תבואות השדה חלק ד קטז

מה שהיה האיסור שוה מעיקרא או כפי ששוה עכשיו כמ"ש בפלוגת' הפרמ"ג והברוך טעם, מ"מ עניין האיסור נתבטל דלעניין איסור שפיר אמרינן דהוי כאילו נתבטל לגמרי ומה שצריך לשלם ממון לחבירו הי' מצד אחר כיון דאין האיסור כלל בשביל ממון, משא"כ גבי תחומין דאילו לא היה זה ממון של חבירו לא היה כאן איסור תחומין כלל וא"כ כיון דלעניין ממון לא נוכל לומר שנתבטל לגמרי ממילא גם חלק האיסור שבו אין יוכל להתבטל:

ובהכי איש מה שדקדקנו לעיל בדברי התוס' ד"ה ה"נ שכתבו והכא מיירי באיסור נבלה שנתערבה בשחוטה כוונתם לומר דהכא גבי נבלה כיון שאין האיסור כלל מחמת ממונו של חבירו, וזה שכתבו ''באיסור'' נבלה, כלומר שאע"ג שיש כאן חלק ממון חבירו ג"כ מ"מ כיון שאין לממון שייכות כלל אל האיסור שפיר לא אכפת לן כלל בעניין ממון שבו, אע"ג שחבירו תובע הממון משא"כ הכא באיסור תחומין שעיקר האיסור לא בא רק מחמת שהיה ממונו של חבירו וכיון דתו לא נוכל לומר שנתבטל לגמרי כמאן דליתא ממילא גם חלק האיסור שבו לא יוכל להתבטל אע"ג שאינו תובע הממון כלל ודו"ק היטב בדברי התוס' ותמצא שכוונתם כמ"ש, ועי' בשטמ"ק שכתב ג"כ לחלק בין היכא שבאנו לדון על האיסור או על הממון וא"כ העולה מדברינו דכוונת רב ספרא לחזק דבר ר' אבא ולומר דאע"ג דהכא אין דנין על צד הממון דאין לו תובעין. מ"מ כיון שעיקר האיסור לא בא רק מחמת שהיה ממונו של חבירו שפיר אמרינן דלא בטל והיינו עפ"י הסברא שכתבנו לעיל בס"ד דביטול לא שייך רק היכא שנוכל לומר שנתבטל לגמרי ממציאות הראשון וא"כ היכא שהאיסור היא מחמת ממון דבזה לא שייך לומר שנתבטל לגמרי ממציאות הראשון גם חלק האיסור שבו אינו בטל וע"ז יש לו ראיה מהך דבורר צרורות דעניין ביטול הי' רק משום שהמיעוט שנתערב נתבטל לגמרי ממציאות הראשון ולכך חשבינן להצרורות עכשיו כאילו היו נעשו חיטים ודו"ק:

ועתה הוסיף אביי לדחות דברי רב ספרא ואמ"ל מי קמדמית איסורא לממונא איסורא בטל ממומא לא בטל, כלומר לא כמה שהבנת אתה דכל שהאיסור הי' מחמת ממון גם האיסור לא יוכל להתבטל דזהו אינו, אע"ג דלא יוכל להתבטל לגמרי כיון שעיקר האיסור מחמת ממון הי' מ"מ כיון שאין אנו דנין להפקיע ממון הבעלים רק האיסור תחומין שבו שפיר בטל, ומה שהבאת ראיה מבורר צרורות דע"כ כיון דחייב לשלם מוכח שהמיעוט שנתערב נתבטל ממציאותו הראשון משום דאל"כ אמאי יתחייב לשלם עבור הצרורות הא לא הוי רק גרמא בנזקין דזה אינו דשם הו"ל כמפסיד בידים כמ"ש הסמ"ע בחו"מ סימן רכ"ט ס"ק ט', וזה שכתב רש"י ד"ה אמ"ל אביי מדמייתית על זה מהבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא וכו' כלומר דשם הוי מזיק בידים כתירוץ הסמ"ע שם אבל באמת כל עניין ביטול הי' רק כדרך השני שכתבנו לעיל דהמיעוט נגרר אחר הרוב וא"כ גם באיסור תחומין כיון שאין אנו דנין להפקיע ממון בעלים רק לעניין חלק האיסור תחומין שבו שפיר נגרר אחר הרוב ובטול שפיר, ולכך הוצרכו האמוראים לתרץ באופן אחר מ"ט לא בטל המים ומלח ודו"ק היטב בכל מ"ש ותמצא שהכל מיושב בס"ד, וראיתי בשו"ת זכרון יוסף בחידושים שלו למס' ביצה שהאריך מאוד בהרבה קושיות ודקדוקים בסוגיא הזאת ולפימ"ש א"ש הכל בס"ד:

בגמרא רב אשי אמר משום דהו"ל דשיל"מ נ"ל מה שלא רצה ר' אבא לתרץ טעמא משום דשיל"מ והיא באמת קושית התוס' בד"ה ולבטל מים ומלח עי' בפנ"י ובשמן רקח ועי' בצל"ח שכתב כיון דאמרינן במס' יבמות פ"ב ע"א גבי חטאת כיון דלכהן לא אסור מעולם לא הו"ל דשיל"מ ה"נ לא הוי דשיל"מ כיון דלכאורא כאן לא היה אסור מעולם עי' רש"י ד"ה שיש לו מתירין רק רב אשי שם ל''ל הך סברא שפיר משני משום דשיל"מ ועי' בשעה"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה שכתב דכל דבר שאינו אסור בעצם לא הוי דשיל"מ ולא דמי לביצה שנולדה ביו"ט דהו"ל דשי"ל דהתם שאני כיון שלא היה לו שעת הכושר מעולם עי"ש:

ונ"ל לתרץ באופן אחר מ"ט לא ניחא להו להנו אמוראי לתרץ דלא בטל משום דשיל"מ עפ"י מה שהבאתי לעיל בחידושי למסכת' הזאת בסוגיא דדשיל"מ בשם שו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סימן שפ"ד, דמשו"ה גזרי חז"ל בדשי"ל שלא יבא לערב איסור בידים דכיון שיל"מ קל הי' בעניו ויבא לבטל בידים, והנה ראיתי בספר בגדי יו"ט שהקשה מאי פריך ולבטל מים ומלח לגבי עיסה ודלמא הכי קאמר דאשה ששאלה מים ומלח לא תלוש העיסה לכתחלא דאין מבטלין איסור לכתחלא אפילו באיסור דרבנן ותירץ דהכא ל"ש אין מבטלין איסור לכתחלא דבשעת לישה אכתי אין כאן שום איסור עדיין וא"כ א"ש דכיון דמותר לבטל אפילו לכתחלא וממילא לא שייך כאן דשיל"מ, אמנם רב אשי לא ס"ל הך סברא דהטעם שלא יבא לבטל לכתחלא דלא כסברת השו"מ הנ"ל ושפיר משני משום דהו"ל דשיל"מ ודו"ק:

שער שמחת יו"ט שער ו'. בסוגי' דמצת כותי (מס' גיטין דא יו"ד ע"א ומס' חולין דף ד' ע"א) אמר הכותב טרם נבא לביאור הסוגי', נבאר מקודם בס"ד דין דמצה בעי שימור, אי היא מה"ת דווקא דהיינו אפי' אם אין בה שום חשש חימוץ בעינן שיהי' משתמרת לשם מצה דווקא כמו בשאר דרכים דבעי לשמה, או חם ידעינן שאין בו שום חשש חימוץ סגיא לן מה"ת ומה דבעי שימור לשם מצה היא רק מדרבנן א') מלשון רש"י במס' חולין ד"ה מהו דתימא שכתב וז"ל אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ מ"מ לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה עיי"ש, וכן במס' גיטין ד"ה ואדם יוצא בה שכתב וז"ל ואפי' ידעינן בה דלא החמיצה לא נפק בה אלא א"כ עבד לה שימור לשם חובת מצה דכתיב ושמרתם את המצות עיי"ש, א"כ מוכח דהיא מה"ת אפילו אם יודע שאין חשש חימוץ צריך לעשות לשם מצה דווקא דנפקא לן מושמרתם אה המצות, אמנם ברמב"ם פ"ה מהלכות חמץ ומצה הלכה ט' כתב וז"ל משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצות ושמרו אותה מכל צד חימוץ משמע דס"ל דהשיעור לשמה אינה מה"ת ועיקר שימור היא רק שלא יהא בה חשש חימוץ ועיי' במזרחי פ' בא בפסוק ושמרתם את המצות כמי משמע דבעינן רק שיהי' נשמר מכל צד חימוץ אבל לשם מצה השימור אפשר דהיא רק מדרבנן ועיי' בהה"מ פ"ה מחו"מ הלכה ט' ואע"ג דהרמב"ם פ"ו מחו"מ הלכה ט' כתב להדיא גבי חלות תודה דאינו יוצא משום מצה דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה בלבד משמע דמה"ת בעי שימור לשם מצה דווקא והיא מגמ' מס' פסחים (דף ל"ח ע"ב), אמנם לאחר העיון קצת יש להביא ראי' משם דהשימור היא רק מדרבנן שהרי בעשאן למכור בשוק יוצא בה ידי חובת מצה והיינו כדאמרי' שם בגמ' דכל לשוק אמלוכי ממלך אי מזדבן וכו' ואי לאו איפוק אבא וא"כ קשה הא בדאורי' אין ברירה וא"כ כיון דמה"ת בעי שימור