תבואות השדה חלק ד קח

לבודק' ללישנא דצרי' לחסמ', ולכאורה אפש"ל דללישנא דצרי' לבודק' אפי אי חיישי' ומחזקי' ריעותא מ"מ כיון דאיכא עכ"פ רובא (כמ"ש הגאון בס' בינה לעתים בהל' יו"ט) דעינינו רואות דלא פקעי א"כ ליכא רק איסור דרבנן, משא"כ להטעם דחיסום דהוי מתקן וגמר כלי כמ"ש הראשונים וחייב משום מכה בפטיש א"כ הוי אסור' דאורי', ולפי"ז הי' מקום לומר דלעולם לכ"ע מחזקי' ריעותא כמ"ש הרא"ש ג"כ בפ"ק דביצה גבי עגל שנולד ביו"ט דבעי' שיפריס ע"ג קרקע וכ' הרמ"א באו"ח סי' תצ"ח דהיינו משום איסור יו"ט חיישי' דלמא ימצא טריפה, והנה אף שהטו"ז ביו"ד סימן ט"ו ס"ק ג' חולק עליו, והקש' דבפרק א"ט לא משמע הכי רק לס"ד, אבל לפי האמת דקי"ל כר"נ דביה"ר אין בו משום ריסוק אברים לא בעי כלל הפריס ע"ג קרקע ועיי"ש בפלתי ובתב"ש ס"ק ד' מ"מ יש לומר דשפיר מוכח כן מדמשני על הך בריתא דעגל שנולד ביו"ט ביוצא דופן, ולא משנו מיד בהפרי' ע"ג קרקע משמע דזה הי' פשיט' לי' דוודאי לעניין יו"ט ע"כ בעי' הפרי' ע"ג קרקע, ובפרט גבי עגל דלא היה לו מעולם חזקה משעה שנולד כמ"ש המפורשים דאי ביה"ר היה בו משום ריסוק אברים לא הי' רשאי לשוחטו, אע"ג שהפרי' דאכתי עדיין בדיקה בעי כיון שלא הלכה (עי' בס' לב ארי' חולין נ"א ע"ב מ"ש בזה) רק משו"ה נקטי טעמא דחיסו', דלהטעם משום שצרי' לבדוק ליכא רק אסירא דרבנן, משא"כ משום חיסו' אכא אסור' דאוריתא משום תיקון כלי, אמנם לכאורא קשה כיון דאינו מכוון לתקן הכלי רק לצלות בהן כמ"ש דתוס' ד"ה ואין מפיגין, א"כ אמאי יאסור, ועיין בצל"ח שהקשה ג"כ דהוי דשא"מ וליכא למימר דלעניין חיסום הוי פסיק רישא דהא התוס' ביומא דף ל"ד בסוגיא דצירוף ד"ה אפילו תימא משמע שם דכל היכא שאין מכוון אע"ג דהוי פסיק רישא מ''מ הוי מלאכה שאינו צריכה לגופא, וא"כ אי אמרינן מלשאצל"ג פטור א"כ בלא"ה לא הוי רק איסורא דרבנן והארכנו בזה בסוגיא דדשא"מ בס"ד, וא"כ י"ל דתליא בזה דאי אמרינן מלאכה שאצל"ג פטור א"כ קשה מ"ט הך לישנא דנקיט טעמא דחיסו' ולא נקוט הטעם דצריך לבודק', ול"ל דלכך נקיט טעמא דחיסו' משום דהוי מלאכ' דאוריתא, משא"כ משום הטעם דצרי' לבודק' דלא הוי רק דרבנן דהא אפילו משום טעמא דחיסום נמי לא הוי רק מדרבנ' כיון דהוי משאצל"ג ובפרט גבי רעפי' דלא הוי כלי כמה שמחלקו שם התוס' בין צירוף עששיות לצירוף מיחם, וע"כ דלהך לישנא לא