תבואות השדה חלק ד קכז

לקיים שניהם עי"ש מ"ש בשם הרמב''ן וה"נ בהקטרה כיון דעכ''פ ההקטרה מוכרח להיות שפיר דוחה ויש להעמיס זה בלשון ר''ע מ"ש לר"א הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה היינו דרק לעניין שחיטה שייך לומר הותרה דלא סגיא בלא"ה ועי' שו"ת שואל ומשיב חלק ששי סימן נ"ד מוכח נמי כדברינו דאי היתרה לא שייך לומר הותרה רק במה שא"א להמצא בלא חילול שבת כגון שחיטה, משא"כ מכשירי' אינו דוחה דבאמת שבת חמיר מפסח ור"א ס"ל פסח עדיף משבת ומשו"ה מכשירין נמי דוחה כיון שהם בגוף הקרבן ועכשיו אי אפשר באופן אחר ודו"ק היטב והנה אע"ג דלעניין מכשירי' טפי דוחה אי אמרינן הודחה מאי הו"א הותרה, ולפימ"ש בסברא דאי אמרינן הודחה אז ערב פסח חמיר משבת ועי' בספרי הנ"ל מ"ש שם לעניין עדל''ת אי אמרינן הותרה או הדחה מ"מ לעניין אם נוכל לעשות באופן שלא יצטרך לחלל שבת כלל והיינו כמ"ש הצליח לעבור או לחסר יום אחד בזה וודאי אמרינן איפכא דאי ס"ל דהותרה א"צ לאהדרי לעשות שלא יחול ערב פסח בשבת ואי אמרינן הודחה וודאי אם אפשר להדר שלא יחול ע"פ בשבת צריכים להדר שלא יצטרך לדחות שבת וקונים דברינו מ"ש בריש הסוגיא דהספק דבני בתירה היה אם יפה עשו מה שעברו השנה משום טומאה ומשו"ה חל אז להיות בשבת והיינו דאי אמרינן הותרה שבת אצל פסח יפה עשו לעבר השנה משום טומאה אע"ג שעי"ז חל בשבת כיון דהותרה עיין היטב לעיל בדברינו בראש הסוגיא בס"ד. (יז) ועפי"ז י"ל פרפרת אחד לתרץ עוד מ"ש בגמרא במעשה דבן בתירה שכחו ולא ידעו, והוא כפל לשון וכבר עמד בזה הצל"ח ג"כ, ובשאר מפורשי', אמנם י"ל כך דהנה יל"ד על המכלתא שהבאתי לעיל באות ט"ו דמצריך קרא דלאחר שעבר סכנה אין מחללין שבת, ולכאורא אי הוי ס"ל דשבת רק הודחה לעניין פק"נ ומנא תיתי שגם לאחר שעבר הסכנה יהיו מותרי' שבת דליצטרך קרא וע"כ דס"ל דשבת הותרה והו"א כיון דאותו שבת בלא"ה לא שמרו כל השבת בשעת הסכנה כבר הותר לגמרי, ומשו"ה צריך קרא דאח"כ מ"מ אסור לחלל שבת, משא"כ אי רק הודחה פשיטא דא"צ קרא, ולא דמי למה דאמרינן מה לי חד דחיה מה לי שתי דחיות, דזה לא שייך רק לאותו הדבר שכבר הודחה אצלו (ובזה מתורץ מה שהקשיתי לעיל באות ט"ו ודו"ק), והנה מרא דשמעתא במכלתא שם הוא ר' יהודה בן בתירה וס"ל להגמרא דכמו דהדין שבת לעניין פק"נ הה"ד נמי לכל הדברים שנדחה שבת אצלם חד דינא אית להו אי הודחה או הותרה ועי' בב"י או"ח סימן שכ"ח שמדמה פק"נ לעניין שבת לטומאה בצבור אי הודחה או התרה ועי' ברמב"ם ריש פ"ב מהלכות שבת, והנה מדברי ר' יהודא בן בתירה עצמו מוכח מדצריך קרא שאסור לחלל לאחר שעבר הסכנה דשבת הותרה לענין פק"נ וא"כ הה"ד לעניין פסח נמי הותרה וא"כ יפה עשו מה שעברו משום הטומאה כיון דטומאה רק הודחה ושבת הותרה ומה היו מסופקים עכשיו ולכך קאמר שכחו, כלומר ששכחו הך דרשא במכלתא שכתבנו דמוכח מיניה דהותרה ויפה עשו. וממילא לא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו כלומר אם רק הודחה ולא יפה עשו אז במה שעברו השנה אי הותרה ויפה עשו הכל כמ"ש לעיל בראש הסוגיא ולא נשנה כאן רק לתרץ הכפל לשון שכחי ולא ידעו וא"ש בס"ד:

(יח) והנה אי נימא דשבת הותרה וכבר כתבנו דאי ס"ל הותרה לא אמרינן הך סברא שכבר דחתה שחיטה אם השבת עי' לעיל מ"ש באות ז' יש לתרץ דברי הר"מ פ"ז מהלכות תמידים שפסק בעומר נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ותמה הלח"מ שם שהרי במס' מנחות ע"ב איתא להדיא דאי אמרינן נקצר שלא כמצוותו פסול אין מקצירה דוחה שבת ועי' בש"כ יו"ד סימן רס"ב שהקשה נמי דאי ס"ל מל תוך שמנה יצא א"כ איך מילה דוחה שבת ועי' בשאגת ארי' סימן נ"ב שכתב דרק גבי קדשים בעינן דווקא דומיא דתמיד, משא"כ לעניין מילה כיון דמצוה מן המובחר למול בשמיני שפיר דוחה שבת ועי' היטב במס' מנחות ע"ב ע"א בתוס' ד"ה אמהי, אמנם לדברינו בלא"ה א"ש דבאמת מתרץ שם הגמרא דדוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה כמו בהקטר חלבים ואברים רק דהגמרא דחי ליה שאני התם שכבר דחתה שחיטה שבת, והנה ברמב"ם פ"ד מהלכות מעה"ק הלכה ג' לא הביא כלל הטעם שכבר דחתה שחיטה את השבת רק משום חביבה מצוה בשעתה וע"כ צ"ל דס"ל דאי ס"ל הותרה לא שייך לומר שכבר דחתה שחיטה שבת דרק אי הודחה אמרינן מה לי חד דחיה מה לי שחי דחיות או דסוגי' דהתם ס''ל כאביי במס' זבחים ל"ב ע"ב דגבי הותרה אמרינן הואיל והותרה הותרה, אמנם הר"מ ל"ל הך סברא ועיקר הטעם משום חביבה מצוה בשעתה וא"כ פסק שפיר אע"ג דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה כס"ד דגמרא שם מס' מנחות ע"ב ומתורץ שפיר קושיית הלח"מ ודו"ק:

(יט) בתוס' ד"ה מה לתמיד הקשו ונילף מתמיד ומילה עי' במג"ש ושו"ת הח"צ סי' קנ"ב שהקשו דהא מילה נמי הוי תדיר לגבי פסח עי' מס' זבחים צ"א ע"א, ונ"ל דתוס' ס"ל דמה דפריך בתמיד שכן תדיר ולכאורא איזהו סברא אכא דמשו"ה טפי דוחה ועי' בצל"ח שכתב דכוונת התוס' דפסח יכולים לדחות זמנו ליום אחר אמנם אי נימא כן וודאי קשה טפי מה פריך ממילה דהא מילה אי אפשר לדחות שיחול יום שמיני ביום אחר אשר ע"כ נ"ל דכוונת פרכת הגמרא שכן תדיר היא כמ"ש המהרש"א מס' פסחים ע"ז דפסח יש לו תקנה בפסח שני וא"כ הקשו התוס' שפיר דנילוף ממילה דהא מילה נמי לא נתבטלה לגמרי המצוה אם ימולו אחר זמנו רק דמצוות מילה בזמנה יתבטלה ואפ"ה דוחה, ופסח נמי דכוותיה דפסח ראשון יתבטל מ"מ מצוות פסח לגמרי לא יתבטל דאפשר בפסח שני וא"כ שפיר אכא למילף ממילה ותמיד והקשו התוס' שפיר ודו"ק:

(כ) במס' יומא מ"ו ע"א תוס' ד"ה אבל לא משלה כתבו דהא דאמרינן ולא עולת חול ביו"ט או בשבת היינו בליל יו"ט ושבת דלא נתנה עדיין לדחות בההוא שעתא אצל שום קרבן, משא"כ סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומא כיון דבלא"ה מבעיר אש אמרינן דאפילו אברים ופדרים דחול נמי מותר ועי' במל"מ פ"ד מהלכות מעה"ק הלכה ג' הביא ג"כ דברי התוס' הנ"ל, והנה לכאורא קשה לפי"ז איך מוכח במס' פסחים נ"ט ע"ב מקרא דלא ילין לבקר הא כל הלילה ילין בי"ד שחל בשבת דלמא לעולם מיירי שחל בחול והא דכל הלילה ילין היינו שיקרוב האברים סמוך לבקר דאז בלא"ה עושה מערכה וצורך תמידין דיומא אבל פסח באמת אינו דוחה שבת ועי' שו"ת בית יצחק ליו"ד ח"א סימן נ"ד אות ח' שהקשה קושי' זו בשם הגאון ישועות יעקב עי"ש ולע"ד נראה לתרץ דסברת התוס' במס' יומא לא שייך רק למאן דס"ל מתוך ואמרינן שפיר כיון שכבר הותרה ההבערה משום תמיד דיומא מותר נמי להקטיר שם האימורים דהקטרת אימורים גופא שייך בהו הבערה ועי' בהה"מ פי"ב מהלכות שבת הלכה א' וז"ל שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר מבשל אלא מבעיר עי"ש ועי' בס' מנ"ח מוסך שבת אות י"א ודו"ק אמנם אי לא ס"ל מתוך אסור להקטיר האימרים בהבערה ההוא אע"ג שהוא לצורך התמיד וא"כ י"ל דהסוגיא במס' פסחים שם דבלא"ה אזיל למאן דס"ל ולא עולת חול ביו"ט והך