תבואות השדה חלק ד קכד

בספר שנות חיים להגאון ר' שלמה קליגר ז"ל סימן קנ"ד:

(ח) במשנה אמר לו ר"א עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה ויל"ד למה אמר לו עקיבא וכן ראיתי בספר אור חדש במסכת' קידושין ל"ז ע"ב שדקדק כן עי"ש בד"ה ובזה אמרתי ונראה ליישב בכמה אנפים בס"ד דהנה בספר אור חדש בסוגיא בתוס' ד"ה ומה שחיטה הביא קושיית העולם אמאי לא ילפינן פסח דוחה שבת מפסח שעשו במדבר דנמי חל בשבת לבריתא דעשר עטרות במס' שבת פ"ז שחל אז יום ראשון דר"ח ניסן באחד בשבת וא"כ חל ע"פ להיות בשבת, וראיתי מתרצים עפ"י מ"ש התוס' מס' קידושין כ"ז ע"ב ד"ה הואיל דמאן דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע פסח שעשו במדבר היה עפ"י הדבור א"כ אין ללמוד משם שעפ"י הדבור שאני וא"כ עכ"פ מאן דס"ל מישב נ"מ שאתם יושבים משמע א"כ בדין עשו פסח מדבר ושפיר מוכח מפסח מדבר דדוחה שבת, והנה ר"ע ס"ל מס' קידושין ל''ז ע"א מושב כ"מ שאתם יושבים משמע ופליג על ר' ישמעאל דאינו אלא לאחר ירושה וישיבה וא"כ לשיטתו מוכח מפסח מדבר דדוחה שבת ואמר לו שפיר ''עקיבא" לשיטתך מוכח מפסח מדבר דדוחה שבת וא"כ עקרת מ"ש בתורה ועוד י"ל באופן אחר עפ"י מ"ש לעיל באות ד' דמאן דס"ל אעל"מ א"כ ליכא לאוקמא קרא דלא ילין הא כל הלילה יליץ בעבר והקריב כיון דאעל"מ וע"כ דפסח דוחה שבת והנה במס' כתיבות כ"ט ע"ב בתוס' ד"ה חלולין הי' עושה כתבו דמאן דס"ל אין קידושין תופסין באלמנה לכה"ג ס"ל אעל"מ, והנה במס' קידושין ס"ד ע"א איתא מ"ד דלר"ע ס"ל אין קידושין תופסין באלמנה לכה"ג כמו בשאר לאוין וא"כ ס"ל אעל"מ ועי' במלא הרעים בערך כל תא דאמר רחמנא, אות י"ט שכתב נמי דר"ע ס"ל אעל"מ ם ס"ל ולא עולת חול ביו"ט במס' שבת קי"ד ע"א, וע"כ מוקמינן קרא דלא ילין הא כל הלילה ילין בי"ד שחל בשבת ומוכח משם נמי דפסח דוחה שבת ואמר לו שפיר עקיבא עקרת ע"ש בתורה דלדידך יש להוכיח מקרא דלא ילין דפסח דוחה שבת ודו"ק:

(ט) עוד י"ל באופן השלישי עפ"י מ"ש בספר צל"ח דריע מה"ת וודאי ס"ל פסח דוחה שבת רק מדרבנן ס"ל דיש לגזור שאינו דוחה ואמר לו עקרת מ"ש בתורה עפ"י סברת הט"ז דדבר המפורש בתורה אין כח:

ביד חז"ל לאסור, והנה בספרי ח''א בשער עדל"ת בראש הספר כתבתי דר''א תוכיח דמכשירין דוחה שבת מדלא גזרו דורות הראשונים במילה בשבת שמא יעבירנו [ועי' שו"ת תתס"ו או"ח סימן קמ"א שהביא דברי הסמ"ג דעל הזאה בשבת היתה הגזירה עוד בימי מרעיה) וע"כ דמכשירין דוחה ול"ש שמא יעבירנו כדאמרינן הכא בסוגיא דף ס"ט ור' אליעזר ניעבריה אמנם אי ס"ל כתירוץ הט"ז באו"ח סימן תקפ"ה דמשו"ה לא נזרו במילה שמא יעבירנו משום שמפורש בתורה להתיר אין מוכח דמכשירין נמי דוחה וע"כ דמאן דס"ל מכשירין דוחה לית ליה סברת הט"ז הנ"ל עי"ש היטב בספרי מ"ש בזה, והנה לר"ע דס"ל מכשירי מילה אינה דוחה שבת בפרק ראד"מ מס' שבת א"כ קשה אמאי לא גזרו במילה שמא יעבירנו, וצ"ל ע"כ דס"ל כתירוץ הט"ז באו"ח סימן תקפ"ה דדבר המפורש בתורה להתיר אין כח לחכמים לאסור ואמר לו שפיר עקיבא עקרת מ"ש בתורה, כלומר לשיטתך האיך יכולים חכמים לגזור דפסח אינו דוחה שבת כיון דס"ל ע"כ דדבר המפורש בתירה להתיר אין כח לחכמים לאסור וא"ש הלשון עקיבא עקרת מ"ש בתורה ודו"ק:

(י) ראיתי במהרש"א מס' פסחים ע"ז ע"א בתוס' ד''ה סד''א דפסח מצינן לומר דלא מקרי קבוע זמן כיון דאית ליה תקנתא בפסח שני, והנה בזה היה מקום ליישב קושיית התוס' בסוגיא ד"ה מה לתמיד במה שהקשו דניליף משתי הלחם דדחי שבת ולדברי מהרש"א א"ש דפסח לא מקרי קבוע זמן כמו שתי הלחם כיון דאית ליה תקנתא בשני, אמנם י"ל עד כאן לא נוכל לומר דפסח לא דחי שבת דאית ליה תקנתא בשני היינו רק לרבי במס' פסחים צ"ג ע"א דשני רגל בפני עצמו היא וא"כ כשחל בשבת יש לו תשלומין בשני, משא"כ לר"נ שם דתשלימין דראשון א"כ כשחל בשבת דלא שייך בראשון לא שייך נמי כלל ומקרי אין לו תשלומין ומיושב בזה הלשין במעשה דבני בתירה שכתב ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו וכבר כתבנו בזה לעיל לדקדק מ"ש כמ"פ ''אם לאו'', אמנם להנ"ל א"ש דגם הם ידעו דיש הו"א לילף פסח מתמיד דאע"ג דגז"ש לא שמיע להו מ"מ איכא ק"י רק דהיו מסופקים דלמא שאני תמיד דאין לו תשלומין, משא"כ פסח דיש לו תשלומין בשני כסברת מהרש"א הנ"ל רק אי הו"א דשני היא רק תשלומין דראשון א"כ אם נימא דאינו דוחה שבת אין לו תשלומין כלל וממילא מוכח דדוחה ובזה היו ג"כ מסופקים האיך הדין אם אינו דוחה אם יש לו תשלומין אי הלכה כרבי דרגל בפ"ע או כר"נ וא"ש הלשון שכחו, כלומר ששכחו הדין אם פסח דוחה שבת, ושכחו האיך היו נוהגים בי"ד שחל בשבת והא דלא ילפו מתמיד בק"ו היינו משום שלא ידעו אי פסח דוחה שבת ''אם לאו" כלומר שזהו ג"כ לא ידעו אם לאו שאינו דוחה שבת אם יש לו תשלומין בשני דאי יש לו תשלומין בשני ליכא קיו מתמיד דהא אין קבוע לו זמן וכיון דלא ידעו בבירור האיך הדין ''אם לאו", כלומר אם אינו דוחה אם יש לו תשלומין וממילא לא ידעו לדרוש ק"ו דדלמא יש לו תשלומין בשני וממילא ליכא ק"ו מתמיד דשאני פסח שיש לו תשלומין בשני, וא"ש הלשון שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת ''אם לאו' ודו"ק היטב:

(יא) בגמרא דף ס"ט ע"א דבר אחר שמא יוצא זבח פסול ונמצא מחלל שבת למפרע אי הכי משחט נמי לא ישחוט שמא ימצא זבח פסול וכו' אלא הא אמר ליה ברישא ופרכיה והנה יל"ד בשיטת הגמרא איך עלה כלל בס"ד על דעת ר"ע לאסור חתיכת יבלת משום שמא ימצא פסול ולא הקשה לנפשיה דאי ניחוש להכי השחיטה נמי אסיר וכ"ל דלר"ע לשיטתו א"ש הטעם שמא ימצא זבח פסול ולא קשיא מה דפריך ליה ר"א אי הכי שחיטה נמי עפ"י מ"ש בספרי חלק ג' בשער רובא שער א' אות א' דמשו"ה סמכינן ארובא ולא בדקינן אחר ח"י טריפות דמשום דבלא"ה אנו מוחרכין לסמוך ארובא ולא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט משו"ה סמכינן לגמרי ארובא, אמנם כן זה החילוק בין אם כבר מוכרחין לסמוך ארובא דרק אז אזלינן בתר רובא הוא רק אי ס"ל דרוב הי' רק בתורת ספק ומשו"ה היכא דאין מוכרחין לילך בתר רוב לא אזלינן, משא"כ אי רוב היא בתורת וודאי אין חילוק ואזלינן בכל גוונא בתר רובא, והנה ר"ע ס"ל חיישי' למיעוט עי' מס' חולין י"א ע"ב בתוס' ד"ה וליחוש. וע"כ דס"ל דרוב היא רק בתורת ספק, והנה לפי"ז שפיר יש חילוק בין שחיטה דמותר בשבת ולא חיישינן שמא ימצא זבח פסול ובין יבלת דאסור לחתוך בשבת דחיישינן שמא ימצא פסול דבשלמא לעניין שחיטה דבלא"ה מוכרחים לילך בתר רוב דאלא"ה לא משכחת קרבן כשר דשמא במקום נקב קא שחיט ומכיון דבלא"ה אזלינן בתר רובא, משו"ה שחטינן נמי בשבת ולא חיישינן שימצא פסול דאזלינן בתר רובא משא"כ לעניין חתיכת יבלת דזהו מלאכה אחרת לגמרי ובזה אין מוכרח כלל ליזול בתר רובא דהא לא משכחת בכל קרבנות שצריך לחתוך היבלת ומשו"ה לעניין זה לא אזלינן בתר רובא וחיישינן למיעוט שמא ימצא זבח פסול, אמנם ר"א לא ס"ל האי חילוקא דס"ל דרב הי' בתורת וודאי עי' במלא הרעים ערך