מחזקי' ריעותא כלל ולכך לא ס"ל הטעם משום שצרי' לבודק' דהא באמת אכא רובא דלא פקעי, אמנם אי אמרינן משאצל"ג חייב א"כ אפש"ל דלכ"ע מחזקינן ריעותא, דאע"ג דרובא לא פקעי מ"מ הוי כמו מיעוט דשכיח מדמדמי לה לעוף שנדרס והא דנקיט טעמא דחיסו' משום דהך טעמא ניחא לי' טפי דהוי מלאכא דאוריתא, וא"כ לא קשה על ר"י כיון דאיהו מתנו הטעם משום לחסמ' אלמא לא ס"ל הטעם דצריכי' לבודק' וא"כ מאי קמבעי' לי' אי מחזקי' ריעותא דהנה ר' ירמי' הי' תלמודו של רב כדאיתא ריש פ' תפל' השחר ועי' בס' יד מלאכי סימן תקפ"ח וסימן תקפ"ט ומסתמא ס"ל כרב רבו דמשאצל"ג חייב וז"ש ''אנן'' לחסמו' מתנינו' לה, כלומר א"כ לדידן לא נפשוט האי לא לכאן וא"כ אע"ג דאיהו מתני הטעם משום חיסו' הוי קמיבעי' לי' שפיר או הך לישנא נמי ס"ל כוותי' דמשאצל"ג חייב א"כ אפשר דהך לישנא נמי מוד' דמחזק' ריעותא, רק לכך נקיט הטעם דחיסו' דניחא לי' טפי משום דלהך טעמא הוי מלאכ' דאוריתא, אמנם הרא"ש פשיט לי' שפיר מדרשב"ל, דהנה רשב"ל קאמר הכא בקדירה חדשא, וקשה הא בקדירה ישינה נמי אכא חיסום כדמשמע מדברי המחבר באו"ח סימן תק"ח, ול"ל דרשב"ל פליג דבישינה ליכא חיסום דאטו נפלגו במציאות וע"כ צריך לחלק דבקדירה חדשה אז צרי' הי' לחיסום והוי מלאכה הצל"נ, משא"כ בישינה כיון דל"ל אנ' סהדי דצורך הי' לו לחוסים כיון דבה נתחסמ' והוי מלאכ' שאצל"ג וממילא מיושב מ"ט פסק הר"מ סתמ' בפ"ט מהלכות שבת דשופה הקדירה חייב אפילו בישינה משום דאיהו ס"ל בפ"א מהלכ' שבת משאצל"ג חייב א"כ לדידי' שפיר אין חילוק בין חדשה לישינה, וכיון דרשב"ל ס"ל משאצל"ג פטור כמ"ש ואפ"ה נקיט הטעם גבי ליבון רעפי' משום חיסום, אע"ג דגבי ליבי' רעפי' אפי' בחדשי' נמי לא הוי רק מדרבנן דגבי רעפי' ל"ש לומר אנן סהדי דמכוין לחיסום כיון דלא הוי כלי וע"כ משום דס"ל דלא מחזיקי' ריעותא כלל כיון דרוב אינו פוקעין וממילא נפשוט האי בעי' שפיר מרשב"ל דע"כ רק משו"ה נקיט טעמא דחיסום משום דלא חיישינן כלל דלמא פקעי דלא מחזיקי' ריעותא דהא לדידי' ל"ל דלכך נקיט טעמא דחיסום משום דהוי מלאכה דאוריתא להך טעמא דהא סוף סוף לא הוי רק איסורא דרבנן דהא הוי משאצל"ג וגם הרא"ש ס"ל הכי דמשאצל"ג פטור כמ"ש הב"י באו"ח סימן רע"ח בדעת העור וכן דעת הרי"ף, ומתורץ שפיר קושי' היש"ש, אמנם א"כ אכתי יקש' עלינו על הר''מ דכיון דאיהו ס"ל משאצל"ג