תבואות השדה חלק ד קיד

בעליו עליו קנו שביתה אצלו ולא שייך בו ביטול עכ"ל התוספת:

הנה מלבד שדברי התוספת צריכין הסבר, יל"ד בלישנא שכתבו והכא מיירי באיסור נבלה שנתערבה בשחיטה הך תיבת ''באיסור'' הי' שפת יתר וכמעט אין לו מובן שכתבו דהכא מיירי באיסור נבלה והנה לאשר שכל הסוגיא כבר נתקשו בה גדולי המפורשים בהמשך הסוגיא, וראיתי להנתיבות בחו"מ סימן רכ"ט שכתב דאדרבא רב ספרא רצה לדחות דברי ר' אבא והביא ראיה מהך דצרורות כמו התם דאע"ג דצרורות הוי הפקר מ"מ כיון שנתערבו בתוך חיטים שלו אזל שם הפקר מיניה וחייב לשלם לבעל החיטים ה"נ אזל שם הבעלים מכיון שנתערב בתוך העיסה וע"ז השיב אביי ולא שני בין ממון שיש לו תובעין וכו', כלומר דשם הפקר שפיר אזל ע"י תערובות, משא"כ שם בעלים לא נפקעו ע"י תערובות עי"ש, והנה מלבד שדבריו הם נגד דברי התוס' שכתבו להדיא דרב ספרא בא לקיים תירוץ ר' אבא ג"כ קשה מאוד לפרש כדברי הנתיבות דאיך יטעה רב ספרא בדבר פשוט כזה לומר דכמו ששם הפקר אזל לי' ע"י ביטול ה"נ אזל ליה שם הבעלים ע"י ביטול, והנה בסוגיא זו יש עוד כמה וכמה דקדוקים ולא נאריך בהם רק בהמשך ביאור הסוגיא יתבארו אחת לאחת כאשר יראה הקורא ונקדים לזה איזה הקדמות בס"ד כפי אשר נראה מדברי הראשונים (א') דממון וודאי לא בטל אפילו בחיטים ושעורים נמי שיפטר לגמרי לשלם לחבירו, עי' בספר ברוך טעם שער התערובות בדין דשיל"מ פרק ה' (ב') כתב מהרש"ל דמים ומלח לגבי חיטים ושעורים הוי מב"מ ולעניין דשיל"מ הו"ל מבשא"מ עי"ש (ג') המהרש"א כתב דאיסורא בטל לכ"ע וממונא וודאי לא בטל והך דהכא דמים ומלח לעניין תחומין מספקא ליה לר' אבא אי יש לדמויי לגמרי לממונא כיון דמכח ממון קאתי האיסור שביתה או יש לדמויי לאיסור כיוון דמ"מ אין דנין על הממון והלכך כיון דהוי נמי קצת ממונא הו"ל לעניין חיטים ושעורים כמו מב"מ ועי' היטב בתוס' ד"ה הרי שנתערב לו, והנה להבין כל אלו הסברות צריכים ביאור בס"ד:

ונ"ל דהא דאמרינן דממון לא יוכל להתבטל היינו משום כיון דאפילו במקום ששייך ביטול כגון איסור בהיתר מ"מ היכא שיש מציאות בעולם להכיר האיסור לא שייך ביטול עי' ברמ"א ביו"ד סימן צ"ח סעיף ד' לעניין חלב כיון שיוכל להסירו ע"י מים צוננים צריך להסירו משם וא"כ ממילא לעניין שיתבטל ממון של חבירו דלעולם הוי כאפשר להכיר האיסור ע"י תשלומין לא שייך ביטול וכה"ג כתב בחידושי הרי"ם למסכת' ביצה בסוגיא, ומעתה נחזי אנן האיך הדין באיסור שעיקר האיסור הי' מחמת ממונו של חבירו האיך יש לדין אם נימא כגון לעניין תחומין, אע"ג דאין אנו דנין שיתבטל הממון מ"מ כיון דאיסור תחומין הוי רק מחמת שהיה בין השמשות ממונו של חבירו לא שייך בי' ביטול או דנימא כיון דמ"מ עכשיו אנו דנין רק על האיסור תחומין שבו בטל כשאר איסורים, ונ"ל דזהו תליא בהך סברא, דהנה לעניין כל ביטול איסור יש לנו שני דרכים האחד דהתורה אמרה דכל שנתערב המיעוט ברוב חזינן להמיעוט כאילו נתבטל לגמרי ממציאותו הראשון א"כ היינו דווקא באיסור גרידא דשפיר נוכל לומר שנתבטל לגמרי דהתורה גזרה כך ששם האיסור נפקע ממנו לגמרי והוי כאילו לא נתערב כלל בהיתר שפיר בטל, משא"כ היכא דהאיסור בא מחמת שהי' ממון חבירו דע"כ לא נוכל לומר שנתבטל לגמרי כאילו אין כאן בעולם כלל כיון דלעניין ממון לא נוכל לומר עכ"פ דהוי כמאן דליתא לגמרי א"כ האיסור שבו נמי לא בטל, הדרך השני דבשום ביטול נמי לא אמרינן דהוי כמאן דליתא לגמרי רק שהתורה גזרה שהמיעוט יגרר אחר הרוב וכיון דהרוב הוי היתר נעשה המיעוט נמי כהיתר, וא"כ גם לעניין תחומין, אע"ג דלא נוכל לומר שנתבטל לגמרי דהוי כמאן דליתא מחמת הממון שבו מ"מ לעניין מה שאנו רוצין לאסור להוליכו חוץ לתחום מחמת האיסור תחומין שיש על המיעוט שנתערב, לזה שפיר אמרינן דהמיעוט נגרר בתר הרוב ומותר להוליך גם המיעוט במקום שמותר להוליך הרוב וא"כ בטל גם האיסור תחומין במים ומלח אע"ג דלא נוכל לומר דהוי כמאן דליתא לגמרי מחמת צד הממון שבו מ"מ לעניין האיסור נגרר המיעוט אחר הרוב ועי' בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא תליתאי סימן רכ"ד ודו"ק:

וא"כ מעתה זכינו לדין דאי אמרינן בכל ביטול דהוי לגמרי כמאן דליתא, לא שייך כאן ביטול לעניין מים ומלח כיון דהכא ע"כ לא הוי כמאן דליתא לגמרי מכח צד הממון שבו, משא"כ אי בכל ביטול הי' מטעם דהמיעוט נגרר אחר הרוב א"כ גם הכא נגרר המיעוט אחר הרוב לעניין האיסור תחומין שבו כיון דאין אנו דנין על הממון שבו ודו"ק היטב בהך סברא כי הוא נכון בס"ד:

הגם שראיתי בחידושי הרי"מ הפך מזה שכתב כיון דלעניין תחומין הוי כמו לעניין טומאת משא במסכת' בכורות כ"ג ע"א דל"ש ביטול רק אי אמרינן כמאן דליתא לגמרי שייך ביטול גם לעניין משא וא"כ ה"נ לא בטול רק אי אמרינן בכל דבר שנתבטל דהוי כמאן דליתא, ורוצה לומר דבזה פליגי ר' אבא והני רבנן דמקשי אמתניתין, אמנם לע"ד נראה דכאן אי אפשר לומר כן דהא ל"ש לומר דהוי כמאן דליתא לגמרי בשום אופן כיון דהאיסור בא מ"מ מחמת ממון ובזה ל"ש לומר דהוי כמאן דליתא, אע"ג שאין אנו דנין על הממון רק על האיסור כמ"ש המהרש"א דה"נ הוי קצת ממונא:

והנה לכאורא יש לנו עוד טעם אחד לומר דכאן ליש ביטול כיון דבאמת גם הך מים ומלח אין עליו שם איסור בעצם רק מה שאסור להוליכו חוץ לתחום של חבירו, וא"כ הו"ל כמו היתר בהיתר ולא שייך ביטול עפ"י סברת הר"נ במס' נדרים נ"ב ע"א רק מ"מ בהא דהיתר בהיתר לא בטל לאו כ"ע הכי ס"ל עי' היטב בשו"ת נו"ב מהד"ת ליו"ד סימן קפ"ו ובשו"ת שו"מ מהדורא תליתאי ח"ב סימן קמ"ט, אמנם הא דהיתר בהיתר לא בטל אפילו באינו מינו הי' רק לרבנן דלא אזלי כלל בתר עצם הדבר רק בתר איכות הדבר והלכך כל שהוא היום לגמרי מותר לאכלו, כאן לא שייך ביטול אפילו באינו מינו, משא"כ לר"י דאזל נמי בתר עצם הדבר אם הם שוים בעצם א"כ באינו מינו אפילו היתר בהיתר נמי בטל וכן ראיתי בספר מלא הרעים בעניין דשיל"מ שכתב כך בשם מהר"ם ברבי עי"ש והנה בהך דברי ר' אבא ובמה שהשיב עליו ר' אושעי' יל"ד (א') מה השיב ר' אבא מחיטים בחיטים הא הכא הו"ל באמת כמו חיטים בשעורים דהא מים ומלח הו"ל אינו מינו בעיסה ולומר דס"ל כסברת התוס' ד"ה משום דהוי, דהכא הוי כמו מב"מ כיון שצריך זה לזה זה דוחק, דא"כ הו"ל גם לר' אבא לתרץ כמו רב אשי דלא בטל משום דהוי דשיל"מ וב') בתשו' ר' אושעי' חיטים בחיטים וכו' לרבנן מבטל בטל ודלמה ר' אבא ס"ל כר"י וכי משום דס"ל כר"י אחיכו עלה ועי' בחידושי הרשב"א שעמד בזה (ג') מהו הלשון לרבנן מבטל בטל' אמנם י"ל כך דטעמא דר' אבא הי' באמת משום דהכא לא שייך ביטול משום דהוי היתר בהיתר, והנה הא דהיתר בהיתר לא בטל הי' ג"כ מטעם דהוי מב"מ כסברת הר"נ במס' נדרים רק דמינו מקרי מה שהוא שוה באיכות, והלכך נקט ר' אבא חיטים בחיטים לאשמעינן אגב אורחא דמה ששוים באיכות