תבואות השדה חלק ד קט

וכן גבי נפילה אפשר שתמצא כשירה ולכך לא נקיט רק משום דלמא ימנע משיו"ו, וא"כ מתורץ נמי מ"ט לא נקיט ר"י האי בעי' רק גבי עוף ולא בבהמה דהנה י"ל דבבהמה דכוותי' היכא דאכא ריעותא אכא תרי מיעוטי האחד משום חשש אברים הפנימי' ובכל בהמה אכא מיעוט דשכיחו חשש טריפת הריאה, דמשום ה"ט צרוך בדיקה דהוי מיעוט דשכוח ועי' ביו"ד סימן ל"ו, והנה הר"נ כתב בחולי' דהיכא דאכא תרי מיעוטי הוי כמו פלגא, והנה ר"י סובר מסתמא כמו רב רבו ואיהו ס"ל ביבמות פ"א ע"א גבי אכל חלב ונמצא סריס דאמרינן אגלאי מילתא למפרע, וחייב וכתב בס' ש"ש שמעת' א' פרק ג' דרב ס"ל ספיקא דאוריתא מה"ת לחומרא א"כ בוודאי חיישינן שמא יפקע, ובפרט דאפש"ל דהא דחיישינן לתרי מיעוטי תליא, דא"א לכל רוב הי' בתורת וודאי א"כ מכיון דאכא תרי מיעוטי שוב לא הוי בגדר וודאי ולא אזלא בתר רובא, ומה"ט נמי חיישינן לחדא מיעוטא היכא דשכיח טפי, אמכם א"א דכל רוב הי' רק בתורת ספק א"כ אפשר אפילו היכא דאכא תרתי מיעוט' נמי אזלינן בתר רובא ובמקו"א הארכתי בזה, והנה כתבו האחרונים דרב דס"ל הולכי' בממון אחר הרוב ס"ל דרוב הוי בתורת וודאי ולכך מהני במעו' נמי וא"כ פשיטא דבבהמה היכא דאכא ריעותא אסור לשוחט' ולא מיבעי' לי' רק בעוף דליכא רק חד מיעוטא שם מבעי' לי' אי מחזקי' ריעותא ולכך המחבר בסימן תצ"ח נמי נקיט דינו בעוף שנדרס דס"ל דבבהמה עכ"פ מדרבנן יש להחמיר משום דלמא ימצא טריפה כיון דאכא תרי מיעוטא וטרח שלא לצורך יו"ט, משא"כ להר"מ אין מקום כלל לאיבעי' דר"י משום מלאכה שלא לצורך דהרי כתבנו אליבי' דס"ל דהיכא שאין האיסור עדיין לפנינו בשעת מעשה אפילו מדרבנן אזלינן בספיקא לקולא א"כ אין חילוק בין בהמה לעוף דכיון דרק יש אפשרו' שתמצא כשירה ממילא אין כאן מלאכ' שלא לצורך דהא עכשיו אכתי אין כאן איסור לפנינו ואמרינן אפילו מדרבנן להקל בספק מלאכ', אמנם המחבר דפסק בסימן רע"ח משאצל''ג. פטור א"כ אינו מוכרח הך סברא דניזל לקולא אפילו מדרבנן בספק כה"ג שאין האיסור לפנינו עדיין א"כ שפיר יש חילוק בין בהמה לעוף ולא מקילי' רק גבי עוף דליכא רק חד מיעוט, משא"כ בבהמה דאתיליד בה ריעותא מחמרינן, והא דמסוכנת מותר לשחוט מיירי ע"כ שאינו עדיין כ"כ מסוכנ' עד שנחוש שלא תפרכס אחר השחיטה, ועי' בחי' פנ"י, וא"כ לפי"ז אפשר דהמחבר נמי מודה היכא דשכיח טריפה כ"כ כמו כשרים מודה לדינא דהג"א דאסור לשחוט ביו"ט דלא התיר רק בעוף דאכא עכ"פ רובא, אמנם הר"מ וודאי פליג אדינא דהג"א דהא כתב להדיא אם רק אפשר שימצא כשירא נמי מותר לשחוט ביו"ט, וא"כ א"ש דהר"נ שמחמיר בהך איבעי' דר"י, והראש והמחבר שפסקו לקולא פליגו בהא דלהר"ב ס"ל ספיקא דאוריתא מה"ת לחומרא א"כ היכא דאכא ספק דלמא יטרח שלא לצורך הוי ספיקא דאוריתא ולכך פסק לחומרא, משא"כ הרא"ש ס"ל כיון דלא הוי רק מיעוט אע"ג דשכיח לא הוי רק מדרבנן וממילא כיון דלא כפשט האי בעי' אפשר דאפילו בגדר מיעוט דשכיח נמי לא הוי, ובפרט לפימ"ש דא"א משאצל"ג פטור שפיר נפשוט האי בעי' דלא חיישינן כלל דלמא יפקע ולא מחזקי' ריעותא ושפיר אזלינן לקולא, אמנם הר"נ ס"ל כיון דהוי מיעוט דשכיח מכח הריעותא שנדרס' וגם אכא עוד מיעוט דלמא ימצא טריפה גם בשער אברים הפנימים, אע"ג דהך מיעוט טריפו' לא שכיח, מ"מ מצרפי' בהדיה הך מיעוט והוי פלגא דאיהו ס"ל הכי בחולי' ס"ג ועי' בחי' פלתי סוף סימן ט"ו ולכך פסק לחומרא, אמנם גבי בהמה דאיתיליד בה ריעותא