אי רבנן לא ס"ל טעם משום משטה וכיון דעכ"פ לרחב"א ס"ל גם לס"ד טעם משום משטה שפיר פסק הרמ"ה דהטעם משום משטה ודו"ק:

(יג) ראיתי בספר צרור החיים שהביא קושיא בשם ספר מהר"ם ברבי הך הודה שלא ממה"ט מה הוא ממנ"פ אי הוי העזה כיון שאינו מודה לו ממה"נו כלום א"כ מ"ט דר"ג דמחייב שבועה הא יש לו חזקה דאין אדם מעיז ואי אמרינן דלא הוי העזה א"כ קשה לרבנן כל מב"מ יפטר משבועה במיגו דאי בעי הודה לו אותו מקצת שלא ממה"נו, דבשלמא מגו דאי בעי כפר הכל לא אמרינן משום דלא יוכל להעיז, משא"כ להודות שלא ממה''ט שפיר יש לו מגו וא"כ מב"מ נמי יפטור משבועה ועי"ש שכתב דלרבנן הוי העזה ור"ג ס"ל לא הוי העזה, וא"כ ליכא חזקה דאא"מ והנה לכאורא היה מקום להסביר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בטענו מנה מלוה והודו לו חמשים פקדון דהרמב"ם ס"ל דהוי נמי מודה במקצת והראב"ד ס"ל דהוי מודה שלא ומנה"ט עי' פ"ג מהלכות טוען הלכה י"ד, והנה אם נימא דבהודה שלא ממה"ט דפטור הוא משום דהוי העזה כיון שאין מודה לו בתביעתו כלום דזהו נמי מקרי העזה, א"כ י"ל במנה מלוה וחמשים פקדון מכיון שמכחיש טענתו לגמרי ג"כ העזה מקרי ושפיר פטור, משא"כ אי אמרינן דכל כה"ג באמת לא מקרי העזה ורק מגזה"כ פטור בהודה שלא ממה"ט א"כ י"ל דווקא אם מודה לו מין אחר ממש משא"כ כשמודה לו מאותו מין רק נחלקו אם הוא בתורת פקדון או הלואה כה"ג לא פטרה התורה משבועה, ולכאורא יש להביא ראיה לדברי הר"מ דכל שהוא מאותו המין ממש רק שנחלקו התובע ונתבע באיזה אופן יגבה לא הוי שלא ממה"ט, דהנה הריטב"א במס' קידושין ס"ה ע"ב על הבריתא דשנים שבאו ממד"ה ואשה וחבילה עמהם וכו' זו אומרת אלו שני עבדי צריכה ב' גיטין והכתובה גובה מן החבילה ממנ"פ עי"ש והקשה הריטב"א הא לפי הודאתה אין מגיע לה כתובה וא"כ איך נוכל להגבותה מן החבילה בתורת כתובה, ותירץ דקא אתיא עליהו מכח ממנ"פ לדברי חבילה זו כולה שלי ולדבריכם הרי יש לי בה הכתובה עכ"פ, וראיתי בנתיבות המשפט סימן פ"ח ס"ק ג' שהקשה א"כ בכל ט"ח והול"ב נמי יטעון התובע לדברי מגיע לי חיטים ואם לאו אגבה עכ"פ משעורים כפי הודאתך, אמנם לפימ"ש א"ש דוודאי בחיטים ושעורים שהוא ב' מינים לא אמרינן שיגבה ממנ"פ משא"כ בחבילה שהיו אותו הממון ממש רק שלדבריה מגיע לה החבילה שהוא שלה ולדבריהם יש בו הכתובה עכ"פ, א"כ שפיר אמרינן ממנכ"פ והריטב"א באמת לא הזכיר שם כלל מהודאה שלא מעה"ט עי"ש ובעיקר ישוב קושי' הנ"ל עי' בדברינו באות ל"א:

(יד) אמנם להראב"ד דמלוה ופקדון יקשה קושי' הנ"ל הא בחבילה נמי לדבריה החבילה שלה ומודית שאין מגיע לה כתובה א"כ אמאי גובית ממנ"פ