תבואות השדה חלק ד קלט

שבועה דאוריתא אע"ג דהוי דבר שא"י לכפור, וראיתי להגאון בספר בית מאיר לאה"ע סימן צ"ו סעיף ט"ו שהביא ראיה מדברי הר"מ פ"ט מהלכות שבועות דס"ל דשטר הוי שעוביד קרקע אפילו היכא דלית ליה קרקע, מדנקט שם לעניין שבועות העדות דפטור בתבעו להעיד על שטרות ומשמע אפילו דלית ליה קרקע ויהי' מכאן ראיה לשיטת הסמ"ע סימן פ"ח ס"ק נ"א דשטר הוי שעוביד קרקע אפילו בלית ליה קרקע ועי' עוד בר"מ פ"י מהלכות שבועות הלכה י"א הלכה י"ב, אמנם שיטת התוס' כאן במס' ב"מ וודאי משמע דלא מקרי כלל שעוביד קרקע אם אין לו שום קרקע ועי' ברא"ש סוף פרק שבועות הפקדון והטור סוף סימן פ"ח הביא שיטת הרמב"ן דכל דבר שיכול לכפור לא מקרי שעוביד קרקע ומתרץ בזה קושי' התוס' כאן ובמס' שבועות ל"ז ע"ב ד"ה ואין מביאין דלמ"ד שעובידא דאוריתא איך משכחת שבועת מב"מ הא הו"ל שעוביד קרקע אפילו במלוה ע"פ, ולהרמב"ן לא קשה דהא מכיון שיכול לכפור לא הו"ל שעוביד קרקע וא"כ להרמב"ן שפיר י"ל כדעת הסמ"ע דלא תליא כלל אי אית ליה קרקע או לא רק בשטר כיון שא"י לכפור בכל גוונא מקרי שעוביד קרקע או דבלא"ה פטור מטעם שא"י לכפור ובמלוה ע"פ אפילו אית ליה קרקע לא מקרי ש"ק כיון שיכול לכפור וע"כ דזהו דעת כל הפוסקים שלא הביאו לעניין שבועות מב"מ התנאי דלית ליה קרקע או שמחל השעוביד וע"כ כיון שיוכל לכפור ממילא לא מקרי ש"ק ועי' בבית מאיר שהאריך שם ונבאר עוד בס"ד:

(לד) בתוס' ד"ה וש"מ דהילך פטור וא"ת יהא נאמן בשלש במגו דאי בעי אמר שתים, וי"ל כיון דהילך פטור הו"ל כו"ה ואין אדם מעיז, ולר"ע לא הוי נמות דמסייע ליה שטרא, נראה דלפי"ז רשב"א ור"ע במ"ש לעיל דבאמת הילך הוי העזה נגד המלוה כיון שאינו מודה לו יותר ממה שהשטר מעיד וא"כ רשב"א ס"ל דזהו כמי הוי העזה וא"כ ליכא מגו בשלש במגו דאי בעי אמר שתים דה"ל מגו דהעזה אע"ג שנגד העולם ליכא העזה מ"מ לגבי מלוה הו"ל העזה כי יאמר שתים וליכא מגו ור"ע ס"ל דלא אכפת ליה להעיז נגד המלוה כל כך רק נגד העולם וא"כ כי יאמר שתים לא יהי' העזה נגד העולם דטפי יאמינו לו בשתים כיון שהשטר מסייע וא"כ יש לו מגו מעליא דאי בעי אמר שתים דלא יהיה מעיז נגד העולם ועי' היטב מ"ש לעיל בריש הסוגיא:

(לה) בתוס' ד''ה לעולם שתים חייב ואע"ג דשתים חייב חשיב ליה ר"ע משיב אבידה דכשאמר שתים נראה יותר נאמן וכתב המהרש"א דלמאי דמסיק בגמרא ה"נ מסתברא דאי ס"ד שתים חייב בשלש היכי פטור ליה ר"ע האי אעורימו קא מערים אדחי ליה הך סברא, והנה לפי"ז פליגי המקשן והתרצן, דהמקשן היה ס"ל דע"כ שתים פטור דאי חייב בשתים לא הוי משיב אבידה בשלש דמשו"ה קאמר שלש שלא יצטרך לישבע ואח"כ מתרץ ליה דשתים נמי חייב ואפ"ה הו"ל מגו בשלש דניחא ליה לטעון שתים שנראה יותר נאמן, ועי' בשטמ"ק שהאריך ג"כ בזה דמעיקרא הוי ס"ל דחשיד מגו אפילו אם צריך שבועה בשתים, ואח"כ למסקנת הגמרא ס"ל דלא חשיב מגו אם חייב שבועה בשתים דאינו רוצה לטעון שתים שלא יחייב שבועה, וצריך לבאר באיזה סברא פליגי וכן הני תרי לישנא דמותיב דמעיקרא היה ס"ל הא שתים פטור ואח"כ ס"ל למקשן ללישנא אחרינא דשתים חייב עד דמסיק ליה דמסתברא דשתים פטור דאי שתים חייב לא חשיב מגו ולא ס"ל כסברת התוס' דמ"מ חשיב מגו משום דבשתים נראה יותר נאמן וכ"ל דתליא בזה דאי אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא א"כ י"ל נמי איפכא דאי נתברר לנו שאינו חשוד אשבועתא א"כ גם אממונא אינו חשוד כיון דאין חילוק בין ממון לשבועה ולוה וא"כ א"ש דבשלש אכא מגו מעליא, חדא דבשתים כראה באמן יותר, ועוד דבשתים מרויח סלע אחד כמו שהעיר בזה בחידושי מהר"ם, מאי אמרת דמשו"ה אינו רוצה לטעון שנים שלא יצטרך לישבע א"כ ע"כ אתה מחזיקו שאינו חשוד על השבועה א"כ ממנ"פ נאמן בשלש דאי חשוד על השבועה א"כ וודאי ניחא ליה לטעון שתים כדי שיהי' נראה יותר נאמן וגם ירויח סלע, ואי אינו חשוד על השבועה ומשו"ה אינו טוען שתים שלא יצטרך לישבע א"כ ממילא אינו חשוד אממון ג"כ דהא חזינן ע"כ שאינו רוצה לישבע בשקר וא"כ האמת כדבריו דאינו חייב רק שלש, ומדוייק בזה ג"כ לישנא דר"ע דנקט אינו אלא כמשיב אבידה, ואמאי נקנו בלשון שלילה ולא קאמר בפשיטות ר"ע אומר הו"ל משיב אבידה רק לפי"ז א"ש דר"ע בא לתרץ שלא תאמר במה הוי משיב אבידה דלמא משו"ה טוען שלש כדי שלא יצטרך לישבע, לכך אמר אינו אלא כמשיב אבידה, כלומר כין דע"כ אתה בא להחזיקו בחזקת שאינו רוצה לישבע בשקר א"כ וודאי האמת כדבריו, אמנם במסקנא וכן בס"ד דהוי ס"ל דשתים פטור ס"ל מגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וא"כ אע"ג שאינו רוצה לטעון שתים כדי שלא יצטרך לישבע מ"מ על ממון הוא חשיד ולכך טוען שלש שלא יצטרך לישבע וממילא לית ליה מגו, ולפי"ז י"ל מה דנקט ר"ע, והאריך בלישנא אינו אלא כמשיב אבידה הי' לפי מ"ש לעיל דלר"ח לא חשיב עזות רק מה שמעיז נגד העולם וא"כ הכי קאמר אינו, כלומר דלגבי מלוה גופא לא אכפת ליה כל כך להעיז רק נגד העולם וא"כ ניחא ליה טפי לטעון שתים דנראה יותר נאמן אע"ג דלגבי המלוה הוי יותר העזה שתים משלש, אמנם זה לא הוי העזה כל כך ולא אכפת ליה רק שלא יהא נחשב כשקרן בעיני העולם וא"כ אם אומר מ"מ שלש שפיר הו"ל מגו דאי בעי אמר שתים ודו"ק:

(לו) בגמרא מסקינן לעולם הילך חייב ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא א"כ הו"ל שטר שעובוד קרקעות, ויל"ד למה לא ניחא ליה בחד תירוצא ועי' בשו"ת אמרי א"ש לחו"מ סימן ט"ו שעמד בזה עי"ש בד"ה ולכאורא בלאו הכי, והנה בפשיטות י"ל דמשו"ה לא מנתן תיכף דהו"ל ש"ק דס"ל דשטר לא מקרי שעוביד קרקע רק באית ליה קרקע, ולא כדעת הסמ"ע סימן פ"ח ס"ק נ"א דבכל עניין הו"ל ש"ק וא"כ כיון דבריתא קתני סתמא, אינו מוכח דמיירי דאית ליה קרקע ולכך מתרץ קודם משום דמסייע ליה שטרא, ואח"כ מתרץ א"כ מיירי באית ליה קרקע דהו"ל שטר ש"ק וכו' ומדוייק נמי הלשון מה דקאמר דהו"ל שטר, ואמאי לא קאמר בקיצור דהו"ל ש"ק דהא ידעינן דבשטר מיירו רק לפי דברינו א"ש דאשמעינן דמיירו בשטר שיש לו קרקע וזה שאמר דהו"ל שטר שעוביד קרקעות, כלומר דמיירו בשטר כזה שיש לו קרקע ולא כדברי הסמ"ע דבשטר חשיב כל עניין ש"ק, אמנם אכתי קשה אמאי לא ניחא ליה בתירוץ הראשון משום דמסייע ליה שטרא ומשו"ה פטור וראיתי באמרי אש שם שמתרץ דלרשב"א ע"כ לא א"ש התירוץ דמסייע ליה שטרא כיון דס"ל דאינו טוען ברצון שתים וע"כ לא ס"ל הך סברא דמסייע ליה שטרא עי"ש, אמנם זהו דוחק קצת דנימא דפליגי בסברא בעלמא רשב"א ור"ע דלרשב"א לא חשיב סיועת השטר ולר"ע חשיב וכבר כתבנו לעיל דלרשב"א חשיב לי העזה גם נגד המלוה ולר"ע לא הוי העזה רק מה שנגד העולם נראה ג"כ כמעיז אמנם לומר בפשיטות דלרשב"א לא חשיב סיועת השטר לפוטרו משבועה אכתי טעמא בעי:

(לז) ונראה באופן אחר דהנה לעיל כתבנו דמאן דס"ל הילך חייב אע"ג דהילך הוי ג"כ קצת העזה מ"מ כיון דלא הוי העזה גמורה לא אלים לפוטרו משבועה, דשבועה אתיא לברר האמת וכל דלית כאן טענה