תבואות השדה חלק ד קמב

כיון שהיה חייב לו מעיקרא אתה דבר עכ"פ ליכא חזקה דאין אדם תובע וא"כ ליכא להוכיח כו"ה ממודה שלא ממה"ט דגבי כו"ה באמת חייב שבועה דהא איכא חזקה דאין אדם תובע ודו"ק (ועיי' וילקט יוסף מחברת ראשונה סימן קכ"א). (מג) בתוס' ד"ה והודה בשעורים פטור אף מן השעורים כדמוכח פרק שלהי המניח, נראה דכוונת התוס' בזה, דהנה לכאורא יש להקשות למ"ל קרא דפטור בהודה שלא ממה"ט אי אמרינן דטעם דפטור משום דהו"ל כאילו הודה לו התובע שאין לו שעורים כלל וא"כ הו"ל כו"ה לגמרי ופשיטא דפטור וא"כ אכתי מייתר קרא להעדאת עדים, וצ"ל דהכא ס"ל דטעם דפטור משעורים משום מחילה, וא"כ שפיר צריך קרא דהו"א דבשלמא כו"ה פטור דהא לפי טענת הנתבע לא היה לו עליו שום דררא דממונא משו"ה אין לו עליו חיוב שבועה ג"כ, משא"כ בטענו חיטים והודה בשעורין אע"ג דפטור משעורים משום מחילה מ"מ היה לו עליו דררא דממונא מעיקרא גם לפי טענת הנתבע אע"ג דמחל לו עכשיו ושפיר ס"ד לחייבו שבועה וממילא איצטריך קרא לפטור ולא מייתר קרא להעדאת עדים דפטור, והנה התוס' שלהי פרק המניח כתבו שם בד"ה לימא תהוי תיובתא דהטעם דפטור משום מחילה ומסתמא ס"ל להתוס' להוכיח הכי מסוגיא דשם עי' בש"כ חו"מ סי' פ"ח ס"ק ט"ז שהאריך שם, וא"כ שפיר ס"ד לחייב שבועה בהודה שלא ממה"ט דהא היה לו עליו עכ"פ דררא דממונא ואצטריך קרא לפטור וא"כ לא מייתר קרא על העדאת עדים ושפיר אמרינן דחייב וזהו כוונת התוס' בדבריהם ודו"ק ועפי"ז יש להבין קצת טעמא דר' יוחנן בירושלמי ריש פ"ב מס' כתובות דפליג על ר"ח קמייתא ופוטר בהעדאת עדים וקשה הא ר' יוחנן גופא ס"ל טענו חטים והודה בשעורים פטור וא"כ לא מייתר קרא להעדאת עדים וא"כ מ"ט ס"ל דפטור הא איכא ק"ו מפיו ועי' בתוס' מס' שבועות מ"ו ע"א ד"ה בטענו כלים בעמוד ב' שם שעמדו בזה על ר' יוחנן מ"ט דפטור בהעדאת עדים, ושם תירצו דר"י פריך תורת הזמה וליכא למילף מפיו, אמנם לדברינו יש ליישב בפשיטות דר' יוחנן ס"ל הטעם דפטור בהודה שלא ממה"ט משום הודאה, כלומר דהתובע מודה לו שאינו חייב לו שעורים א"כ ליכא עליו שום דררא דממונא לפי טענת הנתבע והוי ממש ככופר הכל דהא יש לו ג"כ חזקה דאא"מ דהודאה שלא ממה"ט הוי כו"ה ממש וא"כ א"צ קרא לפטור שלא ממה"ט ומייתר ליה קרא להעדאת עדים דפטור ומשו"ה פליג על ר"ח קמייתא רק אי אמרינן הטעם משום מחילה א"כ היה לו עליו דררא דממונא ואצטריך קרא לפטור הודאה שלא ממה"ט אז אמרינן דחייב בהעדאת עדים וזהו כפי סוגיא דידן ודו"ק היטב:

(מד) הרמב"ם פכ"ד מהלכות עדות פסק באחד שהיו לו שני שטרות ועל אחד חתום כת אחד שפסולה מספק ועל השני כת אחרת שג"כ פסולה מספק רק דממנ"פ כת אחת כשרה גובה בשטר הקטן ממנ"פ ועל השאר נשבע הלוה שבועה דאוריתא כדין מב"מ, והראב"ד שם השיג דהא הו"ל שטר שעוביד קרקעות, ותירץ שם הכ"מ כיון דאין יודעים איזה שטר כשר לא מקרי שעוביד קרקעות אך הא קשי' ליה הא הו"ל השטר קטן דבר שאינו יכול לכפור דממנ"פ מגיע לו סך מה שנכתב בשטר קטן ועי' בקצה"ח סימן פ"ז ס"ק ה' והנה הש"כ בחו"מ סימן ל"א כתב לתרץ דדווקא במודה בדבר שא"י לכפור פטור משבועה אבל לא בכופר, והתם כופר שמעון בכל שני השטרות ויתכן מאוד עפ"י מה שהסברנו בריש הסוגיא בס"ד בטעמא דדבר שא"י לכפור פטור משום דהוי העזה כיון שאינו מודה שום דבר רק מה שא"י לכפור ואית ליה חזקה דאא"א וא"כ א"ש מאוד סברת הש"כ דבכופר גם מה שא"י לכפור לא שייך גביה חזקה דאא"מא אמנם אי לא מחלקינן בדבר שא"י לכפור בין כופר למודה קשה עדיין קושיית הכ"מ, וצ"ל דהר''מ לא פסק בדבר שא"י לכפור דפטור רק היכא דאיכא שעוביד נכסים ג"כ כמ"ש התומים סימן פ"ח ס"ק י"ט וא"כ הכא כיון דאין ידוע איזה שטר אמת לא יוכל לגבות ממשעבדי דהלקוחות מצי מדחי כל חד וחד כגון אם בא לגבות בשטר הקטן ממשעבדי הם יאמרו לו זה השטר שקר ואולי השטר גדול אומת ואנחנו לקחנו קודם זמן השטר הגדול דמסתמא לא מיירו רק בגוונא שאין הלקוחות יכולים לדחות אותו וכיון דאינו גובה ממשעבדי שפיר חייב שבועה אפילו בדבר שא"י לכפור ועי"ש בפירוש הרדב"ז על הר"מ הלכה ב' ודו"ק:

(מה) והנה פרק ט"ז מהלכות אישות כתב ג"כ הר"מ בהיא אומרת בתולה נשאתיך והוא אומר אלמנה, דחייב שבועה דאוריתא כדין מב"מ וגם שם הקשו דהא הו"ל דבר שא"י לכפור ואי הו"א דבעינן דווקא שיהי' שעוביד קרקעות ג"כ הוי א"ש דשם לא הוי ש"ק כמ"ש הה"מ שם כיון דנגבית גם מן המטלטלים, אמנם אי ס"ל דכל דבר שא"י לכפור ליכא שבועה דאוריתא וודאי קשה, ועי' בספר בני אהובה שם פרק ט"ז הלכה כ"ה דהרי מיירו במקום שכותבין כתובה ונאבדה דיש לו מגו דפרעתי והו"ל דבר שיוכל לכפור, אמנם לפימ"ש דכל דבר שא''י לכפור דפטור הוא רק משום דיש לו חזקה דאא"מ דכל מודה דבר שא"י לכפור הו"ל ג"כ כמו העזה כיון שאינו מודה יותר וא"כ י"ל אם יש נגד הך הזקה דאא"מ חזקה אחרת ג"כ כמו הכא דאית ליה חזקת בתולים. שפיר חייב שבועה, ואין לומר דחזקת בתולים איתרע לה כיון שעכשיו בעולה דמה שהיא עכשיו בעולה ע"י נשואים לא מקרי ריעותא כלל להורע חזקת בתולים על מעיקרא עי' בספרי שער החזקות שער ג' אות ו' וא"כ כיון דאיכא נגד חזקה דאא"ע חזקת בתילים שפיר חייב שבועה דאוריתא רק במשנה פרק ב' דמס' כתובות לא הזכיר שבועה דאוריתא משום דקודם תקנת הגאונים הו"ל ש"ק כמ"ש הה"מ שם ודו"ק:

שער מודה במקצת שער ג' ח"ת בסוגיא דטענו חטים והודה לו בשעורים (מס' ב"ק ל"ה ע"א וע"ב.) אמר הכותב טרם נבאר בזה פירוש הסוגיא על פי האחרונים, יהיה פתח דברינו להבין קצת העניין דטענו חטים ומדי אשאלה עזר שיחי' עמנו להבין דבר אמת. (א) הנה רבה בר נתן העלה דטענו חטים וכו' פטור אפילו משעורים, ולחד תירוצא בתוס' כאן במס' ב"ק ובמס' שבועות מ' ע"א אפילו לר"ג דמחייב שבועה על החיטים דלא בעינן הודאה ממין הטענה, מ"מ מודה דפטור מן השעורים, וי"ל בזה דר"ג ורבנן פליגי בהא, דר"ג ס"ל הא דפטור מן השעורים הוא משום דמחל לו השעורים או הודה לו מ"מ בשעת הודאת התובע הוי הודאה מעליתא רק לאחר שהשיב לו חטים אתה חייב לי, ולא השיב לו שעורים נמי אתה חייב לי מזה מוכח או דמחל לו השעורים או שהודה עכ"פ בשעת ההודאה הוי הודאה גמורה ושפיר חייב שבועה על החיטים, אמנם רבנן ס"ל דהטעם דפטור משעורים הוא משום דיכול לטעון משטה הייתי בך כמ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה א"כ כי טען משטה לא הוי הודאה כלל ופטור משבועה עי' בחידושי הרי"ם לחו"מ סימן פ"ח ס"ק י"ט שכתב ג"כ כה"ג, אמנם קשה קצת דאי הוי הטעם מחמת השטאה א"כ לא הוי בגדר הודאה כלל ולא צריך