תבואות השדה חלק ד קטו

הוי כמו מב"מ בעצם ולא בטל דלרבנן הוי מה ששוה באיכות כמו לר' יהודה מה ששוה בעצם ולכך נקט הדוגמא מחיטים בחיטים כלומר כמו דחיטים בחיטים ידוע לכל דהוי מב"מ ה"נ הך מים ומלח הוי מב"מ כיון ששוים באיכותם לעניין היתר בהיתר, אמנם ר' אושעי' פריך עלה דאיהו ס"ל דלרבנן כל מב"מ בטל בין שהוא שוה באיכות בין שהוא שוה בעצם וא"כ קשי' ליה שפיר ממנ"פ כמאן מוקמת למתניתי' אי כר"י דס"ל מב"מ לא בטל הכא ליכא למימר הכי דהא באמת הו"ל בעצם אינו מינו ואי כרבנן מבטל בטל כלומר דלרבנן כל מב"מ בטל בין שהם שוים בעצם בין שהם שוים באיכותם כמו היתר בהיתר דמדם הפר ודם השעיר לא ילפי רק דעולים אין מבטלים זה את זה וחולין מקדשים לא ילפינן דלא כסברת הר"נ במס' נדרים כ"ב דלרבנן לא בטל מינו כי האי מה ששוים באיכותם, וא"ש הלשון ''מבטל בטל'' כלומר כל מב"מ בין שהוא שוה בעצם בין ששוה באיכות ודו"ק:

והנה ר' אבא היה סבור מעיקרא דרק משו"ה אחיכו עלה שלא נזהר בלשונו ורצה לדמות לחיטים בחיטים, אע"ג דהכא הו"ל אינו מינו מים ומלח בעיסה והיה לו לפרש דלא בטל משום היתר בהיתר אבל לעיקר הסברא דלא בטל משום היתר בהיתר מודי ליה, וזה שאמר גוליתינו שקלי, דהנה איתא במס' סנהדרין כ"ד דת"ח שבא"י נקראו נועם שמנעימים זל"ז בהלכה, כלומר שאחד מיישב דברי חבירו ות"ח שבבבל קרואים חובלים שמקשים אחד על חבירו ואינם טורחים ליישב דברי חבריהם, והלכך הכא ר' אבא שנקט בלשונו לדמות מים ומלח בעיסה לחיטים בחיטים, אע"ג דהוי אינו מינו לגבי עיסה ולא פירש הטעם משום היתר בהיתר אחיכו עלה כיון שהוא עלה מבבל ות"ח שבבבל צריכים לבאר דבריהם היטב שלא יקשה עליהם כך היה סבור ר' אבא דרק משו"ה אחיכו ולא דפליגו עליו בעיקר סברתו לעניין היתר בהיתר, וזה שאמר גוליתיכו שקלי שאתם שותקים עלי על שאני לקחתי לעצמי מנהגכם הטוב שהוא לכם לבוש תפארת שאינכם צריכים להאריך בדבריכם, אמנם כיון שהם באמת מחולקים על כל הסברא במה דס"ל לר' אבא דהיתר בהיתר לא בטל לכך הדר אחיכו עלה, כלומר גם בזה אתה טועה דאנו לגמרי פליגין עלך כמה שאמר ר' אושעי' לרבנן מבטל בטל, כלומר בין מה ששוה בעצם או מה ששוה באיכות וכר"י בלא"ה לא מתוקמא כיון דבאמת הוי אינו מינו מים ומלח עם עיסה וא"כ נדחו בזה דברי ר' אבא לגמרי במה שרצה לומר הטעם במתניתין דלא בטל משום היתר בהיתר כפי מה שהבינו הני רבנן בדברי ר' אבא, והנה לומר בדברי ר' אבא דרצה לתרץ דמשו"ה לא בטל משום דהו"ל ממון של חבירו לא היה ניחא להם ג"כ דהכא אין אנו דנין לבטל הממון רק האיסור שבו ולא רצו לדמות כלל הך דאיסור תחומין אע"ג שבא מכח ממון לממונא דעלמא כמ"ש לעיל כיון דבכל ביטול ג"כ לא אמרינן דהוי כמאן דליתא לגמרי רק דהמיעוט נגרר אחר הרוב, א"כ גם לעניין איסור תחומין שפיר י"ל דהמיעוט נגרר אחר הרוב כיון דאין דנין רק על איסור תחומין שבו, ועי' היטב בתוספת בד"ה הרי שנתערב ודו"ק:

