תבואות השדה חלק ד קכא

זה בפני זה נאיד הגמרא מאקומתא דחתם ישראל בסוף דכל שידעינן עכ"פ שהישראל נזדקק לחתום עם הכותים מסתמא היא כשר עי"ש, שהביא כך בשם בעל המאור וא"כ מ"ש הר"מ והוא שיהי' כותי חבר אין כוונתו דידעינן בבירור שהי' חבר רק שע"י שחתם עמו ישראל סמכינן שהי' חבר מסתמא כמ"ש בגמרא דאי הוי מיירי בידעינן בבירור שהי' חבר א"כ גם בשער שטרות היה כשר, ועוד אפילו שנים נמי היה כשר עי"ש בספר בני אהובה ובש"ע יו"ד סימן רס"ו סעיף מ"ז ובאמת לא ידעתי מהו תמיהת הלח"מ אמאי לא נקט חתם ישראל לבסוף דמכיון שהר"מ התנה בפירוש שיהי' חבר א"כ אין נ"מ באיזה אופן ידעינן ולכך צ"ל דהלח"מ נמי ס"ל בכוונת הר"מ דאין יודעים בבירור שהי' חבר, דא"כ מאי חילוק בין שטרות לגיטין, וע"כ דרק ע"י שחתום עם ישראל אמרינן דהוא חבר ולכך תמה עליו אמאי לא ביאר דבעינן חתם ישראל לבסוף ודו"ק:

(יח) ולולא דבריהם היה נ"ל דמטעם אחר ס"ל להר"מ לפסול בשאר שטרות, דהנה ידוע דעת הר"מ פ"ג מהלכות עדות הלכה ר' דכל עדות שבשטר אינה כשר מה"ת רק מדרבנן, והנה התוס' כתבו דכותים מה"ת כשר רק מדרבנן פסיל וא"כ בשלמא לעניין גיטי נשים דשם עדי חתימה מועיל מה"ת לכ"ע ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן י"ז ובספרי שער טיב גיטין וקידושין שער א' אות י"ז ושפיר אמרינן כל דיש קצת הוכחה ע"י שהישראל חתום עמו שהי' כשר לא פסלוהו רבנן כיון דמה"ת הי' כשר, משא"כ בשטרות כיון דמה"ת כל עד בשטר פסול רק דרבנן אכשרוהי וא"כ בכה"ג כל שיש רק חשש קצת כונו גבי כותי או צדוקי שהביא שם הר"מ לא הכשירו רבנן בכה"ג דכל עדות שבשטר אינו כשר רק משום נעילת דלת ובכה"ג מה דיפסלו כיתי לא שייך נעולת דלת ודו"ק היטב והא דפריך בגמרא לרשב"ג אי דאחזיק אפילו שאר שטרות נמי היינו משום דרשב"ג ס"ל בשטרות עידי חתימה כרתי עי' תוס' מס' גיטין י' ע"א ד"ה רשב"ג וא"כ כל השטרות כשרים מה"ת ולכך פריך הגמרא שאר שכירות נמי, אמנם להרמב"ם דשאר שטרות מה"ת בלא"ה פסולים ורק משום נעילת דלת הכשירו חכמים א"כ כל שיש איזה נדנוד חשש אעפ"י שיודעים שהיא חבר כיון דמ"מ אינם בחזקת כשרים כל כך דומיא דצדוקין שהביא הר''מ בתר הכי ולכך פסולים לגמרי במקום שמה"ת אינו כשר כלל עדית בשטר רק בגיטי נשים דגם מה"ת מהני עדי חתימה שפיר לא פסלו חכמים כותי כל שיודעים שהי' חבר או כמ"ש בספר בני אהובה דמיירי שאינם יודעים בבירור שהי' חבר עכ"פ זביני לדעת הר"מ שיש חילוק בין גיטי נשים לשטרות ודו"ק היטב:

שער שמחת יו"ט שער ז' בעזהי"ת ח"ת בסוגיא דפסח דוחה שבת ריש פרק אלו דברים במס' פסחים ס"ו ע"א. אמר הכותב טרם נבא לביאור הסוגיא בס"ד נבאר מקודם כל עניין דבני בתירה עם הלל מה שראיתי לגדולי אחרונים שכבר עמדו בזה הגאון בעל נו"ב בספרו דורש לציון דרוש ג' ובספר ערבי נחל בדרושים לשבת הגדול דרוש ד' והפנ"י בלקוטים למס' פסחים ואענה גם אני חלקי בס"ד ויהי ד' עמנו שלא נבוש בדבר הלכה וז"ל הברייתא בגמרא פ"ו ע"א. (א') תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פעם אחת חל להיות ארבעה עשר בשבת ושכחו ולא ידעו אם פסח דוחה השבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו, אמרו להן אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששמש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דוחה שבת אם לאו ושלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם פסח דוחה שבת אם לאו עי' כל הגמרא עד שמסיק דפסח דוחה שבת מגז"ש דבמועדו מתמיד דדוחה שבת, והנה בבריתא זו יש כמה דקדוקים ונציע בס"ד עפ"י אותיות הן הדקדוקים מה שכבר קדמינו גדולי האחרונים והן הדקדוקים אשר יש עוד להוסיף עליהם (א') מה הקדים הלכה זו נתעלמה מבני בתירה, ומקודם היה לו לומר פ"א חל להיות י"ד בשבת ולא ידעו אם פסח דוחה שבת עי' בצל"ח שהקשה כך (ב) מה קאמר שכחו ולא ידעו (ג) מה קאמר פעם אחת חל להיות ארבעה עשר בשבת וכי רק פעם אחת אירע כך הלא בכל עשרים שנה הוא שתי פעמים (וקושי' זו הקשה בירושלמי ושם משני שהיה מן השמים כדי לתת גדולה להלל והוא ע"ד אגדה,) (ד') מאי נ"מ לן שעלה מבבל או ממקום אחר, וגם ששמו הלל וכל זה אך יתור לשון לכאורא זה מאי קאמר כמ"פ אם פסח דוחה שבת ''אם לאו" הך ''אם'' לאו'' הוא ג"כ מיותר הו"ל לומר אם פסח דוחה שבת ובפרט שד' פעמים נזכר בבריתא תמיד ''אם לאו" (ו') אמרו לו מניין לך תיבת ''לך'' ג"כ מיותר דמשמע דרק אליביה קשה (ז') על כל השכחה יש לתמוה איך משכחת לשכח דבר גדול כזה (ח) קושיית המפורשים הא בפסחים נ''ט ע"ב מקושיית רב ספרא לרבא דפריך לא ילין עד בקר הא כל הלילה ילין והא קיי"ל ולא עולת חול ביו"ט ומוקי קרא בי"ד שחל בשבת מוכח ג"כ דפסח דוחה שבת עי' בספר חור חדש למס' פסחים נ''ט ע"ב, וליישב כל זה נ"ל בס"ד כך:

(ב') דהנה ראיתי בצל"א שכתב דאם הוי אמרינן דפסח אינו דוחה שבת היה להם לעבר את החדש כדי שלא יחול בשבת דאפילו אם היה באופן שלא יכלו לעבר השנה כגון בשנת בצורת מ"מ יום אחד היו יכולים להוסיף דאם מעברים משום הטומאה אי אמרינן דטומאה רק נדחה בצבור ולא הותרה כדאמרינן במס' סנהדרין י"ב ע"ב א"כ מכ"ש אם פסח אינו דוחה שבת היה להם בוודאי לעבר שלא יחיל בשבת והלכה זו נתעלמה מהם שחל י"ד בשבת ולא שמו אל לב לעבר החדש והיינו שעל ידי העלמם היה חל י"ד בשבת עי' בצל"ח וזהו תוכן דברי קדשו, אמנם לאחר נשיקת כפות רגליו מ''מ אינו עולה שפיר דלפי"ז צ"ל דהם היו ס"ל דצריך לראות בכל פעם שלא יחול י"ד בשבת או ע"י עיבור השנה או ע"י עיבור החדש, וא"כ לא היה נזדמן עוד מעולם שהוצרכו לעשות פסח בשבת אם לא שהב"ד טעו ולא עברו השנה או החדש והנה באמת ידוע שגם בדורות שלפניהם היה במ"פ י"ד בשבת כמ"ש הירושלמי להדיא, וא"כ אכתי לא ידענו מה היה טעותם של בני בתירה:

אשר ע"כ נ"ל באופן אחר בס"ד עפ"י דבריו הקדושים דבאמת הם ידעו דפסח דוחה שבת שכבר אירע כמ"פ שעשו פסח בשבת ודבר גדול כזה שנעשה בכנופיא, וודאי לא היה נשכח מהם רק שלא ידעו מאיזה טעם דוחה שבת אם מדרשא דרב ספרא פסחים נ"ט ע"ב מקרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח דמוקמינן בשחל י"ד בשבת או מבמועדו, דאע"ג דלא קים להו הגז"ש מ"מ אפשר דאתי שפיר הק"ו או במה מצינו, ואע"ג דפרכי מה לתמיד שכן כליל ותדיר, מ"מ אולי אעפי"כ פסח עדיף שכן כרת ובזה היו מסופקים ובפרט שאפשר דבמועדו יש לו משמעות אפילו בשבת כמ"ש התוספת ד"ה מה מועדו דתנאי פליגי אי מועדו משמעותו אפילו בשבת בכל זה היו מסופקים, ועיקר ספיקם היה רק מאיזה קרא מוכח דפסח דוחה שבת אם מקרא דלא ילין דלעיל נ"ט ע"ב או מבמועדו, והנ"מ הי' כך דאי ילפינן מקראי דלא ילין