תבואות השדה חלק ד קי

עוד בפשיטות דלהר"מ לא חישינן אפילו לתרי מיעוטא ולכך נקט דינא אפילו בבהמה ושאר הפוסקים חיישי' עכ"פ לתרי מיעוט', ואפשר דמאן דס"ל ספיקא דאוריתא מה"ת לקולא לא חייש לתרי מיעוטא אפילו בדרבנן ואכ"מ להאריך בזה מ"מ הסברא שכתבנו לחלק הי' סברא נכונה ודו"ק:

שער שמחת יו"ט שער ד'. בעזר אלקי מגיני וישעי, אתחיל לכתוב ח"ת במס' ביצה בפרק חמישי. (דף ל"ז ע"א) במתני' הבהמה והכלים וכו' המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים, ובגמרא ע"ב מחלקינן בין רועה אחד לשני רועים, דדווקא בשני רועים הוי כרגלי הבעלים אבל ברועה אחד אפילו לא מסר לו רק ביו"ט הוי כרגלי הרועה דכיון דליכא רק רועה אחד מסתמא מעמיד הבהמה שיהי' ברשות הרועה לעניין קניית שביתה, והנה הר"נ ס"ל דבשני רועים פליגי רש"י והרי"ף דלדעת רש"י הא דבשני רועים הוי כרגלי הבעלים דווקא היכא דלא מסר להם רק ביו"ט אז איכא חילוק בין רועה אחד לב' רועים אבל היכא שמסר להם בעיו"ט אז אפילו בשני רועים לא הוי כרגלי בעלים והוי ברשותם להוליכם במקום ששניהם יכולים לילך דרש"י בד"ה דלא כר' דוסא מסיים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינו אצל הרועה מבעוד יום משמע הא אם מסר לרועה מבעוד יום אפילו בשני רועים לא הוי כרגלי בעלים דברועה אחד לא בעינן מסר מבעוד יום, אמנם דעת הרי"ף דבשני רועים אפילו מסר להם מבעוד יום הוי כרגלי הבעלים וא"כ הא דמשני בגמרא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים איכא רבותא בכל חדא דברועה אחד אפילו לא נמסר לו רק ביו"ט מ"מ הוי כרגלי הרועה ובשני רועים אפילו נמסר להם מעיו"ט הוי כרגלי הבעלים, ועי' בבעל המאור שתמה בזה על הרי"ף דס"ל דבשני רועים לא מהני מה שנמסר להם אפילו מערב יו"ט דא"כ הו"ל למנקט במתנית' המוסר בהמתו לבנו ולרועה, כלומר ומדנקט או לרועה משמע דבשני רועים מהני עכ"פ נמסר מבעוד יום ונ"ל ליישב קושית הבעה"מ דמשו"ה נקט במתנית' ליבנו, דהנה שיטת הר"מ פרק ה' מהלכות יו"ט הלכה י"א דבבנו אפילו באחד לא הוי כרגלי בנו משום דדרך אדם להפקיד חפצים ביד בנו שיהי' כאחד מאנשי הבית ולא שיהיו ברשותו עי"ש בהה"מ (הגם דהר"ם בפירוש המשנה נקט לשני בנים דהוי כרגלי בעלים משמע הא לבן אחד הוי כרגלי הבן כבר כתב בספר בינה לעתים על הרמב"ם שם דהר"מ בספרו חזר ממ"ש בפירוש המשנה עי"ש) וא"כ אפש"ל דגם הר"מ ס"ל בזה כשיטת רבו הרי"ף דבשני רועים אפילו נמסר להם מעיו"ט לא הוי כרגלי הרועים רק כרגלי הבעלים, וא"כ קשה אמאי נקט במתני' לבנו או לרועה והו"ל למנקט לבנו ולרועה לכך ס"ל להר"מ מתנית' נקט דין אחר במה דנקט בנו דבבנו בכל גוונא הוי כרגלי האב ולכך לא מצי למנקט לבנו ולרועה כיון דמ"מ יש חילוק ביניהם דברועה באחד הוי כרגלי הרועה ובבן אפילו באחד הוי כרגלי האב לכך נקט לבנו או לרועה, אע"ג דיש חילוק בין בן לרועה מ"מ ברועה היכא דהוי דומיא דבן כגון בב' רועים דאין דעתו שיהיה ברשותו כיון דהוי ב' ולא ברר לאיזה מהם בכה"ג גם ברועה הוי כרגלי הבעלים וזה כוונת הגמרא במ"ש דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה עכ"פ א"ש שיטת הרי"ף ורמב"ם דבשני רועים אפילו בנמסר מעיו"ט הוי כרגלי הבעלים ועי' במג"א סימן שצ"ז ס"ק ה' ודו"ק:

ודע דלעניין שיהי' באיזה רשות כרגליו לעניין תחומין לא בעינן שיהי' דווקא נקנה לו בקניין גמור שהרי בלוקח בהמה מחבירו מעיו"ט אעפ"י שלא מסרה לו רק ביו"ט וא"כ אפילו אם נימא דמעיו"ט היה לו בו קניין מעות, מ"מ אכתי לא קנה לגמרי ומ"מ הוי ברשותו וצ"ל דלעניין שיהי' כרגליו לא בעינן רק שהבעלים יסלקו עצמן ויסלקו רשותם מן הבהמה ושיהי' ברשות האחר כמו ברועה דג"כ לא קנה הבהמה ואפ"ה כיון דמסתמא ניחא להו לבעלים טפי שיהי' ברשות הרועה כיון שהוא צריך להוליכה הו"ל ברשות הרועה, וה"נ בלוקח כיון שהמוכר כבר ידע מעיו"ט שהלוקח יקחנה ביו"ט אוקמא המוכר ברשות הלוקח לעניין קניין שביתה:

והנה רש"י בד"ה דלא כר' דוסא כתב וז"ל הלכך בין מוכר ובין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתה אלא בשביתת הרועה והקשה בשטמ"ק לוקח במסירת רועה מאן דכר שמיה ועיי"ש שתירץ דסיפא קאי ארישא, ועי' בספר בגדי יו"ט שהקשה ג"כ הך קושיא, וא"ש עפ"י דברים דלרש"י קשה לו למה יהי' ברשות לוקח כיון שלא קנה מערב יו"ט ובפרט שיטת רש"י דמה"ת בעינן משיכה כר"ל וצ"ל דמשו"ה הביא הבריתא הני ב' דינים דלוקח ורועה בחדא, לאשמעינן כמו דברועה וודאי לא קנה הרועה הבהמה ואפ"ה הוי כרגליו דדעת הבעלים לאוקמא ברשות הרועה לענין שביתה ה''נ דעת המוכר לאוקמא ברשות לוקח לענין שביתה אע"ג דאכתי לא קנה דמ"מ בהכי ניחא להו לבעלים כמו לעניין רועה, וא"כ באמת היכא דללוקח ניחא ליה טפי ג"כ שיהי' ברשות הרועה כגון שהוא רוצה למסור ג"כ לרועה אזי באמת הרי הוא כרגלי הרועה, ומשו"ה נקנו הבריתא קידם דינא דלוקח אע"ג שלא קנה מ"מ לעניין שביתה לא תליא בקניין דמשו"ה במוסר בהמה לרועה הוי ברשות הרועה לעניין תחומין וא"כ כיון דלאו בקנין תליא מילתא רק בניחותא דבעלים א"כ ממילא היכא דעדיף ללוקח ג"כ שיהי' ברשות הרועה כגון שהוא רוצה למסור ג"כ לרועה אזי אפילו בלוקח ג"כ הוי ברשות הרועה ולכך נקט הבריתא אלו שני בבות דלוקח ורועה כחדא ודו"ק ואי נימא דהכא בלוקח מיירי שהיה כבר קניין מעות בלא"ה א"ש, דהכה הא וודאי לעניין קניין שביתה שפיר מהני שלא יהי' ברשותו בסילוק רשות הבעלים כמו גבי רועה דהבעלים מסלקים רשותם לגבי הרועה שתהא הבהמה ברשותו כיון דבהכי ניחא להו, והנה כבר כתבתי בספרי חלק ראשון בסוגיא דמשיכה דקניין מעות אע"ג דלא הוי קניין לעניין החפץ מ''מ סילוק רשות המוכר הוי ע"י מעות גרידא ג"כ וא"כ הכא לעניין שביתה דסגיא בסילוק רשות גרידא שפיר אמרינן דהוי ברשות הלוקח אע"ג שלא נמסר לו רק ביו"ט עכ"פ א"ש ממה דנקט אח"כ רועה בחדא בריתא לאשמעינן דלעניין שביתה לא תליא מידי בקניין החפץ רק בניחותא דבעלים כל היכא דניחא להו שיהיה באזה רשות לעניין קניין שביתה ודו"ק:

שוב ראיתי בספר ראש יוסף שעמד בהך דהלוקח כיון דלא קנה במעות אמאי יהי' כרגליו, ותירץ דכאן אוקמא אד"ת דיקנה במעות, והוא תימא דכאן לעניין שיהי' כרגליו לא תלי כלל בקניין רק באיזה אופן ניחא להו לבעלים כמו ברועה דג"כ לא קנה כמ"ש, והנה הא דאמרינן בשני רועים הרי הי' כרגלי הבעלים אין הכוונה שמסר לשניהם, דא"כ מה לי חד רועה מה לי שני רועים ונימא נמי בשני רועים דיהי' כרגלי שניהם אלא הכוונה שמעיו''ט מסר לשניהם כלומר שאמר להם אחד מכם תהיו הרועים ואח"כ ביו"ט ברר דבריו איזה יהי' הרועה בזה אמרי' דאין ברירה