דאכא נמי עוד מיעוט דשכיח היינו טריפו' הריאה, כל הפוסקים מודים דיש לאסור לשחוט ביו"ט זולת הר"מ דלדידי' אין לחוש בשום אופן למלאכ' שלא לצורך רק משום אמנועות משו' שיו"ט וזה ל"ש גבי בהמה רק גבי לחם בפורני דשם הפסיד ע"י אפייתו לכך יש לחוש שלא יטרח עוד, משא"כ בבהמה אפילו ימצא טריפה לא יגרם לו זה ההיזק ע"י יו"ט דהא אפילו אם הי' שוחטו אח"כ נמי היתה טריפה, וא"כ ל"ש אמנועי משום שמחות יו"ט ומשום מלאכה שלא לצורך אין לחוש לדעת הר"מ כמ"ש לכך מתיר כל היכא שאפשר שתמצא כשירה כנ"ל בדעת הפוסקים ומתוך מ"ש נתיישב לי מה שהקשה בשו"ת חוות יאיר סימן קנ"ח על מה שפסק המחבר סימן תצ"ח בעוף שנדרס דמותר לשוחטו ביו"ט ולא מחזיקינן ריעותא, ומ"ט ביו''ד סימן רס"ו סעיף ד' פסק כהך דתה"ד סימן רס"ה דאדם שלא מול מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקלו אלמא דמחזיקינן ריעותא ועי' בשו"ת כתב סופר לאו"ח סי סימן כ"ד ועי' בספר בינה לעיתים על הלכות יו"ט בפ"ב הלכה ד' אמנם לדברינו ניחא דבאמת בשוחט עוף אף אם ימצא טריפה מ"מ בשעת מעשה אין הי' הגורם לאיסור, וא"כ אע"ג דלהמחבר ל"ל הך סברא דהיכא שאין האיסור עדיין לפנינו אמרינן ספיקא לקולא אפילו מדרבנן, מ"מ כיון דאכא נמי רובא שאינו טריפה לא אסרו, משא"כ במוהל דשם החשש שמא יקלקל א"כ אפילו לדעת הר"מ עושה מיד בשעת מעשה איסור שמל שלא לצורך והוא הי' הגורם האיסור ולכך שפיר חיישינן שמא יקלקל ודו"ק היטב) למדנו סוגיא זו על חג השבועות וסיימנו יום ג' כ"ג אייר ל"ח למב"י שנת תרמ"ט לפק, פה האג שאוויטץ יע"א וב"ה עלתה בידינו על נכון:

השמטה מ''ש בפנים דה"ט דהר"מ דמתיר אפילו בבהמה, אע"ג דאכא תרי מיעוט, מ"מ מותר לשחט' לפי שבשעת מעשה אינו אסור דהא אכא ספיקא דלמא ימצא כשירה, ומדרבנן נמי לקילא כיון דאין כאן עדיין האיסור לפנינו, אע"ג דלכאורא יש לחלק דוודאי בלובון רעפי' או בפורני שמא תפחת שפיר שייך לומר דאין כאן האי יסור עדיין לפנינו דהא מה שיפקע או תפחת' לבסוף, עכ"פ בשעת מעשה לא הוי עדיין בעולם משא"כ בשחיט' הך טריפה שימצא לאחר שחיטה כבר ישנו בעולם בשעת שחיטה, וא"כ, מדרבנן נזיל עכ"פ לחומרא ואין זה דומא לדשא"ע דהתם לא יתהוה האיסור רק אחרי עשיית המלאכה, וא"כ הדק"ל מ"ט מתיר הר"מ אפילו גבי בהמה שנמצא בה ריעותא דאכא תרי מיעוטא כמ"ש בפנים, דאנן הכי קאמרינן דמה"ת באמת מותר לשחוט משום ספיקא דאוריתא ואף אם ימצא לאחר השחיטה טריפה מ"מ לא אגלאי מילתא למפרע דבשעת שחיטה עשה איסר דהא בעת ששחט לא היה שם מציאות בעולם שיתברר האיסור וא"כ ע"כ ל"א ס' דאוריית' מדרבנן עכ"פ לחומרא רק היכא שיתודע אח"כ האיסור ואותי האיסור ואותו האיסור שנתודע אח"כ אם הי' ממתין עד האידנא הי' נתברר לו שהו' אסור לכך אסרוהי חכמים אפילו קודם שנתברר לו משא"כ הכא כיון דאף אם ימצא טריפה אח"ש מ"מ לא הי' באפשרו' שיתברר הספק הזה קידם השחיטה, וא"כ מה ששחוט בהיתר שחט ודו"ק האמנם שיש ליישב הגה"ה מתוך מ"ש מוכח עכ"פ דהיכא דאכא רובא לאסור' אפילו לדעת הר"מ נמי אסור לשחטו ביו"ט כיון דלא שרי' רק מטעם ספיקא דאוריתא, וכה"ג היכא שאין האיסור לפנינו אפילו בדרבנן לקולא, א"כ וודאי היכא דאכא רובא לאסור' אפילו לדעת הר"מ אסור לשחטו ביו"ט ומ"ש אפשר שתמצא כשירה צריך שיהי' באפשרות עכ"פ להכשיר כמו להטריף ואם ע"י הרוב יהי' טריפה רק מטעם חומרא דרבנן, עי' בשו"ת שאגת ארי' סוף סי' ס"ד ודו"ק היטב, ע"כ הג"ה: