תבואות השדה חלק ד קלא

דאדרבא אם העדים יודעים בבירור שחייב לו עדיין אז הו"ל כפירת שעוביד קרקעות ולא שייך שבועות מב"מ ומיירו רק באופן שאינו גובה ממשעבדי גם אלו החמשים דהיינו שעדים מעידים רק שלוה וא"כ לקוחות מצי אמרי אנן אעדים סמכינן והם אינם מעידים שלא פרע עדיין, והנה זה רבות בשנים אשר אמרתי להביא ראיה לדעת הש"כ בשם הר"נ מלישנא דבריתא דנקט ''נותן לו חמשים זוז'' והוא יתור לשון לכאורא דהא ר"ח לא בא לאשמעינן רק דהעדאת עדים מחייבים אותו שבועה על השאר וא"כ למה אשמעינן נותן לחמשים זוז אמנם לדעת הר"נ א"ש דאשמעינן דמיירו באופן שאינו גובה החמשים זוז ממשעבדי שעדים אינם יודעים בבירור שעדיין חייב לו ורק נותן חמשים זוז מעצמו, אולם כעת נראה לי שיש ליישב הלשון נותן לו חמישים זוז גם לשיטות הסוברים דמיירו שמעידים בבירור שחייב לו עדיין דר"ח אגב אורחא אשמעינן מילתא אחריתא ג"כ דאפילו אם כבר נתן לו החמישים זוז תיכף לאחר שנתחייב החמישים עפ"י עדים מ"מ נשבע על השאר כמו בהודאת פיו לר' חייא דס"ל הילך חייב ומשו"ה נקט נותן לו חמישים זוז, כלומר אע"ג שנותן לו החמישים זוז והו"ל הילך מ"מ חייב שביעה על השאר לר"ח דס"ל הילך חייב, אבל באמת מיירי דווקא באופן שהעדים יודעים בבירור שחייב לו החמישים:

(ח) והנה הרמב"ם פ"ד מהלכות טוען הלכא י' נקט ג"כ והעדים מעידים עליו שעדיין יש לו אצלו חמישים מדנקט שעדיין יש יש לו אצלו משמע נמי כהסמ"ע שיודעים בבירור שחייב לד עדיין, ונראה דמסברא ג"כ מוכח דלא מחייב שבועה רק אם יודעים בבירור שחייב לו עדיין דהנה במ"ש הגמרא אבל העדאת עדים דל"ל הכי אימא לא קמל"ן ק"ו כתב בשטמ"ק וז"ל אבל העדאת עדים וכו' דל"ל אשתמוטי קא משתמט שהרי כפר בכל אימא וודאי קושטא קאמר דאלא"ה לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואעפ"י שהוחזק כפרן במקצת לא יוציאנו מחזקתו באותו מקצת אחד שמא לא היה זכור א"ל משטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר וכו' קמל''ן ק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אלא הואיל וה הוחזק כפרן במקצתו יצא מחזקתו ובחזקתו מעיז פכים הוא ונשבע עכ"ל עי"ש, והנה לפי"ז יש לנו בהעדאת עדים סברא לכאן ולכאן, כלומר די"ל דהעדאת עדים מוכח דקושטא קאמר וי"ל ג"כ דאדרבא בחזקת מעיז פנים הוא כיון שהכחיש העדים, והנה הא וודאי י"ל כמ"ש לעיל באות ד' דכל שיש כאן סברא דאין אדם מעיז תו לא הוי טענה חשובה ואין לחייבו שבועה, ובפרט די"ל דכל עיקר השבועה שחיבה התורה במב"מ הי' רק משום דאיתרע ליה חזקת ממונו כיון שכבר נתחייב במקצת ומשו"ה יש לו עליו שבועה וא"כ לפי"ז היכא שהכחיש העדים כיון די"ל דאלים טפי חזקה דאא"מ כהדרך הראשון שהביא בשטמ"ק וא"כ אין לו עליו שבועה אודי''ל נמי איפכא דאדרבא בחזקת מעיז ופנים הוא ונשבע וא"כ הסברא מכרעת כך דוודאי אם אפשר שגם לפי העדים אינו חייב לו עוד כלל רק הי' נתחייב מעצמו ע"י טענתו שהכחיש לגמרי א"כ אע"ג שנתחייב ע"י עצמו כפי העדאת העדים מ"מ אינו מוכח שהי' בחזקת מעיז פנים דהא גם לפי דברי העדים אפשר ג"כ שאינו חייב לו כלום עכשיו וא"כ לא חייב שבועה על השאר דלא הוי עכ"פ טענה חשובה כיון שי"ל דבאמת אינו חייב לו כלום דמנ"ל לומר דהוא בחזקת מעיז פנים, אדרבא מוקמינן אותו שאינו בחזקת מעיז פנים רק כיון שידע בעצמו שאינו חייב לו כלום לא דקדק כל כך בטענתו וטוען להד"ם וא"כ אע"ג שנתחייב באותו מקצת מ"מ אין לחייבו שבועה על השאר, אמנם אם העדים יודעים שחייב לו עדיין ואפ"ה הכחיש לגמרי אז הסברא מכרעת איפכא דהי' בחזקת מעיז פנים וא"כ אין לו חזקה דאא"ע כיון שמעיז גם נגד העדים ושפיר חייב שבועה על השאר זהו סברת הפוסקים במה דס"ל דאין חייב שבועה רק עם העדים יודעים שחייב לו עדיין דאז וודאי הסברא מכרעת דל"ל חזקה אא"מ, משא"כ אם אינם יודעים שעדיין חייב לו י"ל כדרך הראשון בשטמ"ק דאדרבא אלים טפי חזקה דא"א ואין חייב שבועה על השאר ודוק היטב כי הוא נכון בסברא בס"ד לשיטות הפוסקים דבעינן שעדים יודעים בבירור שחייב לו עכשיו ג"כ והנה במסקנא מסקינן דאפילו בהעדאת עדים נמי אמרינן דאשתמוטי קא משתמט רק בס"ד דבהעדאת עדים הו"ל גזלן כיון דהוחזק כפרן ואשמעינן דלא הוי גזלן וכבר כתבנו דלא מק"ו אמרינן דלא הוי גזלן רק דק"ו אתי לאשמעינן דהוי טענה חשובה וממילא לא מסלקינן השבועה ממנו ועי' שטמ"ק ופנ"י ודו"ק:

(ט) בגמרא אלא אתיא מע"א ומה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה, מה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע, עי' ברש"י ד"ה מחייבו שבועה טענו לחבירו מנה לי בידך וכו' הכ"ז נשבע להכחיש את העד וברש''י ד"ה האמר בשבועה דעדים שאינו נשבע על מה שהעידו וכו' ומניין לך להחמיר כל כך והנה בהך שקלא וטריא יל"דטובא א' בתוס' ד"ה ר' חיי' הקשו נימא ק"ו דר"מ אם הביאהו לידי מיתה חמורה לא יביאהו לידי שבועה הקלה, וי"ל דמה למיתה שכן על מה שמעידין הוא מת תאמר בשבועה שכן על מה שכופר הוא נשבע כדאמר לקמן עכ"ל, הנה א"כ כבר ידע הגמרא מדלא עביד הק"ו מעדים גופא שמחייבים מיתה דמכ"ש שבועה שיש לחלק בין דבר שמעידין עליו ובין דבר שהוא כופר א"כ איך מתחיל לעשות הק"ו מע"א כיון דגם בע"א על מה שמעיד הוא נשבע כדדחי ליה באמת ודקארו לה מאי קארו והוא קושיא עצומה בסוגית הגמרא, ב' מלישנא דרש"י ד"ה מחייבו שבועה טענו לחבירו מנה יש לי בידך משמע דרש"י ס"ל כשיטת הר"י מיגש סוף פרק כל הנשבעין דע"א אינו מחייב שבועה רק בטענת בריא אבל בטענת ספק עפ"י ע"א אין יכול להשביעו ולא כדעת התוס' בסוגיא ד"ה מפני מה דגם בטענת ספק עפ"י ע"א יוכל להשביעו ועי' ברשב"א מס' שבועות מ' ע"א שהאריך בזה אם יכול להשביע בטענת ספק עפ"י ע"א וא"כ ס"ל לרש"י דעל טענת ספק אין להשביע מ"מ קשה כיון דרש"י אינו פסקן רק פרשן מה ראה רש"י להאריך כאן בקושי' הגמרא ולפרש דשבועת ע"א הי' דווקא בטענו מנה לי בידך דהיינו בטענת בריא כיון דלכאורא אין נ"מ בזה לסוגיא הגמרא כאן ג' ברש"י ד"ה תאמר שמסיים ומניין לך להחמיר כל כך הי' יתור לשון לכאורא ומה בעי רש"י בזה. (י) וליישב כל זה נ"ל לפרש דיש ב' דרכים בהא דע"א זוקק לשבועה האחד הוא דבאמת בכל תובע ונתבע י"ל דהאמת יותר עם התובע מעם הנתבע דלתובע מוקמינן בחזקת כשרות ומסתמא אינו טוען בשקר משא"כ בנתבע בכל גוונא ליכא חזקת כשרות כל כך דבין במב"מ ובין בכו"ה ואפילו בהעדאת עדים איכא סברא דאשתמוטי, משא"כ לעניין תובע ל"ש אשתמוטי וא"כ אפילו אי לא סגיא לן הך סברא דחזקת כשרות להוציא ממון מ"מ נוכל לחייבו שבועה עכ"פ מכח חזקת כשרות של התובע דלא שייך גבי נתבע כיון דאשתמוטי ועי' במ"ש בספרי ח"ב בסוגיא דקציצה אות י' ראיה מדברי רש"י שם דלאותו שרוצה להוציא ממון מחבירו אית ליה חזקת כשרות טפי מאותו שבא להחזיק עיי"ש באורך רק מ"מ כיון שנגד חזקת כשרות של התובע יש להנתבע חזקת ממון אין לחייבו שבועה מספק בעלמא זולת במב"מ דאיתרע ליה חזקת ממון או בע"א דאז העד מכריע לצד התובע וא"כ לפי''ז בהעדאת עדים דאמרינן ג"כ אשתמוטי כמ"ש הראשונים ובתוס' ד"ה אבל העדאת עדים וא"כ יש להתובע שפיר חזקת כשרות