חייב א"כ אפש"ל דלעולם לכ"ע מחזיקי ריעותא רק לכך נקיט הטעם דחיסום משום דהוי מלאכה דאוריתא, והנה כד נעיין שפיר נראה דלהר"מ נמי ל"ק דהנה הר"מ לא חייש כלל אפילו היכא דשכיח דפקעי מני לא חייש משום איסור מלאכ' שלא לצורך דהרי בפורני דאיתא בהדיא בגמ' דאין אופי' בפורנו חדשה שמא תפחת, ומשמע דבהך שכיח טפי שמא תפחת מגבי רעפי' דאלא"ה הי' ניחא לי' לר"י למפשט מהך בריתא דחיישינן שמא תפח' וע"כ דבפורנו שכיח טפי שמא יפקע מגבי רעפי' וכן כתב להדיא בס' שנימקב"צ ואפ"ה הר"מ בפ"ג מהלכות יו"ט, הלכהי ח"ל אין אופי' בפורני חדשה גזירא שמא תפחת והפסיד הלחם וימנע משמחת יו"ט עכ"ל הרי דס"ל לדידי' דמשום חשש מלאכה שלא לצורך ליכא, רק משום אמנועי משמח' יו"ט ועי' בצל"ח ובשעה"מ (והא דבאמת גבי רעפי' לא נקיט הא טעמא דאמטעי משיו"ט אפשר דגבי רעפים אפי' יפקעו לא יפסוד עי"כ מה שנצלה עליו) וא"כ צריך להבין דע' קדושי', וכ"ל דהכה לכאורא אפילו אי יפקע אח"כ מ"מ בשעת אפיה כיון דהוי ספק אם יפקע א"כ הוי ספיקא דאוריתא ומה"ת לקולא א"כ אמאי חיישי' למלאכ' שלא לצור', וצ"ל דהא מדרבנן עכ"פ לחומרא ושפיר חיישינן מדרבנן, אמנם עפ"י מה שהעליתי בסוגיא דדשא"מ דכתוב בס' מגן אבות דלכך דשא"מ מותר משום דהוי ספק אם יעשה המלאכ' והוי ספיקא דאוריתא ומה"ת לקולא וכן משמע דעת הרמב"ם בפ"א מה"ש עי"ש והקשיתי דעכ"פ מדרבנן לחומרא וכתבתי דע"כ לא החמירו רבנן בספיקא דאוריתא רק היכא של צד האיסור כבר יש שם האיסור לפנינו והלכך אע"ג דמה"ת שרי מ"מ מדרבנן החמירו אבל הכא בדשא"מ דבשעת מעשה ליכא כאן עדיין איסור לפנינו א"כ מותר מדרבנן נמי, אמנם ה"ד א"א משאצל"ג חיי' אבל א"א משאצל"ג פטור א"כ אינו מוכרח הך סברא דאפשר דלכך מותר אפילו מדרבנן בדבר שאינו ממתכוין כיון דאינו מכוין היו מלאכה שאצל"ג א"כ אפילו אי יעשה המלאכ' נמי לא יהי' רק איסור דרבנן והכא שאינו מכוין לא הוי רק סד"ר ולקולא, (ובחידושי לסוגיא דדשיל"מ הארכתי בזה) וא"כ ממילא ל"ש בשום מקום לאסור דלמא יפקע או ימצא טריפה והוי מלאכ' שלא לצורך כיון דמ"מ ספיקא הוי אפילו היכא דליכא רובא, וספיקא דאוריתא מה"ת לקולא וכאן דליכא בשעת מעשה עדיין האיסור לפנינו אמרינן אפילו מדרבנן נמי לקולא, ולכך שפיר פסק הר"מ אפילו בפורנו דשכיח טפי דפקעי אין לאסור משום חשש מלאכ' שלא לצורך דהא מ''מ אפשר שלא יפקע,