תבואות השדה חלק ד קיט

ששמרה לשם מצה דאלא"ה לא הוי אמרינן עדל"ת כמ"ש האור חדש לכך אשמעינן בבריתא מצת כותי מותרת, כלומר אפילו במצה שהיא מותרת ואינו מן החדש, ג"כ יוצא דסמכינן שפיר על מה דקים ליה שאין לכותי מצה אחרת כמ"ש התוס' מס' גיטין או כמ"ש התוס' כאן במס' חולין שהכותי אינו אוכל מצה אחרת כל הלילה, ולכך לא הקשו התוס' כאן במס' חולין למה נקט מותרת ולא הוצרכו לתרץ דנקט לא זו אף זו, אמנם במס' גיטין לא נחתי התוס' כלל לזה לומר דבמצה עדל"ת דמיירי מן החדש דשם ס"ל כמ"ש התוס' מס' קידושין ל"ח דלא אמרינן במצה עדל"ת דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני, ולכך לא תירצו שאינו אוכל כל הלילה מצה אחרת דזה לא יתכן רק אי אמרינן עדל"ת כמ"ש האור חדש מס' קידושין שם, והוצרכו לתרץ דקים ליה שאין לכותי מצה אחרת וא"כ אי לא אמרינן עדל"ת הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקט מותרת כיון דקתני יוצא בה, ומשו"ה הוצרוכו לתרץ דלא זא"ז קתני, וא"ש שנוי לשון התוס' ומה דלא משני כאן במס' חולין ג"כ דלא זא"ז קתני ודו"ק:

(ט') ועפי"ז יש לתרץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל באות ד' למה הביאו התוס' ראיה מהך דקיטע ראשו של אחד ולא הביאו ראיה מרישא דחותך כזית ונותן לו, דהנה לכאורא היה מקום לומר דוודאי אם אינו אוכל מצה אחרת כל הלילה שפיר יש לסמוך דלא זזה ידו מתוך ידו, משא"כ במאי דקים ליה שאין לו מצה אחרת מנ"ל שיוכל לסמוך ע"ז דלמא יש לו באיזה מקום בחדרי ביתו טמונים כזית מצה אחרת המשומרת ואותה מצה אינה משומרת, וצ"ל כמ"ש לעיל באות ה' דבאמת לא הוי רק חששא בעלמא שירצה להכשילו ולכך בהוכחה כל דהוא סגיא ליה להוכיח דאותה מצה הי' משומרת, ומשו"ה הביא ראיה מהא דקוטע ראשו דשם נמי הקשה הגמרא דלמא האי דשחיט שפיר ודלמא סימנא אית לי' בגויה ומשני דמסמס לי', והנה לכאורא עדיין קשה דלמא הכותי מכיר מ"מ איזה עוף שחט שפיר ע"י טב"ע או דגם ע"י המסמוס ניכר לי' ג"כ הסימן וצ"ל כיון דזה שירצה הכותי להכשילו לא הוי רק חששא בעלמא שפיר סמכינן בכל דהוא נמי, ומשו"ה לא מצי לאתויי ראיה מחותך כזית ונותן לו דשם נתברר בוודאי שאינו טריפה כיון שאוכל ממנו משא"כ הכא גבי מצה אולי לא קים ליה שפיר, וע"כ הביאו ראיה מהך דקוטע ראשו ודו"ק היטב:

(י') הנה לעיל באות ג' הבאתי דמצה הוי כתיבה ואחזוק וכן כתבו התוס' במס' גיטין דלמסקנא דהכא הוי מצה כתיבה ואחזוק, והנה לכאורא אפילו אי נימא דהא דבעי שימור לא הוי כתיבה דזהו רק מדרבנן מ"מ לעניין זה סמכינן כיון דהוי אחזיק עכ"פ מ"מ קשה קצת אי נימא דלעניין שימור נמי הוי אחזיק א"כ האיך קאמר להו דתימא לא בקיאי בשימור והא כיון דאחזוק הרי חזינן דבקיאי בשימור, וצ"ל דע"כ כל אחזוק דאמרינן בגמרא אין הפירוש שאותו הכותי עצמו שאנו דנין עליו הוא עצמו מיחזק לנו שנזהר בכך דבכה"ג וודאי לכ"ע היה מהני דהא במס' גיטין אמרינן דאפילו לר"א דכתיבה ואחזיק ג"כ לא מהני מ"מ בחתם ישראל לבסוף דאכא הוכחה שהכותי חבר מהני, א"כ חזינן בכל שהוא עצמו מוחזק לנו שנזהר וודאי לכ"ע מהני וכל הפלוגתא דאחזיק אי מהני או לא הי' רק אי מהני מה שחזינן שהרוב כותים מחזיקין אע"ג דלא ידעינן בוודאי שגם אותו הכותי מחזיק דלרשב"ג למסקנא מהני אפילו בלא כתיבה ולת"ק לא מהני אחזיק כלל רק כתיבה וא"כ שפיר י"ל דגם לעניין שימור מצה הוי אחזיק ומ"מ ס"ד דלא בקיאו בשימור דעכ"פ אותו הכותי שאנו דנין עליו עכשיו אינו מוחזק בכך לשמור, ויש להביא ראיה דע"כ גם לעניין שימור לשם מצה הוי אחזיק דהרי בגמרא פריך רשב"ג היינו ת"ק ואי ס"ד דלשימור לשם מצה לא אחזוק א"כ אמאי לא קאמר דרשב"ג ס"ל דאע"ג דמותר באכילה מ"מ אינו יוצא דלעניין שימור לא הוי אחזיק והכי הוי עדיף טפי לאוקמא גם מילתא דרשב"ג לעניין מצה ג"כ כמו מילתא דת"ק ור"א וע"כ דלעניין שימור נמי הוי אחזיק וא"ש מה דפריך הגמרא פשיטא דיוצא בה כיון דהוי כתיבה ואחזיק ואי שימור הוי רק דרבנן ממילא ע"כ פשיטא דבדרבנן גרידא אחזוק לחודא נמי מהני לכ"ע ועיקר פלוגתא דת"ק ורשב"ג אי כתיבה עדיף או אחזיק עדיף נבאר עוד בס"ד ועיין באות י"ב לקמן:

(י"א) בגמרא ור"א אוסר מ"ט לא בקיאי בשימור, רש"י מחק הגירסא ועי' בספר תורת חיים שרוצה לקיים הגירסא, ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל בריש הסוגיא דהא אי בעינן שימור לשם מצה הי' מה"ת דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא מוקי לקרא דושמרתם שלא יהא חשש חימוץ לעניין המצה שיוצא בו אבל שימור לשם מצה לא בעי, ולפי"ז א"ש דר"א דאוסר באכילה לא מחשש חמץ גמור דא"כ גם בהנאה היה לאסור וע"כ רק מטעם נוקשה וחשש ספק חמץ אוסר ר"א כמ"ש רש"י בד"ה שאין בקיאין, וס"ל לר"א כיון דאין בקיאין בשימור לשם מצה והיינו משום דס"ל ושמרתם היינו מחשש חימוץ במצה שיוצא בה א"כ שאר מצית אינם נזהרים אפילו מחשש חימוץ דספיקא מה"ת לקולא ודרבנן לחומרא לא ס"ל דדרבנן לא ס"ל ולכך אסור באכילה, משא"כ אי הוי בקיאי בשימור והוי ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא כמ"ש לעיל דמאן דס"ל דבעי שימור מה"ת ע"כ ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא וא"כ היו נזהרים מחשש ספק חמץ נמי וא"כ היה מותר באכילה דליכא למיחש למידי, וא"ש לקיים גירס' הספרים דלא בקיאי בשימור דמשום דלא בקיאי בשימור באמת משו"ה אסור באכילה כמ"ש ודו"ק:

חלק שני נבאר קצת הסוגיא במס' גיטין בס"ד. (י"ב) בתוס' ד"ה אי ה"ק הוכיחו מדלא קאמר הגמרא אליבא דת"ק אי אחזיק אי לא אחזיק משמע דלת"ק מהני כתיבה לחודא אפילו בלא אחזוק וע"כ דבין לעניין גיטין בין לעניין שטרות הוי כתיבה דאי מעידין בשקר עוברים בלא תענה ולרשב"ג דפריך אי אחזוק משמע דכתיבה לחודא לא מהני וא"כ פליגי בתרתי דלרשב"ג מהני אחזיק בלא כתיבה נמי ולא אחזוק אפילו בכתיבה לא מהני ולת"ק הכל תלוי בכתיבה ולכאורא יש לעיין באיזה סברא פליגי ת"ק ורשב"ג ונראה עפ"י מ"ש הפנ"י דבאמת בין כתיבה בין אחזוק הוי רוב דמסתמא כיון דכתיבה או אחזוק עפ"י רוב אינם מעידים בשקר וא"כ לפי"ז י"ל דמשו"ה אפילו לת"ק לא מהני רק עד אחד כותי, ולא תרי דכיון דאכא חזקה נגד מה שמעידים א"כ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא רק היכא שכבר יש ע"א ישראל שפיר אמרינן דאע"ג דע"א לא מהני מ"מ מהני העד לומר דאיתרע לה החזקה וממילא מהכי העד כותי בתורת רוב ועי' בספר זכרון שמואל שכתב ג"כ כה"ג, אמנם רשב"ג ס"ל דכיון דלא אחזוק יש לנו הוכחה דלא אחזוק, דאע"ג דלא אחזוק פירושו שאין יודעים אם אחזיק כמ"ש התוס' מ"מ ס"ל לרשב"ג אילו היו מחזיקים היו יודעים מסתמא, ובפרט כיון דמה שהחזיקו הרבה מדקדקים בה יותר מישראל א"כ היכא דהחזיקו יש לו קול ומסתמא כיון שלא נודע אם החזיקו אמרינן דבוודאי לא החזיקו ולת"ק דלא ס"כ הך סברא דמדקדקים בה יותר מישראל א"כ אין הוכחה מדלא ידעינן בבירור שהחזיקו דבוודאי לא החזיקו דאפשר שהחזיקו, אע"ג דלא ידעינן וא"כ א"ש דלת"ק מהני כתיבה דכל דכתיבה אכא רוב מעליא דמחזיקים מסתמא דבמה דכתיבה לא חשידי, אמנם אחזוק בלא כתיבה לא מהני ליה כלל דכיון דלא כתיבה, אע"ג שהחזיקו יש לנו לחוש דלמא הך כותי לא יחזיק דבמה דלא כתיבה חשדינן להו ואע"ג דחזינן דרוב כותים מחזיקים בזה