תבואות השדה חלק ד קלז

שנשתעבד לו על המקצת שמודה הו"ל עבד לוה לאיש מלוה שזוקקו לשבועה א"כ ממילא יש לנו סברא מעליא לפוטרו בהילך דבהילך כיון שנותן לו מה שמודה או בפקדון שמוכן בידו ליתן לו ליכא עליו שעוביד כל כך להיות בכלל עבד לוה לאיש מלוה כיון שכבר מוכן בידו הודאתו ואין כח למלוה לזקוק אותי לשבועה, וא"ש לישנא דגמרא בס"ד, (ובחידושי חתן סופר ראיתי שכתב דאם כו"ה פטור רק מגזה"כ י"ל דהילך חייב כיון דלא דמי לגמרי לכו"ה) אמנם לע"ד נראה די"ל ג"כ אפכא דאם מב"מ חייב מגזה"כ א"כ הילך נמי חייב דכל שאין לנו איזה טעם לחלק בין מב"מ להילך מכח איזה סברא אמרינן דהילך נמי חשיב ליה כמב"מ ויש לנו ראיה מלישנא דגמרא כמ"ש בס"ד ודו"ק היטב:

ומעתה נבא לביאור סוגית הגמרא בס"ד (כז) ברש"י ד"ה ותנא תונא קא ס"ד דלר"ח טעמא דמתניתין משום דאנן סהדי וכו' והוי כמנה לי בידך וכו' והעדים מעידים שיש לו חמשים וכי אידך דר' חייא עכ"ל, והקשו בתוס' ד"ה ותנא תונא כיון דלא מצי לאוכוחי הך בריתא דהילך אלא מכח קמייתא לימא ותנא תונא אקמייתא ונ"ל ליישב פרש"י דס"ל לרש"י דוודאי זהו דוחק לומר דהגמרא טעה לגמרי בר' חייא קמייתא דלית ליה שום סיעתא ממתניתי', משו"ה ס"ל לרש"י דעד כאן לא נדחה הך ותנא תונא על ר' חייא קמייתא רק כל כמה דלא ידעינן דר' חייא ס"ל הילך חייב, משא"כ לבתר דידעינן דר' חייא ס"ל הילך חייב ממילא אכא ראיה נמי לר' חייא קמייתא כמה שנבאר בס"ד, דהנה כבר כתבנו דהא אי הילך חייב הוי כמו דבר שא"י לכפור ואי אמרינן הילך חייב אמרינן נמי דדבר שא"י לכפור נמי חייב, והנה לעיל באות ז' הבאתי דבהך העדאת עדים בר' חייא קמייתא נחלקו הסמ"ע והש"כ אי מיירי שעדים יודעים בבירור שחייב לו עדיין או רק מעידים שלוה, והנה אי אמרינן דמודה בדבר שא"י לכפור לא חשיב הודאה והודאת עדים עכ"פ לא עדיף מהודאת פיו א"כ צ"ל ע"כ דהא דמחייב שבועה בהודאת עדים היינו שאין יודעים בבירור שחייב לו עדיין עי' בקצה"ח סימן פ"ז ס"ק ה' שכתב להדיא דמיירי שאינם יודעים בבירור שחייב לו רק מכח טענתו שאמר שלא לוה כלום נתחייב עפ"י עדים משום דלא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (ואי הוי מוקמינן לבריתא דר' חייא רק בכה''ג מדוייק נמי הלשון בגמרא מ"ש דאי הוי ליה סהדי ללוה דלא מסיק ולא מידי, כלומר שלא לוה כלל ומשמע הא בעדי פרעון לא מצי לפטור נפשי' משום כיון דאיהו אומר שלא לוה הו"ל כאילו אומר לא פרע הגם דרש"י בד"ה אי הוי ליה לא פירוש כן מ"מ יש לכוין כך בדברי הגמרא ודו"ק.) והנה בתוס' ד"ה ותנא הקשו אמאי לא אמרינן לר' חייא קמייתא נמי אי העדאת עדים פטור מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותיה בדאוריתא ועי' בשטמ"ק שמתרץ בזה על כמה אופנים, ונראה דבס"ד ס"ל לגמרא דר' חייא לא דמי כלל למתניתין דבשלמא במשנה עכשיו נמי יודעים בבירור שיש לו החצי לכל אחד מכח אנן סהדי, משא"כ בר' חייא דהעדים אינם יודעים בבירור גם על החמשים רק שנתחייב מכח לא לויתי וא"כ מנ"ל דבכה"ג נמי חייב שבועה על השאר וזה סובל הכל מ"ש בגמרא כי היכא דאנן סהדי להאי וכו' ונכלל בזה להקשות נמי הכא במשנה אנן סהדי גם עכשיו נמי על החצי וא"כ לא מצי לתרץ דאי לא הוי מצינן דכוותיה בדאוריתא לא היו מתקנים רבנן שבועה דאכתי יקשה מ"מ למתניתין נמי לא דמי כלל דבמשנה שפיר היו יכולים לתקן שבועה משום דעדים יודעים בבירור להעיד גם על עכשיו דבר ברור מכח אנן סהדי:

(כח) אמנם לבתר דמסקינן דר' חייא ס"ל הילך חייב וא"כ בדבר שא"י לכפור נמי חשיב לי הודאה וא"כ שפיר מיירי ר' חייא קמייתא גם בהעדים יודעים בבירור שחייב לו עדיין וא"כ שפיר אכא סיעת' לדר' חייא קמייתא נמי, דאע"ג דבמשנה כי היכא דאנן סהדי להאי נמי סהדי להאי מ"מ אי לא דהוי דכוותיה בדאוריתא לא הוי מתקנו רבנן שבועה, משא"כ בס"ד דהוי ס"ד דר' חייא לא מיירי בעדים מעידין בבירור משום דאי הוי הודאה ברורה הו"ל דבר שא"י לכפור ולא שייך שבועה א"כ ל"ל ותנא תונא דהתם אנן סהדי ממש וניחא ליה לרש"י לפרש הכי שלא נצטרך לומר דמה דאמרינן מעיקרא ותנא תונא אקמייתא הוא טעות לגמרי, אמנם לפימ"ש א"ש דלמסקנא דר' חייא ס"ל דהילך חייב וא"כ הה"ד דבר שא"י לכפור, ונוכל שפיר לאוקמא מילתא דר"ח אפילו בעדים מעידים בבירור שפיר אכא ראיה ממתניתי' גם לר' חייא קמייתא משום דאי לא הוי מצינו דכוותי' בדאוריתא לא היו מתקנים רבנן שבועה כמה שהרגישו בזה התוספת ג"כ וא"כ מ"ש בגמרא אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך דר"ח הכי פירושו דמה דאתמר ותנא תונא לא אתי שפיר רק לבתר דידעינן מאידך דר' חייא נמי דס"ל הילך חייב ממילא אכא סיעתא לר' חייא קמייתא נמי מכח מסקנת הגמרא אי אמרת בשלמא מדאוריתא חייב וכו' ומ"ש רש"י ד"ה ותנא תונא קא ס"ד דלר' חייא טעמא דמתניתי' וכו' וכי אידך דר' חייא אין כוונת רש"י במ"ש וס"ד לומר דלפי האמת ליכא ראיה לר' חייא קמייתא דלפי האמת ג"כ אכא ראיה לר' חייא קמייתא רק מ"ש רש"י קס"ד היינו משום דבס"ד הוי ס"ל דבמשנה הוי שבועה מדאוריתא וזה אינו לפי האמת, אמנם הך סיעתא מכח אא"ב מדאוריתא חייב וכו' גם לפי האמת קאי על רח"ק נמי כמ"ש, וא"ש נמי מה שבסוף כל הסוגיא הביא להקשות על ר' חייא קמייתא ועמד בזה הפנ"י ג"כ מ"ט נטר להקשות עד סוף הסוגיא דהילך על רח"ק, אמנם לפי דברינו א"ש דבאמת גם לפי הסוגיא דהילך תלוי ג"כ הדין דר' חייא קמייתא באיזה אופן מפרשינן לה אם שהעדים יודעים בבירור או לא כמ"ש ודו"ק היטב:

(כט) וראיתי בשטמ"ק שכתב דבמתניתי' אכא תרתי העדאת עדים וגם הילך ואי הוי אמרינן דשניהם פטורים מה"ת משבועה וודאי לא הוי מתקני רבנן שבועה במידי שהיה פטור מה"ת מכח תרתי, העדאת עדים והילך עי"ש עכ"פ חזינן לפי המסקנא דיש להביא ראיה נמי לרח"ק מכח דאי אמרת בשלמא מדאוריתא חייב וכו' כיון דעכ"פ אינו מוכח איזה חייב מה"ת או העדאת עדים או הילך ועי"ש שהאריך בשם הרבה גדולים דלמסקנא באמת אכא ראיה גם לר' חייא קמייתא מכח הא דאא"ב מדאוריתא חייב וכו' וא"ש על פי מה שביארנו בתוספת ביאור דאי הילך חייב וממילא גם בדבר שא"י לכפור חייב, ושפיר מוקמינן לר' חייא קמייתא גם בעדים מעידים בבירור שחייב לו גם עכשיו וממילא אכא ראיה ממתניתי' ובהכי מתורץ מה שהביא בסוף הסוגיא הך דאבוה דר' אפטורוקי להקשות לרח"ק, דהנה בהאי בריתא דר' אפטורוקי איתא והעדים מעידים שיש לו בידו וא"כ מצינן לומר שעדים מעידים בבירור שחייב לו עדיין והו"א דמשו"ה לא חשוב הודאה כיון שא"י לכפור, ולא הוי קשיא לרח"ק דמיירו שאין מעידים שעדיין חייב לו וחשיב שפיר הודאה, אמנם לפימ"ש דעכשיו קיימינן דרח"ק מיירי באופן שיודעים בבירור שעדיין חייב לו והוי דומיא דמתניתי' דאנן סהדי שיש לו גם עכשיו החצי והביא ראיה מכח דאא"ב מדאוריתא חייב מתקני רבנן שבועה דאיתא דכוותיה בדאוריתא א"כ אין לחלק בין אי מעידים בבירור שחייב דהא ר' חייא רק בכה"ג מחייב ושפיר הקשה מאבוה דר' אפטורוקי וכ"ז א"ש לפימ"ש הפוסקים דאי הילך חייב גם דבר שא"י לכפור חייב וכמה שהסברנו לעיל באות כ"ג בס"ד ודו"ק: