תבואות השדה חלק ד קכט

ונ"ל דהנה ראיתי בספר (דמשק אליעזר פרשת ויקרא) הביא שם ילקוט לאמור צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם ומדבר עמי, ויל"ד מהו אלו דברי כבושים, ונראה דהנה ידוע דיותר מעלה לאדם אם הקב"ה מדבר עמו אע"ג שיש עוד הרבה אנשים, ממה שאם מדבר עמו כשאינו רק יחידי, שוב ראיתי בילקוט שכתב כך להדיא, וז"ל זשה"כ אז דברת בחזון לחסידך אעפ"י שדבר הקב"ה עם אדה"ר ועם נח אברהם יצחק ויעקב הן היו יחידים בעולם אבל עשה כמה צדיקים ושבעים זקנים וכו' ולא קרא מכולם אלא למשה הוי אומר הרימותי בחור מעם, עכ"ל הרי כדברינו, אמנם משה מרוב ענותנותו לא היה מחשב בדעתו שהקב"ה מדבר עמו בשביל מעלתו היתירה רק לאשר יתר העם לא הגיעו אפילו למדריגה הקטנה שלי לכך נדבר עמו וזה היה אצל מרע"ה לגודל ענותנותו מוסר גדול לומר שהעם אינם אפילו במדריגתו הקטנה עדיין וז"ש אמור להם דברי כבושים בשבילכם מדבר עמי, כלומר לא משום מדריגתו הגעתי לנבואה רק בשבילכם שאתם עוד פחותים ממנו ונחשב כאילו הייתי רק יחיד בעולם והוא מוסר גדול להעם שלא הגיעו עדיין אפילו למדריגת מרע"ה כך עלה בלב מרע"ה לפי גודל ענותנותו שלא היה נחשב בעיני עצמו כלל וזהו ג"כ כוונת הלל שנתמנה לנשיא והיה מתירא שלא יעלה בלבו איזה התנשאות כי הוא נתמנה לנשיא לכך אמר לא מכח מדריגתי הגדולה נתמנותו לנשיא רק בשביל עצלות שבכם וא"כ אין לי במה להתנשאות, ואע"ג דבגמרא אמר דמשום כך נענש ששכח ההלכה אם לא הביא סכין מהו היינו רק שמשום שמ"מ היה להם לקנתיר אבל כוונת הלל היה באמת רק לגודל צדקו וענותנותו כנ"ל בס"ד עפ"י דרך אגדה:

שער מודה במקצת שער א' ח"ת בסוגיא דמודה במקצת מס' ב"מ דף ג' ובכמה מקומות בש''ס. (א) הלכה רווחת דמב"מ חייב שבועה מה"ת וכופר הכל פטור מה"ת משבועה, והנה הך שבועה שחייבה התורה במודה במקצת י"ל על ב' דרכים הדרך האחד דבאמת מצד הדין כמו שאין להוציא ממון מספק מן הנתבע ה"נ אין לחייב אותו שבועה מספק והא דהטילה התורה שבועה על מב"מ הוא מצד חומרא שהתורה החמירה עליו לברר האמת ע"י שבועה כמו דמצינו בעלמא דלא אזלינן בתר רובא היכא דאכא לברורי ה"נ לא מהני חזקת ממון דידיה לפוטרו גם משבועה אבל מן הדין אין לו להתובע שבועה על הנתבע כלל (זולת בעד אחד או בשומרים כיון שיודעים בבירור שהגיע ממונו לידו והמפקיד אינו יודע באיזה אופן נאנסה חייבתו התורה שבועה אבל בתובע ונתבע דעלמא ליכא שבועה מה"ד כלל רק התורה החמירה עליו) והא דפטור בכופר הכל היא משום דחזקה אין אדם מעיז הוי חזקה טובה ביותר לכך אין לו עליו שבועה מה"ת אפילו לחומרא בעלמא, הדרך השני דשבועה נוכל לחייבו אפילו מה"ד וא"כ אפילו בכופר הכל היה מהראוי לחייב שבועה רק התורה הקילה טפי בכופר הכל שלא לחייבו אפילו שבועה כמה שנפרש עוד בס"ד, והנ"מ בין אלו שתי דרכים היא כך דאי אמרינן דמה"ד כמו שאין לחייבו ממון כמו כך אין לחייבו שבועה, א"כ י"ל הא דמקשה רבה מפני מה אמרה התורה מודה במקצת הטענה לא היה קשה לו כלל למה כופר הכל פטור רק היה קשה למה מב"מ חייב, אמנם אי אמרינן דשבועה יש לחייבו טפי מממון א"כ י"ל דלרבה קשה לו תרתי כיון דכופר הכל פטור והקילה עליו התורה, גם מודה במקצת אמאי לא הקילה עליו התורה, ועי' בשטמ"ק שכתב נמי דלרבה קשי' ליה אמאי חייבה התורה במב"מ ולא בכופר הכל ונשמע הא אם היה חייב בכופר הכל נמי לא היה קשה ליה לרבה כלל דאפשר שהתורה החמירה בכל מקום לישבע כדי לברר האמת ועי' בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סימן כ"ז שכתב נמי דאפשר לומר דשבועה באה לברר האמת ואפילו במקום שאינו חייב מן הדין ושפיר משנו ע"ז חזקה אין אדם מעיז והוי חזקה טובה דהוי כוודאי, ומשו"ה אפילו שבועה א"צ ודו"ק:

(ב) והנה י"ל דפלוגתא דראב"י ורבנן במס' שבועות מ''ב ע"ב אי חייב שבועה מב"מ גבי בנו דראב"י ס"ל דלא הוי משיב אבידה ולגבי בנו נמי לא יוכל להעיז ורבנן ס"ל דגבי בנו יוכל להעיז, והו"ל משיב אבידה ופטור במב"מ נמי דפליגי בהא דבאמת אם יוכל להעיז לגבי בנו או לא הוי ספק ואין דעות בני אדם שוים בזה, ועי' בתומים בכללי מגו סימן פ"ב באות קי"ג שכתב נמי דזהו הוי ספק אם יוכל להעיז בבנו או לא עי"ש היטב, וא"כ י"ל דראב"י ס"ל דמב"מ מה''ד חייב שבועה, ומשו"ה י"ל אולו הי' מבני אדם שגם בבנו אין יוכל להעיז וא"כ ממילא חייב מב"מ גבי בנו נמי, אמנם רבנן ס"ל דאפילו במב"מ לא היה מהראוי לחייב שבועה רק שהתורה החמירה עליו וא"כ כל שיש לספק עכ"פ שהיה יוכל להעיז כגון גבי בנו ולא העיז הו"ל משיב אבידה ופטר במב"מ מני ועי' בר"נ מס' שבועות מ"ז ע"א בסוגיא דמתוך שאיל"מ כתב נמי כה"ג דכל שהשבועה עליו מה"ד שפיר אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם, אמנם אי אמרינן דהשבועה באה רק להחמיר עליו לא אמרינן מתוך שאיל"מ, (ועי' בספר צרור החיים בסוגיא דקציצה אות י"ב) שמפרש נמי הכי בדברי הר"נ שם:

(ג) והנה כאן כתבו התוס' ד"ה מפני מה דגזה"כ היא מכי הוא זה דמב"מ חייב וכו"ה פטור וא"כ י"ל דס"ל ג"כ דמה"ד היה לפטור מב"מ נמי רק מצד חומרא החמירה התורה במב"מ והא דבכופר הכל לא החמירה התורה צ"ל דהך חזקה אין אדם מעיז הוי חזקה טובה כל כך שאין שום מקום לחייבו שבועה אפילו מצד חומרא בעלמא, אמנם התוס' מס' כתובות י"ח ע"א ד"ה מפני מה כתבו וז"ל, ועוד מב"מ יש להשביעו שחייב לו ממון שהודה ועי"כ מגלגל עליו שבועה כעין גלגול אבל כופר הכל נסתלק ממנו לגמרי וכן הריטב"א כאן כתב דבמב"מ יש רגלים לדבר ובכו"ה ליכא רגלים לדבר, א"כ לפי"ז י"ל דבמוב"מ באמת מה"ד חייב שבועה ואדרבא קולא הי' שהקילה התורה עליו לפטרו ע"י שבועה מממון ולהאמינו בשבועה ודו"ק והנה וודאי פשיטא דאפילו אי נימא דמב"מ מה"ד חייב שבועה מ"מ בכופר הכל אין סברא לחייבו שבועה מה"ד וא"כ אפילו אי הו"א דגם בכו"ה חייבה התורה שבועה כדי לברר האמת מ"מ מדינא ליכא למימר שיחול עליו חיוב שבועה גם בכו"ה דאין שום סברא לחייבו רק מכח כל היכא דאכא לברורי אי נימא דכו"ה חייב ג"כ שבועה ובהיות כן מה נמלצו הדברים מאוד לתרץ קושי' מפורסמת בשם הגאון ר' משולם ז"ל הובא בכמה אחרונים, ועי' בספר טיב גיטין מס' גיטין כ"א ע"ב הביא ג"כ קושיא זו על מ"ש התוס. דלמא כו"ה נמי חייב והא דאצטריך שבועת עד אחד בטוענו בספק דחייב שבועה ע"י