תבואות השדה חלק ד קיב

בסברת הר"נ דלא דמי לאחרי רבים להטות דשם המיעוט עם הרוב סותרים זה את זה ודו"ק:

ובצל"ח הקשה אמאי לא נתבטל לעניין תחומין מה שינק מחבירו הא בלא ניכור האיסור ס"ל להמחבר באו"ח סימן ש"כ סעיף ב' גבי יין שבגיגית דבטל, אע"ג דהוי דשיל"מ כיון שתיכף שנכנס לתוך ההיתר נתבטל ולא ניכר מקודם, ותירוץ דהכא גם ההיתר איני ניכר דעל כל חלק הבהמה יש כאן איסור תחומין של חבירו ועי' בנו"ב מהד"ת ליו"ד סימן נ"ד, אמנם הקשה שם לשיטת הר"ש בתוספת דגבי מוקצה יש כאן איסור מה שגדל ביו"ט ושם הוי האיסור אינו ניכר מתחלת ביאתו לעולם וההיתר ניכר בפני עצמו ותירץ דגם ההיתר אינו ניכר דבחיי הבהמה אסורה משום אינה זבוחה ולאחר שחיטה כבר מעורב ההיתר עם האיסור מה שגדל ביו"ט עי"ש:

אמנם לכאורא יש לעיין בזה אי נימא דחזקת איסור שאינה זבוחה יועיל להקרא שם איסור על הבהמה לעניין מוקצה ג"כ, והנה ראיתי בספר בגדי יו"ט שהקשה מאי פריך אי אין ברירה חביות נמי אסורה אמאי לא מתרץ דברירה הוי ספק ולגבי בהמה דאכא חזקת איסור אבר מן החי או שאינה זבוחה אמרינן אין ברירה דמוקמינן בחזקת איסור וגבי חביות דליכא חזקת איסור אמרינן יש ברירה בדרבנן, ותירץ דחזקת איסור אמה"ח כיון דמשום זה אינו אסור להוליכו ביו"ט לא חשיב חזקת איסור, אמנם י"ל דתליא בזה אי מחזיקין מאיסור לאיסור שפיר הו"ל חזקת איסור לעניין תחומין נמי, ומ"מ יש לעיין בזה דכיון דמשום אמה"ח דקדים היה יכול להוליך הבהמה בכל מקום ליכא לדון כלל על חזקת איסור דקדים, אמנם לעניין מוקצה דאנו דנין בזה לעניין אם מותר לאכילה שפיר מהני ליה חזקת איסור אמה"ח או אינה זבוחה אי ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור והקשו שפיר לאיסור מוקצה לא חששו, כלומר אע"ג דנוכל לומר דמוקמינן הבהמה בחזקת איסור ולאיסור תחומין דלעניין שיהי' אסור להוליך הבהמה במקום שלא ערב דלא שייך חזקת איסור חששו בתמיה וא"ש סברת הצל"ח אי ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור ודו"ק ועי' פרמ"ג במשבצות סימן שצ"ז ס"ק ב' שכתב דהך דינקי תחומין אין הפירוש דמעורב משל חבירו ומה"ט יהי' אסור להוליך דבזה שפיר י"ל דבטל ברוב רק הכוונה כיון דעדיין מעורב בו משל חבירו ל"ש ברירה דליכא למימר דהוברר שזהו חלקו כיון דגם עכשיו עדיין החלקים מעורבים ועיי' בספר בגדי יו"ט שמדייק בזה לשון רש"י ד"ה לעולם קסבר שמסיים ''ואין כאן לברר'' כלומר כיון דגם עכשיו עדיין מעורב לא שייך ברירה, והנה יש לעיין א"כ גם גבי חביות כיון דאי אפשר לצמצם גם שם אכתי מעורב משל חבירו ולא שייך ברירה ועי' בספר תוספ' שבת סימן שצ"ז ס"ק י' שעמד בזה, ונ"ל עפ"י מ"ש התוס' מס' עירובין ו' ע"א ד"ה וספק דבריהם דעכ"פ יש ספק דלמא צמצם ג"כ שפיר אזלינן לקולא באיסור דרבנן, משא"כ לעניין תחומין ידעינן בוודאי שמעורב בו משל חבירו א"כ לא שייך ברירה וא"כ אזדו כל הקושיות מה שהקשו דלמה לא יתבטל מה שמעורב דכוונת הגמרא הי' משום שעדיין מעורב לא שייך ברירה:

הרמב"ם פ''ה מהלכות יו"ט הלכה כ' פסק כרב דבהמה אסורה וחביות מותרת והקשו הראשונים כיון דרב כהנא ורב אסי הקשו על רב ושתיק להו א"כ אמאי ס"ל כרב, ועי' ברא"ש ובבעל המאור, ונ"ל דהנה לכאורא יש להקשות אי נימא דלעניין איסור תחומין הו"ל כטומאת משא כמה שהבאתי לעיל בשם חידושי הרי"מ א"כ מאי פריך מאיסור מוקצה לתחומין אמאי לא מתרץ דלמוקצה לעניין אכילה שפיר בטל, משא"כ לעניין תחומין הו"ל כטומאת משא ולא בטל כמה דאמרינן במסכת' בכורות כ"ג ונ"ל דעד כאן לא אמרינן דלעניין טומאת משא לא בטל היינו רק אי אמרינן כמאן דאיתא דמיא, משא"כ אי אמרינן דמה שבטל לגמרי כמאן דליתא דמיא א"כ גם לעניין טומאת משא בטל ועי' מסכת' בכורות כ"ג מבואר שם, והכה י"ל דאי אמרינן בכל איסור שבטל דאיסור נהפך להיתר לגמרי ס"ל דכל מה שבטל הוי כמאן דליתא לגמרי, וא"כ י"ל עפ"י מ"ש רש"י במס' חולין צ"ז ע"ב בסוגיא דזרע בשלה דביטול איסור נמי ילפינן מאחרי רבים להטות א"כ י"ל דאי אמרינן דמ"ש התורה דאזלינן בתר רובא הי' מתורת וודאי א"כ חזינן דעשאו הכתוב להמיעוט לגמרי כמאן דליתא, משא"כ אי אמרינן רובא הי' רק בתורת ספק שפיר י"ל דהמיעוט הוי כמאן דאיתא רק דמגזה"כ אזלינן בתר רובא (ואע"ג דהמל"מ פ"א מהלכות טומאת משכב ומושב הלכה י"ד כתב דמה דאמרינן דטמא במשא משום כמאן דאיתא דמיא הי' רק מדרבנן מ"מ י"ל דרבנן נמי רק משו"ה אמרו דהוי כמאן דאיתא כיון דמה"ת עכ"פ לא חשיב להמיעוט לגמרי כמאן דליתא משו"ה ס"ל דטמא במשא, משא"כ אי מה"ת היה המיעוט לגמרי כמאן דליתא לא הוי מחמרי רבנן כלל ודו"ק) וא"כ י"ל דרב כהנא ורב אסי הקשו לרב דווקא דאיהו ס"ל רובא הוי בתורת וודאי עי' פלתי סימן ס"ג והבאתי בכמה מקומות בס"ד א"כ הוי המיעוט לגמרי כמאן דליתא וא"כ בטל לעניין תחומין נמי אע"ג דהוי כטומאת משא והקשו שפיר אה בין איסור תחומין לאיסור מוקצה, ומדוייק הלשון בגמרא אמרי ליה ר"כ ור"א לרב ולכאורא מ"ש ''לרב'' היא מיותר דכבר נקט אמרו ''ליה'' ופשיטא דלרב קאמרו רק לפי"ד א"ש, כלומר לרב לשיטתו קשה דל"ל דלעניין תחומין לא בטל דאליבא דרב אמרינן המיעוט כמאן דליתא לגמרי וא"כ כמו דבטל לעניין מוקצה היה לו להתבטל גם לעניין תחומין, אע"ג דהוי כטומאת משא, אמנם הרמב"ם דפסק להלכה בפרק ט"ו מהלכות פרה הלכה ד' גבי אפר מקלה שנתערב באפר פרה דמטמא במשא כהך סוגיא דמס' בכורות א"כ שפיר יש לחלק בין מוקצה לתחומין דלעניין מוקצה שפיר בטל החלק המעורב, משא"כ לעניין תחומין להוליכו הוי כטומאת משא ולא שייך ביטול, וא"ש ודו"ק:

ועיין ביש"ש בפרקין סימן י"ב שכתב דהא דקאמר בגמרא מאי הוי עלה היא לעניין ברירה ומסקינן דבדרבנן יש ברירה הלכך חביות מותרת ומ"מ בהמה אסורה כרב דוודאי הכי שמיע לי' לחלק בין בהמה לחביות ולא כהר"ז הלוי ז"ל שכתב דאין הלכה כרב משום דשתיק לי' לר"כ ורב אסי ובינקי תחומין מהדדי כתב ג"כ דמשו"ה לא יתכן ביה ברירה והי' כמ"ש לעיל בשם הפרמ"ג כיון דגם עכשיו החלקים מעורבים עדיין לא שייך ברירה כך משמע מלשון היש"ש עי"ש ודו"ק:

אמנם בלשון הרמב"ם פ"ה מהלכות יו"ט הלכה כ' מבואר דגם בבהמה שייך ברירה ורק משו"ה אסור משום שמעורב מחלק אחד בחבירו שכתב שם וז"ל, אפילו נחשוב אותו שהיה מובדל בבהמה מעיו"ט וכאילו היה ברור הרי ינק מחלקו של חבירו וכו' ונמצא כל אבר ואבר מעורב מחלקו וחלק חבירו עי"ש הרי שפתיו ברור מללו דגם בבהמה שפיר שייך ברירה רק מפני התערובות אסור, (ובחידושי לסוגיא דשחט את הקנה ואח"כ נקבה הריאה במס' חולין ל"ג העירותי איך שייך לומר דינקי מהדדי הא כפי הנראה בשם האיברים שיונקים מהקנה, כלומר התלוים בקנה אין להם שום יניקה מהאיברים התלוים בוושט א"כ איך אמר רב בהמה אסורה הלא אם חלקו באופן שאחד לקח מהאיברים התלוים בקנה ואחד התלוים בוושט לא היה להם יניקה מהדדי והיה מותר כה"ג להוליך ושם הארכתי בזה בס"ד ונתבאר ב"ה בספרי חלק ג' בשער טהרת חולין בס"ד):