תבואות השדה חלק ד קמה

כיון דכאן הוי וודאי רק חומרא דהא סתם שוורים בחזקת שימור לא שייך מתוך שאיל"מ דכל כך לא החמירה עליו התורה, אמנם לכאורא היה מקום לומר דדווקא בגדול וקטן דגם לפי טענת היזק לא הוי רק קנסא בעלמא שפיר אמרינן דלא אמרינן משאיל"מ, משא"כ במועד ותם כי טוען המזיק שמא דאז לפי דברי הניזוק חייב ממון גמור א"כ אמרינן ביה שפיר משאיל"מ ולכאורא כפי נראה מדברי הר"מ פ"ט מהלכות נזקי ממון גם במועד ותם אינו חייב שבועה רק אם טוען בריא אבל לא בשמא, אמנם י"ל גם בתם ומועד לא אמרינן משאיל"מ דעד כאן לא אמרינן משאיל''מ רק בשאר מודה במקצת דאפילו לפי טענת הלוה הרי יש למלוה עליו שעוביד הגוף במה שהודה שפיר אמרינן משאיל"מ, משא"כ הכא לפי טענת המזיק שהתם הזיק אין לו לניזק עליו שום שעוביד הגוף דאינו משתלם רק מגופו עכ"פ לא אמרינן משאיל"מ ולכך ס"ל להר"ם גם בתם ומועד לא הוי מב"מ להתחייב שבועה רק בבריא, משא"כ בשמא דנימא משאיל"מ זה לא אמרינן כיון דלפי טענת המזיק אין לו לניזק עליו שום שעוביד הגוף וזה ברור בסברא בס"ד:

(ח) אמנם לפי"ז קשה אמאי ס"ל להר"מ בבריא חייב שבועה הא התוס' במס' ב"מ צ"ז ע"ב ד"ה ר"ה הקשו כל מודה במקצת יהי' פטור במגו דאי בעי אמר איני יודע ותירצו שם דאין אדם טוען ברצין אינו יודע וא"כ הכא במזיק דלא הו"ל למידע ושפיר יוכל לטעון אינו יודע א"כ קשה גם בבריא יפטור משבועה במגו דאי הוי טען אינו יודע, ונראה דמשו"ה כתב הר"ם באמת דאינו חייב שבועה רק אם הניזק טוען אתה יודע וודאי שזהו הזיק בפניך עי"ש דבכה"ג אין לו מגו לטעון אינו יודע כיון שהניזוק טוען לו אתה יודע בוודאי ודו"ק עכ"פ הא וודאי דבשמא לא אמרינן משאיל"מ והיינו כפי מ"ש דלא אמרינן משאיל"מ רק היכא שלפי טענת הנתבע ג"כ יש עליו שעוביד למלוה, משא"כ הכא שלפי טענת המזיק אין עליו שום שעוביד כיון דתם אינו משלם רק מגופו לא אמרינן משאיל"מ ודו"ק היטב, אמנם בלא"ה לכאורא לא שייך לפוטרו משבועה כשטוען בריא תם הזיק במגו דהוי טוען אינו יודע דהוי מגו לאפטורי משבועה רק לפי"ז צ"ע דא"כ למה נקט הר"מ שהניזק טוען אתה יודע בוודאי שזהו הזיק הא בלא"ה חייב שבועה כיון שטוען בריא ועי' בש"כ חו"מ סימן ת' ס"ק ד' מה שכתב בזה:

(ט) בגמרא מדמי להך בבא דמתניתי' באחד גדול ואחד קטן או אחד מועד ואחד תם לחיטים ושעורים ועי' בחידושי פנ"י שהאריך בזה בקושיא הראשונים דלכאורא יש לחלק דהכא לא שייך טענת השטאה וגם מחילה לא שייך דהא תובע יותר ובפרט במועד ותם הרי נכללה הודאת המזיק בכלל תביעת הניזק ותוכן דבריו הוא דהא עכ"פ לטענת הניזק אם גדול נאבד לא היה גובה מן הקטן וכן אפילו במועד אע''ג שגם התם משעובד לו מ"מ לפי טענתו לא יוכל לגבות מגופו של תם רק דמי התם והכא משמע דשקיל כדאמר מזיק, כלומר גוף התם או הקטן אפילו כשנאבד הגדול אלמא דאזלינן בתר הודאת הנתבע ולא בתר הודאת התובע א"כ גם בחיטים ושעורים אמאי ניזול בתר הודאת הנתבע לחייבו שעורים ועיקר הקושי' אמאי גובה מגופו של תם עי"ש וכדברים האלו מצאתי ברשב"א שכתב בד"ה זה אומר מועד וז"ל מסתברא לי דאין אומר בכי הא התם שהודה בו המזיק בכלל תביעת המועד שתובע הניזק שאעפ"י שכל נכסי המזיק בכלל תביעת הניזק מ"מ הא דאמרינן כי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק לאו משום תשלומי נזקי של מועד קאמר אלא מחמת נזקו של תם ''בעצמו'' כדאמר מזיק וכו' אבל זה שנוטל את התם מחמת נזקי עצמו של תם זה וודאי דומה לחיטים ושעורים והיינו דקתנו הממע"ה משמע הא אי לא מייתא ראיה שקיל כדאמר מזיק שמשלם מגופו של תם מחמת נזקו, ולא קאמר הא לא מייתו ראיה אינו נוטל אלא חצי נזק עכ"ל הרשב"א הרי דמדייק נמי דקושית הגמרא הי' רק למה גובה מגופו של תם והי' ממש כדברי הפנ"י, ובזה יש ליישב לשון רש"י במשנה ד"ה קטן הזיק ודמי' הקטן תקח ובד"ה וקטן הזיק את הגדול כתב רש"י וז"ל ואע"ג שחצי נזקו של גדול מרובה לא תקח אלא ''קטן'' שלו, ולמה כתב רש"י לעיל דמי קטן, אמנם להנ"ל א"ש דרש"י מפרש המשנה כפי המסקנא דמוקמינן בניזק שמא וא"כ אע"ג שהמזיק טוען בריא קטן הזיק מ"מ כיון דהניזק אינו טוען בריא על גוף הקטן אינו מטל רק דמי הקטן שהמזיק אומר לו לא תוכל לגבות גוף הקטן לפי טענתך שאתה בעצמך מסופק שמא גדול א"כ אין לך בקטן רק הדמים, משא"כ בסיפא שהקטן הזיק בבירור בין לדברי הנזק בין לדברי המזיק רק מסופקים אם הגדול או הקטן משו"ה פרש"י לא תקח אלא קטן דעכ"פ גובה גוף הקטן ודו"ק:

(י) בתוס' ד"ה לימא הביאו לחד תירוצא דאפילו לר"ג דמחייב שבועה בטענו חיטים וכו' מ"מ פטור משעורים וכבר כתבנו לעיל בזה דאי הוי הטעם דפטור משום הודאה או מחילה, והנה התומים סימן פ"ח ס"ק י"ג כתב דהוי רק ספק אי הוי הודאה או מחילה, וא"כ ממילא, אע"ג דמשעורים פטור משום דאוקי ממונא בחזקתו מ"מ שבועה חייב לברר הספק וי"ל בזה פרפרת אחת דהנה במס' ב"מ ה' ע"א מסקינן דר"ג דמחייב שבועה בט"ח והול"ב ס"ל דפטור בהעדאת עדים ול"ל לר"ח קמייתא ודריש כי הוא זה פרט להודאת עדים ור"ג דרשי כי הוא זה פרט להודה שלא ממין הטענה ובהעדאת עדים מחייבו שבועה, וי"ל דגם מסברא תלי זה בזה דמאן דס"ל לחייב בהעדאת עדים ע"כ ס"ל טענו חיטים וכו' פטור משבועה דהנה השטמ"ק מס' ב"מ שם הקשה אמאי אצטריך קרא לפטור משבועה בהודה שלא ממה"ט כיון דפטור ממילא לא הוי הודאה ופשיטא דלא מחייב שבועה, ותירץ דבאמת הא אשמעינן דפטור דלא הוי הודאה ופטור משבועה, והנה לפי"ז לר"ג דמחייב שבועה אע"ג דפטור במה שהודה ע"כ כמ"ש לעיל דשבועה חייב משום לברר הספק וא"כ י"ל דרבנן ס"ל דמשום לברר הספק לא חיבה התורה שבועה רק כשיש עליו חיוב שבועה מה"ד, והנה בסוגיא דמב"מ באות ה' כתבנו ליישב קושיית המפורשים במה שהקשו על הגמרא דאמר אבל העדאת עדים דל"ל הכי דמשתמיט הו"א דחשיד ואיני נשבע קמל"ן ק"ו והקשו המפורשים ממנ"פ אי חשבינן אותו לחשיד ע"י שכפר העדים א"כ מאי מהני לן ק"ו לחיבו שבועה וכתבנו דבאמת לא פשיטא לן שחשוד וא"כ כיון שיש עליו שבועה מה"ד לא מפטר משבועה משום הספק דלמא ישבע לשקר, אמנם אי הו"א דשבועה הי' רק לברר הספק א"כ כל שיש לנו ספק וחשש שחשוד וישבע לשקר למ"ל ליתן לו שבועה כיון שמ''מ לא יבורר האמת עי"ש הטיב וא"כ מאן דס"ל דר"ח קמייתא ס"ל דשבועה לא משום לברר הספק חייבה התורה רק מה"ד וא"כ בטענו חיטים וכו' דיש לנו ספק אם הוי הודאה פטור משבועה, אמנם ר"ג לשיטתו דס"ל טענו חיטים חייב בשבועה אע"ג דפטור ממה שהודה וצ"ל דאע"ג דממון פטור מספיקא מ"מ שבועה שהוא כדי לברר חייב וכיון דשבועה באה לברר וא"כ בהודאת עדים דיש לנו ספק דלמא ישבע לשקר כיון שנעשה כפרן עפ"י עדים שפיר אמרינן דהתורה מיעטה משבועה כיון שעכ"פ לא יבורר האמת בבירור גמור ודו"ק היטב וכל זה קאי להך תירוץ השני שבתוס' דגם לר"ג אע"ג דחייב שבועה מ"מ פטור משעורין ועולה שפיר מסברא דפלוגתא בר"ח קמייתא וטו"ח והול"ב שייכי אהדדי ודו"ק וע' מ"ש לקמן באות ל''א בס"ד: