תבואות השדה חלק ד קלב

או משום אשתמוטי או משום דהוחזק כפרן לכל הסברות כדאית ליה כמ"ש באות חי בס"ד וחזקת ממון איתרע ע"י שנתחייב במקצת ע"י העדאת עדים שפיר חייב שבועה, וא"ש ילפותא מע"א, כלומר כמו דגבי ע"א מכריע העד לצד התובע לחייב הנתבע שבועה כמו כן העדאת עדין כיון דאיתרע חזקת ממון של הנתבע מכריע לצד התובע לחייב הנתבע שבועה, וא"כ לפי"ז לא אלים כל כך הפרכא דמה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע דאנן הכי קאמרינן כמו דע"א מחייב שבועה הוא משום דע"א מכריע לצד התובע ועי"ז חייב הנתבע שבועה ה"נ בהעדאת עדים יש לנו הכרעה לצד התובע שעי"ז איתרע חזקת ממון של הנתבע וממילא מחייב שבועה, וא"כ לא דמי להילפותא ממיתה דשני עדים, דהתם וודאי פשיטא דרק בכח עדים נתחייב מיתה וא"כ אין לילף לחייב שבועה על מה שהוא כופר משא"כ מע"א דמחייב שבועה אמרינן דזהו אינו בכח העד דע"א אין לו כח גמור וחזק כל כך שנימא שע"י מחייבים שבועה רק מכח הכרעה בעלמא לצד התובע וא"כ בהעדאת עדים נמי איכא הכרע לצד התובע כיון דחזקת ממון דנתבע איתרע לה וממילא מחייב שבועה על השאר ודוק היטב:

(יא) אמנם יש עוד דרך אחר בשבועת ע"א דאינו מטעם הכרעה בעלמא רק דכח הע"א גורם לחייבו שבועה, דע"א יש לו כח לשבועה כמו שנים לממון וא"כ אם שבועת ע"א הי' בכח העד ליכא למילף העדאת עדים מע"א דע"א יש לו כח לחייב שבועה על מה שמעיד דווקא אבל לא משום הכרעת ע"א לצד התובע נוכל לחייב הנתבע שבועה, וא"ש פרכת הגמרא מה לע"א שכן על מה שמעיד הוא כשבע, והנה י"ל דהך דינא אי חייב שבועה עפ"י ע"א בטענת ספק דתליא באלו השני טעמים דאי אמרינן דשבועת ע"א הי' רק מצד הכרעה לצד התובע, כלומר כיון דלתובע יש חזקת כשרות ולנתבע חזקת ממון ומכריע העד לצד התובע לחייב הנתבע שבועה א"כ שפיר י"ל דהיינו דווקא שהוא טוען בריא דאז יש לתובע חזקת כשרות שפיר מכריע העד לצד התובע ומחייב הנתבע שבועה משא"כ בטוען ספק עפ"י העד לא שייך חזקת כשרות לתובע כיון שאינו טוען בריא א"כ אין העד יכול להכריע לחייב הנתבע שבועה, אמנם אי אמרינן דחיוב שבועה עפ"י העד הוא בכח העד א"כ פשיט"א דאפילו בספק עפ"י ע"א יוכל לחייב שבועה דלעניין כח העד בעצמותו אין חילוק בין טענת בריא של התובע או ספק כיון דהעד מעיד בבירור וא"כ אם כח העד מחייב שבועה בוודאי אין שום התחלה להק"ו העדאת עדים מע"א דכח העד הוא רק על מה שמעיד כמסקנת הגמרא ומזה ידע כבר הגמרא דיש לחלק בין אם נשבע על מה שמעיד מדלא עבד הק"ו משנים גופא שמחייבים מיתה כמ"ש התוס' בד"ה ר' חיי' ודו"ק:

(יב) ומעתה מתורצים כל הקושיות בס"ד דלרש"י היה קשה קושייתינו דקארו לה ווה קארו לה למילף מע"א ואמאי לא אסיק אדעתיה דגבי ע"א על מה שמעיד הוא נשבע, ומשו"ה פרש"י דשבועת ע"א ס"ל דלא בכח העד הוא דס"ל דע"א אין זוקק לשבועה רק בטענת בריא ולכך פרש"י טענו חבירו מנה לי בידך וכיון דרק בטענת בריא מחייב העד ע"כ הוא רק משום דטענת העד יוכל להכריע לצד התובע כמ"ש לעיל וא"כ הה"ד העדאת עדים דאיתרע ליה חזקת ממון של הנתבע וא"כ איכא ממילא הכרעה לצד התובע לחייב הנתבע שבועה ועכ"פ תו לא אלים כל כך הפרכא דמה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע כיון דהשבועה אינו בכח העד רק מכח דע"י העד יש הכרעה טפי לצד התובע וא"כ יליף שפיר בס"ד מע"א רק מ"מ פריך על הק"ו מה לע"א שכן על מה הוא נשבע, כלומר מנ"ל לילף כמו דע"א מכריע לצד התובע לחייב שבועה ה"נ ע"י העדאת עדים דלמא הכרעת ע"א שפיר מהני להכריע לצד התובע כיון דעל מה שמעיד הוא נשבע, משא"כ הכרעת עדים שאינו בדבר שמעידים, ואע"ג דחזקת ממון של הנתבע איתרע לה מ"מ מנ"ל דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וממילא אכא הכרעה לצד התובע דלמא לא איתרע בכך חזקת ממון של הנתבע וממילא ליכא הכרעה לצד התובע ע"י העדאת עדים כיון שאין השבועה באה על מה שמעידים וזהו כוונת רש"י בד"ה תאמר שכתב, וז"ל ומניין לך להחמיר כל כך כלומר דק"ו ע"ע ליכא דמנ"ל דסגיא כל כך ההכרעה של העדאת עדים לצד התובע כמו הכרעת ע"א לצד התובע כיון דגבי ע"א על מה שמעיד הוא נשבע, וכיון שהוכחנו עכ"פ דס"ל לגמרא דגם גבי ע"א הוא בתורת הכרעה עכ"פ לא אלים כל כך הפרכא מה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע, ושפיר ס"ל בס"ד לעשות הק"ו מע"א ומתורץ הכל בס"ד ודוק היטב כי הוא עמוק בס"ד ועי' עוד לקמן מ"ש באות כ' בס"ד:

(יג) ועפ"י הדרכים הנ"ל בהא דע"א אם הי' רק בתורת הכרעה או שהי' בכח העד י"ל נמי דבזה יהי' תלוי שני הדעות שהובא בש"ע חו"מ סימן פ"ז סעיף ו' אי עד המסייע פוטר משבועה כמו שמחייב שבועה או לא, דהנה הרא"ש מס' ב"מ הביא שיטת מהר"ם דפוטר משבועה מק"ו ומה שיכול לחייב המוחזק שבועה מכ"ש שיכול לפטור הנתבע משבועה אולם בשו"ת מהרי"ט לאה"ע סימן כ"ז כתב לחלק דבשלמא לחייב שבועה יכול, כדי שיבורר הדבר ע"י שבועה משא"כ לפטור אומרים איפכא דאדרבא ישבע כדי לברר הדבר טפי וא"כ י"ל דוודאי אי אמרינן דאין נאמנות לעד אחד רק בכח הכרעה שפיר י"ל דע"י שבועה יבורר האמת טפי מע"י עד וא"כ שפיר אמרינן דע"א אינו פוטר משבועה אעפ"י שמחייב כדי שיבורר האמת טפי משא"כ אי אמרינן דעד אחד יש לו נאמנות שפיר רק דהוא גזה"כ דאינו קם לממון ועי' במנחת חינוך סימן תקכ"ג ובקצה"ח סימן ל' ס"ק ט' א"כ שפיר אמרינן דע"א פוטר משבועה כמו שמחייב שבועה, ול"ל כסברת המהרי"ט דאינו פוטר משבועה כדי שיבורר האמת, דזה אינו דמכיון דאמרינן דע"א יש לו נאמנות מעליא א"כ גם ע"י העד יבורר האמת כמו ע"י שבועה וקם ליה שפיר סברת המהר"ם דכיון דמחייב שבועה מכ"ש שיכול לפטור הנתבע משבועה כגון מב"מ ויש לו עד המסייע) והנה ברא"ש שם כתב דהיכא דהו"ל מתוך שא"י לישבע ומשלם לא יוכל העד לפטור אותו והביא ראיה משומר שמסר לשומר עי"ש ומתוך כך נתעורר קושי' הגאון ר' משלם ז"ל ע"ד התוס' ד"ה מפני מה שכתבו דאיצטריך שבועת עד אחד היכא שטענו בספק, והקשה האיך משכחת שבועה בכה"ג הא הנתבע מצי ליתן להתובע תביעתו ואח"כ יבקש ממנו שיחזור לו והוי לי' מחויב שבועה וא"י לישבע כיון שטענו בספק והעד המסייע לא יוכל לפטור במתוך שא"י לישבע ומשלם והי' קושי' מפורסמ' וכבר כתבנו לעיל באות ג' דאי אמרינן דכו"ה חייב ג"כ ע"כ הי' רק בתורת בירור לברר הדבר וכיון דאינו מה"ד לא אמרינן מתוך שאיל"מ עי' לעיל, שוב ראיתי בחידושי חתן סופר בסוגיא דמב"מ בד"ה ועפי"ד הנ"ל שכתב ג"כ כה"ג אמנם כעת נ"ל דעד כאן ס"ל להרא"ש במתוך שאיל"מ לא מצי העד פוטר אותו רק בשבועות השומרים דהוא וודאי מדינא כיון שבבירור בא ממונו לידו בכה"ג היכא שיש עליו חיוב תשלומין ע"י שאינו יכול לישבע לא מצי העד לפטור אותו משא"כ הכא בתובעו בספק עפ"י העד ושלם לו, ואח"כ חוזר ותובע ממנו דאפשר שלא הגיע לידו ממון חבירו כלל דהא יש לו עד המסייע לטענתו בכה"ג לא אמרינן דהעד אינו פוטר אותו דאין השבועה מן הדין וא"כ לא אמרינן מתוך שאיל"מ כיון שיש לו עד מסייע וכה"ג כתב הנתיבות המשפט סימן פ"ב בכללי מגו אות כ"ח