תבואות השדה חלק ד קמג

קרא לפטור משבועה במודה שלא ממין הטענה, ובשטמ"ק מס' ב"מ ה' ע"א ד"ה והודה לו הרגיש בזה עי"ש אולם י"ל עוד דרך אחר עפ"י מ"ש בסוגיא דמב"מ דשבועה חיבתה התורה לברר הספק והנה הקצה"ח סימן פ"ח ס"ק ט' הקשה אמאי פטור משעורים הא הנתבע הודה עכ"פ שחייב לו שעורים וא"כ הוי הודאת הנתבע ג"כ כמאה עדים, ותירץ כיון דהתובע ג"כ הודה שאינו חייב לו שעורים הוי הודאה נגד הודאה ואוקי ממונא בחזקת מאריה, עכ"פ הא דפטור משעורים הי' רק משום שאין להוציא ממנו ממון מספק ועיין תומים סימן פ"ח ס"ק י"ג שכתב נמי הכי בדברי הר"מ דהך בטענו חטים וכו' דהודה לו או מחל לו לא הוי וודאי רק ספק עי"ש וא"כ שפיר ס"ל לר"ג דניהו דפטור משעורים משום ספק שמא מחל לו מ"מ שבועה על החטים חייב דטפי נוכל לחייבו שבועה מלהוציא ממון דשבועה חייב לברר הספק, ורבנן ס"ל דשבועה נמי אין לחייבו מספק מ"מ א"ש דגם לרבנן צריך קרא עכ"פ לפטור משבועה דאי לאו קרא הו"א אע"ג דפטור משעורים מ"מ שבועה חייב לברר הספק, ומשו"ה אצטריך קרא דבכל מודה שלא ממה"ו פטור משבועה בנין אמנם בשטמ"ק שם כתב דבאמת הא בהא תליא דלר"ג חייב בשעורים ומשו"ה הוי הודאה לחייב שבועה נמי ולרבנן פטור משעורים משו"ה פטור משבועה כמי, וכן נראה מדברי התוס' בתירוץ הראשון מ"מ אין מוכרח כל כך דחיוב שבועה תלוי בפטור שעורים שהרי בטענו חטים ושעורים והודה בשעורים דלכ"ע חייב שעורים ומ"מ איכא למ"ד במס' שבועות ל"ט ע"ב דפטור משבועה אלמא דגזה"כ היא דכל שמודה שלא ומה"ט אע"ג דנתחייב במה שהודה מ"מ ליכא חיוב שבועה ודו"ק:

(ב) והנה בטעמא דפטור משעורים יש ג' טעמים רש"י ותוס' פירשו דהטעם משום הודאה דהוי כאילו הודה התובע שלא חייב לו שעורים ועי' ביש"ש סימן ל"ד שכתב דאע"ג שלא השיב התובע להדיא אין אתה חייב לי שעורים רק סתם חטים אתה חייב ש"מ שהודה שאינו חייב לו שעורים, ועוד כתבו שם רש"י ותוס' דהטעם משום מחילה דמחל לו ועי' בש"ע חו"מ סימן פ"ח סעיף י"ב דלהטעם משום מחילה אפילו יש עדים שחייב לו שעורים מ"מ פטור, אמנם התוס' במס' סנהדרין ו' ע"א ד"ה צריכה קניין כתבו דהכא במס' ב"ק גבי הזיק וניזק וודאי ל"ל הטעם משום מחילה דהא תובע הגדול כדי להרויח יותר, והכא במס' ב"ק וודאי רק הטעם משום הודאה דכיון שתובע גדול הזיק או מועד הרי הודה שהקטן והתם לא הזיקו, טעם השלישי היא מ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה דיכול לטעון משטה הייתי בך אמנם הרא"ש בסוגיא, דחה לטעמו דרמ"ה משום דהכא ע"כ מיירו שיש עדים על הנגיחה דאלא"ה אפילו כי מודה שגדול הזיק נמי פטור משום דהו"ל מודה בקנס, וע"כ מיירי שעדים ראו הנגיחה רק שאין יודעים איזה הזיק אם הגדול או הקטן וא"כ לא שייך טענת השטאה וע"כ דהטעם דרבה בר נתן דפטור הי' משום הודאה וה"נ הרי הודה הניזק שהקטן לא הזיקו ועי' בש"כ חו"מ ס"ק ט"ז סימן פ"ח שהאריך מאוד לקיים שיטת הרמ"ה דהטעם משום השטאה, והכא נמי מיירו בליכא עדים. דהסוגיא אזיל למ"ד פלגא נזקא ממונא נמי, ופריך הגמרא שפיר דהו"ל טענו חיטים וכו' או אפילו למ"ד פלגא נזקא קנסא נמי אפשר שהניזק טוען שורך הזיק וכבר העמדתיך בדין ונתחייבת כי עפ"י עדים היזק הגדול ומזיק טוען רק הקטן נתחייבתי לך בב"ד ועי' בתומים ס"ק י"ג שתמה בזה על הש"כ, דא"כ שתם מחולקים שכבר העמידו בדין קשיא קושית התוס' ד"ה מדסיפא בניזק שמא הא בריא ושמא בריא עדיף ולא שייך תירוץ התוס' דהכא הוי שמא טוב לפי שלא דאה המעשה דהא אם כבר נתחייב לו בב"ד הו"ל למידע:

(ג) והנה לכאורא יש לעיין מה הקשה הגמרא על רב"נ ממתניתי' אמאי שקיל כדאמר מזיק דלמא באמת טעמא דרב"ב דפטור הוא רק היכא דשייך טענת משטה והכא במשנה דלא שייך טענת משטה גם רב"נ מודה דחייב כפי הודאת הנתבע עכ"פ והוא כעין קושיית הרא"ש על הרמ"ה רק דקשיא לן טפי דלפי האמת אפילו אי לא ס"ל כשיטת הרמ"ה דהטעם משום משטה מ"מ כיון דיש עכ"פ סברא לחלק בין חיטים ושעורים דעלמא דשייך טענת משטה ובין דינא דניזק ומזיק דלא שייך טענת משטה א"כ מנ"ל להגמרא להקשות על רב"נ ממשנה, ונראה ליישב דהנה האחרונים הקשו ברש"י ד"ה שקיל כדאמר מזיק וגובה מן חתם וקשה כיון דהקושיא קאי גם מבבא דקטן וגדול, אמאי גובה מהקטן כי לא הביא ראיה א"כ מ"ט נקט רש"י להקשות וגובה מן ''התם'' ונ"ל דהנה הר"מ פ"ט מהלכות נזקי ממון כתב שם בדינא דמיצעתא שאם אמר לו הניזק אתה יודע בבירור שהמועד הזיק ישבע המזיק שבועה דאוריתא ככל מב"מ וכתב שם הראב"ד דזהו קאי אמועד ותם דמכיון שטוען הניזק המועד הזיק א"כ ג"כ התם נכלל בכלל התביעה כיון דמועד משלם מן העליה לכך חייב שבועה, ועיין בהה"מ שם בהלכה י' שכתב דשניהם תמים דמי טפי לחיטים ושעורים מ"מ מדברי רש"י שכתב וגובה מן התם עכ"פ ס"ל דקושיית הגמרא היה ג"כ מתם ומועד ע"כ לא ס"ל כהה"מ וס"ל דגם בתם ומועד נמי דמי לחיטים ושעורים, והנה י"ל עוד טעם לחלק בין קטן וגדול למועד ותם דדווקא במועד ותם שייך שבועה דאוריתא כדין כל מב"מ ולא בקטן וגדול עפ"י מ"ש התומים סימן פ"ח ס"ק י"א דהיכא דעדים ראו הנגיחה רק שאינם יודעים אם גדול נגח או קטן לא הוי מודה בקנס, דמודה בקנס לא הוי רק אם מודה בחיוב הקנס מה שזולתו לא היינו יודעים הו"ל מודה בקנס, משא"כ כשיודעים מהחיוב דהכל יודעים דשורו של ניזק נזיק ע"י שורו של המזיק רק שאין יודעים אם הקטן או הגדול הו"ל רק מודה בתשלומי קנס כה"ג לא מקרי מודה בקנס עיי"ש היטב והנה הגם שבקצה"ח סימן ת' דחה דבריו מ"מ לעניין אי הו"ל מב"ב שפיר יש לחלק עפ"י סברא הנ"ל, דבשלמא כשהניזק אומר מועד היזק ומגיע לי נזק שלם ומזיק אומר תם הזיק ואין מגיע לך רק חצי נזק שפיר הו"ל מב"מ וחייב שבועה, משא"כ כשהניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק הלא אינם מחולקים כלל בכמה היה הנזק וכמה צריך לשלם שהרי שניהם מודים שמגיע לו חצי נזק כיון ששניהם היו תמים רק שהניזק טוען שיש בתשלומי גופו חצי נזק כיון שהגדול הזיק והמזיק טוען דליכא בתשלומי גופו ח"נ כיון שהקטן הזיק כה"ג לא דמי לשאר מב"מ, דשם מחולקים בעיקר החוב, משא"כ הכא מחולקים רק בתשלומי החוב לא הוי מב"מ וליכא חיוב שבועה עכ"פ יש סברא לחלק בין קטן וגדול למועד דבקטן וגדול לא הוי מב"מ כמו במועד ותם ודו"ק היטב:

(ד) וא"כ יש לתרץ קושי' שהקשינו מאי פריך הגמרא ממתניתין על רב"נ הא י"ל דהכא לא דמי לחיטים ושעורים, דהכא לא שייך טענת השטאה דהגמרא הכי מקשה דבאמת ידע שיש לחלק בין טענת חיטים ושעורים דעלמא להך דהכא משום דהכא לא שייך השטאה רק דקשיא ליה אמאי לא קתנו ישבע הא הו"ל מב"מ וע"כ דס"ל דדמי לחיטים ושעורים כיון שזהו טוען גדול או מועד וזהו טוען קטן או תם ואפ"ה אי לא מייתו ראיה שקיל קדאמר מזיק א"כ מוכח דאע"ג דבחיטים ושעורים פטור משבועה מ"מ חייב לשלם מה שהודה וקשי' לרבנן וא"כ כיון דכל עיקר קושיית הגמרא והוכחתו דה"נ הוי כמו חיטים ושעורים ואפ"ה משלם מה שהודה עכ"פ היה רק מדלא קתני דחייב המזיק שבועה כמו מב"מ וא"כ לא קשה רק