תבואות השדה חלק ד קלח

(ל) רש"י בד"ה לא הוצאתים ותן שלך כתב הפנ"י דבהילך ממש שנותן ליד המלוה תיכף מה שהודה לו גם לר' חייא פטור עי"ש שכתב שמדברי הג"א לא משמע הכי וגם מדברי הה"מ פ"א מהלכות טוען הלכה ג' ג"כ לא משמע כדברי הפנ"י, דהנה הרמב"ם שם נקט בהילך ג"כ שנתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך פטור וכתב הה"מ דהר"ם פוסק כרב ששת ולדברי הפנ"י דבנותן ליד המלוה תיכף גם לר' חייא פטור א"כ מצי סובר הרמב"ם גם כר' חייא אלא וודאי דלר' חייא חייב בכל גוונא אפילו אם נותן לו תיכף ויש לתרץ עפ"י דברינו דקדוק עצום בסוגית הגמרא דפריך מעיקרא לר' חייא מ"ט הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, והנה מדפריך מ"ט משמע דהיה ס"ל דמסברא היה לפטור בהילך וא"כ קשה מאי פריך בתר הכי לרב ששת מ"ט דפטור כיון דהיה ס"ל דמסברא יש לפטור בהילך והוא דקדוק עצום בלשון הגמרא, אמנם אי אמרינן דלא כדברי הפנ"י ואמרינן דלר"ח חייב בכל גוונא אפילו נותן תיכף לידו מה שהודה ולרב ששת פטור אפילו אם אינו נותן לו רק שמוכן בידו כלשון המחבר בש"ע חו"מ סימן פ"ז סעיף א' א"ש כמה שנבאר בס"ד:

(לא) דהנה י''ל ב' טעמים בהא דהילך פטור (א') משום דהוי העזה כיון שאינו מודה לו קצת עכ"פ אפילו ממה שאין בידו וכמ"ש לעיל באות כ"ה באריכות (ב') משום דמכיון שפורע לו מה שהודה נסתלק שעובידו ממנו לגמרי ולא יוכל להשביעו ולפי"ז י"ל דהגמרא ס"ל דבוודאי בהילך שנותן תיכף לידו ממש דאכא ב' טעמים לפטור האחד שהרי אכא העזה שאינו מודה לו אפילו מקצת ממה שאין לו ועוד שהרי לפי טענת הלוה אין לו עליו שום שעוביד כלל וא"כ לא דמי כלל לשאר מב"מ דהתם ליכא העזה וגם לפי דברי הלוה ג"כ יש לו למלוה עדיין שעוביד עליו וא"כ בהילך כי האי דלא דמי לטב"ע כלל היה ס"ל להגמרא דפטור מסברא ולכך פריך מ"ט דר' חייא, אמנם ר' חייא ס"ל דעיקר הטעם במב"מ דחייב שבועה הוא משום דיש רגלים לדבר שנתחייב לו עכ"פ מקצת והוי טענה חשובה וס"ל דגם הילך הו"ל טענה חשובה, וא"ש הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, כלומר, דאע"ג דלא הוי כמב"מ לגמרי כיון דיש לחלק ביניהם כמ"ש מ"מ יש לו דמיון בצד מה שהרי חזינן שהיה עכ"פ חייב לו, אמנם אליבא דרב ששת דס"ל סתמא הילך פטור היה משמע לו אפילו בהילך כי האי שאינו נותן לו תיכף נמי פטור, והיה קשה לו דהילך כה"ג שהמלוה לא קבל עדיין מה שהודה שפיר י"ל דעדיין שעובידו עליו וא"כ יש לו להשביעו וגם לא ידע בס"ד דהילך הוי העזה כיון שמודה לו מ"מ מקצת התביעה ועל הילך כי האי שפיר ס"ל להמקשן דמסברא היה לחייב, ומשו"ה פריך שפיר מ''ט דרב ששת, וע"ז מתרץ לו דהילך כמי הוי העזה וכמ"ש לעיל באות כ"ה דהלוה צריך להודות עכ"פ מקצת אפילו במה שאין לו ואינו מוכן בידו וכמה שמסיים באינך הא לא מודה ומשו"ה ס"ל לרב ששת פטור עכ"פ מוכח מדברי הגמרא דלר' חייא בכל גוונא הילך חייב אפילו נותן לו תיכף, ולרב ששת בכל גוונא פטור אפילו רק מוכן בידו וכמה שהבאתי לעיל ראיה מדברי הה"מ ג"כ ודו"ק, והנה יש עיון קצת אם גם בלא נתן לו רק שמוכן בידו אי מצינן נמי לומר שכבר נסתלק שעובידו כיון שמוכן בידו או דנימא כיון שבשעה שיצאה הודאה מפיו עכ"פ חייב לו ויש לו שעוביד עליו, והנה ברש"י ד"ה טעמא דאמר שלש כתב רש"י וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות נשעובדים על כך משמע דכל שהלוה יוכל להראות למלוה איזה מקום ממה לגבות נסתלק שעובידו, כלומר שעוביד גוף שיש לו על הלוה וממילא אין יוכל להשביעו, ונבאר עוד בס"ד עכ"פ בס"ד דגמרא וודאי י"ל דהיה ס"ל דכל זמן שלא נתן ליד המלוה ממש עדיין יש לו שעוביד עליו כמו מעיקרא ומשו"ה ס"ל דמסברא היה לחייב הילך בשבועה כמ"ש:

(לב) אמנם מדברי בעל המאור שפירש בסוגיא והובא בשטמ"ק ג"כ דראיה שהביא בגמרא לר"ח דהילך חייב הוא כך וממתניתי' דכמו במתניתי' דאע"ג אם היה כבר ביד האחד חצי הטלית וביד השני ג"כ פשיטא דלא שייך שבועה ומ"מ כל זמן שלא חלקו עדיין לא אמרינן דכמאן דכבר פליגי דמי ולא יצטרכו שבועה כיון שעכשיו לא חלקו עדיין ה"נ לא אמרינן בהילך כיון שמוכן ליתן לד שיהי' כאילו כבר נתן לו ולא יצטרך לישבע עי"ש אלמא דכל טעמא דר"ח דמחייב בהילך הוא רק דלא אמרינן מה שמוכן בידו ליתן להמלוה שיהי' כאילו כבר נתן וא"כ עכ"פ היכא באמת שכבר נתן להמלוה מה שמודה באמת גם לר"ח פטור דלא פליג ר"ח רק דלא אמרינן שיהי' כאילו כבר נתך וא"כ ראיה מדברי בעהמא''ו לסברת הפנ"י דבנתן ממש ליד המלוה פטור גם לר' חייא וא"כ יש לנו לסברת בעהמ"א טעם חדש בהא דהילך פטור משום דהוי כאילו נתן לו כבר ואין זה בגדר הודאה כלל והו"ל כאילו קדמה הודאה לתביעה דלא חשוב מב"מ ומתוך כך העלה בקצה"ח סימן ת' ס"ק ב' דבר חדש דבקנס דליכא שום חיוב קידם התביעה ולא שייך לומר דהוי כאילו נתן לו כבר קודם התביעה דקודם התביעה לא רמיא עליו שום חיוב לא אמרינן הילך פטור ומתרץ בזה קושית הש"כ שם בחו"מ סימן ת' ס"ק ז' שהקשה על הר"מ ומחבר דס"ל דאם הניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר תם הזיק דנשבע המזיק כדין מב"מ דהא דבר שהוא בעין הו"ל הילך ולמה חייב שבועה דאוריתא, ומתורץ בהכ"ל דבקנס לא אמרינן הילך פטור עי"ש, אמנם בתומים סימן פ"ח ס"ק י"ט ראיתי שהקשה באופן אחר על הר"מ ומחבר דהא ע"כ מיירי דיש עדים על הנגיחה רק שלא ידעו איזה נגח אם תם או מועד, דאלא"ה הו"ל מודה בקנס וכיון דיש עדים אמאי חייב שבועה הא הו"ל דבר שא"י לכפור והר"ם ס"ל פ"ד מהלכות טוען דמודה בדבר שא"י לכפור אינו חייב שבועה דאוריתא ומתוך כך העלה התומים דהר"ם לא ס"ל דאינו חייב בדבר שא"י לכפור רק אם יש שעוביד נכסים ג"כ והלכך התם בתם דליכא שעוביד נכסים שפיר חייב שבועה ומסיים שהוא ראיה שאין עליו תשובה, והנה לדעת הקצה"ח הנ"ל דבקנס לא שייך הילך וא"כ לפי הבנת המפורשים דבר שא"י לכפור דפטור היא ג"כ מטעם הילך ויש לפרש נמי דמכיון שא"י לכפור הוי כאילו נתון כבר בידו ולא הוי הודאה וא"כ בקנס דלא שייך דהוי כאילו נתך לו כבר משום דבלא תביעה אינו חייב, א"ש דחייב שבועה אע"ג שא"י לכפור, משא"כ בעלמא פטור אפילו היכא דליכא שעוביד נכסים וכדעת הש"כ בחו"מ סימן פ"ח ס"ק כ"א והלח"מ פ"ד מהלכות טוען דבכל דבר שא"י לכפור אפילו היכא דליכא שעוביד נכסים ג"כ פטור עי"ש:

(לג) ויש להסביר עוד סברת הקצה"ח הנ"ל דבקנס לא שייך הילך וגם לא סברת דבר שא"ר לכפור עפ"י סברא הנ"ל דבאמת בכל הילך או בדבר שא"י לכפור דאמרינן דלא חשיב הודאה הי' משום דבהילך הוי כאילו נתן לו כבר קודם התביעה וכן בדבר שא"י לכפור הוי ג"כ כאילו קדמה הודאה לתביעה ועי' בחידושי הרי''מ לחו"מ סימן ע"ה שכתב ג"כ דהוי כאילו קדמה הודאה לתביעה ולא הוי מב"מ וא"כ י"ל דעד כאן נוכל לומר דחשבינן הודאה במה שא"י לכפור כאילו כבר הודה קודם התביעה רק במקום שחל חיוב ההודאה קודם התביעה ג"כ, משא"כ בקנס דאם מודה קודם התביעה לא חל ההודאה כלל דהא מודה בקנס פטור א"כ שפיר ליכא למימר דהודאתו במה שא"י לכפור הוי כהודה קודם לזה דהא אז לא שייך כלל חיוב ההודאה, ומשו"ה שפיר ס"ל להר"מ דחייב באומר תם הזיק