אמנם רב ספרא השיב לר' אושעיא, אע"ג דקא פליגת עלה בהך סברא דהיתר בהיתר וס"ל דגם היתר בהיתר בטל מ''מ שפיר קאמרת בתמיה הא עכ"פ יש לכוון סברת ר' אבא במתניתין דמשו"ה לא בטל משום צד הממון שבו וזה כוונת רש"י ד"ה שפיר, כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתניתי' כוונת רש"י, אע"ג דהוי מצי לאחיכו עלה דעכ"פ ר' אבא לא יפה עשה שלא ביאר היטב דבריו כמ"ש לעיל דגם ר' אבא היה סבור מעיקרא דרק משו"ה אחיכו עלה על שלא ביאר דבריו היטב מ"מ אמאי קא ''מודית'' להו ולאקשויי אמתניתי' הא במתניתי' שפיר מצינן לתרץ דמשו"ה לא בטל משום צד ממון שבו אע"ג שאין אנו דנין לבטל הממון רק חלק האיסור תחומין שבו, מ"מ כיון דהוא בא מכח ממון הבעלים וכל עניין ביטול הוא רק כשנוכל לומר שנתבטל לגמרי ממציאותו הראשון וכאן כיון שהאיסור בא מכח ממונו של חבירו וע"כ לא נוכל לומר שנתבטל לגמרי כדרך האחד שכתבנו לעיל א"כ ממילא גם חלק האיסור שבו לא יוכל להתבטל והביא ראיה רב ספרא דכל ביטול הי' משום שהמיעוט שנתערב הוי כאילו נתבטל ממציאותו הראשון לגמרי ונעשה כמו הרוב, דהנה לכאורא קשה אמאי יתחייב בתשלומין בורר צרורות דבאמת הצרורות אינם שוה מידי בפני עצמו ועי' בנתיבות בחו"מ סימן רכ"ט מ"ש בזה ולא ס"ל דהטעם משום שהפסיד לחבירו דס"ל דזה הוי רק גרמא בעלמא, ועי' בסמ"ע שם ס"ק ט' שהקשה באמת דהו"ל גרמא בנזיקין וע"כ ס"ל לרב ספרא דמשו"ה חייב לשלם משום דחזינן לאלו הצרורות תיכף כשנתערבו כיון שאינם ניכרים להדיא כמו שנתבטלו ממציאות הראשון והוי הצרורות כאילו היו חיטים, ומשו"ה חייב לשלם, וז"ש כילא חסרי', כלומר דחזינן כאילו לקח ממנו מדת חיטים, וא"כ כיון דכל עניין ביטול מיעוט ברוב הי' רק שהמיעוט נתבטל ממציאותו א"כ ממילא גבי איסור היכא שלא נוכל לומר שנתבטל לגמרי כמו הכא דעיקרו בא מחמת ממון דע"כ לא נוכל תו לומר שנתבטל לגמרי לא שייך ביטול, וא"ש דברי ר' אבא ואביי הבין דברי ר' ספרא בפשיטות דס"ל דלא בטל משום דממונו של חבירו לא יוכל להתבטל והשיב לו שפיר דכאן הו"ל ממון שאין לו תובעין, כלומר דאין דנין כלל לבטל הממון וא"כ שפיר שייך ביטול על צד האיסור תחומין שבו כל שאין דנין על הממון ולכך בא רב ספרא לבאר דבריו יותר מהא דאמר ר"ח נבלה בטלה בשחיטה, והעניין הי' כך דוודאי בכל איסור שנפל בהיתר אע"ג דיש לדון גם על הממון כגון שהוא של חבירו הך חתיכה דאיסורא, ועי' במהרש"א שכתב דסתם נבלה בעלים מפקרי ליה ובפרמ"ג ביו"ד במשבצות סימן ק"ט ס"ק א' תמה עליו דהא כיון דמותרת בהנאה שפיר יש לו בעלים מקרי ועי' בספר ברוך טעם בדין דשיל"מ בשער התערובות פ"ה שכתב, דאע"ג דנתבטלה הנבלה א"צ לשלם לו רק כמה שאיסור היה שוה אע"ג דעכשיו הי' מותרת, אמנם הפרמ"ג שם כתב דמחייב לשלם לו דמי חתיכה מעליא, כלומר כמה שהיא שוה עכשיו וא"כ לכאורא בכל איסור שנפל בהיתר נמי לא לבטל משום צד ממון של חבירו כמו הכא גבי איסור תחומין דס"ל לרב ספרא דלא בטל מחמת צד הממון שבו ולתרץ זה שלא יקשה עליו בא רב ספרא לבאר ולחלק העניין בין היכא שעיקר האיסור אינו כלל מצד הממון כמו גבי נבלה דאטו יש איזה חילוק בין הנבלה שלו או של חבירו וצד הממון שבו הי' מילתא אחריתא לגמרי שפיר שייך ביטול, ואתי שפיר נמי מה שהביא מדברי רב חסדא ולא הביא מעיקר פלוגתא דר"י ורבנן במינו או בשא"מ דאטו כי אית לי' בעלים לא בטל כקושית המהרש"א, אמנם לפי דברינו א"ש דרוצה להביא ראיה דע"כ גבי נבלה אין אנו דנין כלל מצד הממון שבו דאין להממון שבו שום שייכות כלל לאיסור דהא רב חסדא ס"ל דמינו מקרי במה שאפשר להיות כמהו וא"כ אמאי נבלה בטלה בשחיטה משום דאי אפשר לשחיטה שתעשה נבלה ואמאי לא נימא הא לעניין צד הממון שבו עכ"פ הוי כל חד בחבריה אפשר להיות כמהו דהאחד יוכל ליתן חלקו לחבירו וא"כ בכה"ג לא לבטל כיון דעכ"פ באיזה צד הוי אפשר להיות כמהו ושוים נמי בעצם וא"כ הוי שפיר מב"מ וע"כ צ"ל דגבי איסור אפילו אם יש צד ממון נמי מ"מ כיון שאין לממון שום שייכות עם האיסור אמרינן דהאיסור נתבטל, אע"ג שחבירו תובע ממונו וצריך לשלם לו או כפי